אילת השחר/כתובות/כח/א
מי נדחה מפני מי ת"ש דתניא היא נדחית מפניו. אין מבואר בפירוש אם היא אינה רוצה לעזוב את המבוי אם מכח זה יכול להכריחה בב"ד שלא תהי' במבוי דע"ז נתנו לו חכמים כח להפקיע כחה וזכותה בממון שלה לגבי זה שאסורה לדור שם, או דלמא דאיסור רמי עלה להיות שם, אבל כיון דמצד דיני ממון זה מקום שלה אין יכול להכריחה, ומסתבר דזה דין דיכול להכריחה בב"ד, וכן מסתבר דאע"ג דעליה מוטל לעזוב דירתה, מ"מ אם אין בכחו להוציאה מדירתה ע"י ב"ד אסור לו להיות עמה במבוי והוא מוכרח לעזוב דירתו שם.
ואלו נאמנין להעיד בגודלן. ומוקמינן דזה רק בדרבנן נאמן הגדול להעיד מה שראה בקוטנו. והנה עד שרוצה להעיד בדבר שצריך עדות גמורה בעינן תחילתו וסופו בכשרות, דאם תחילתו בפסלות הוא פסול, אבל באיסורין לא יתכן דצריך תחילתו בכשרות מדין מיוחד כיון דלכל היותר יהי' עליו אז דין פסול עדות, והא אין שום פסול עדות פוסל להעיד באיסורין, וע"כ דמה שראה בקוטנו יש חשש נוסף דקטן לא דייק, לכן גם באיסורין לא מהני מה שראה בקוטנו ובדרבנן הקילו.
ויש להסתפק אם מה דבאיסור דאוריתא לא מהני להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו הוא מדין תורה דיש חשש שלא דייק, או דמה"ת אין כזה חשש, אלא דמדרבנן החמירו וחששו דלא דייק, וחשש זה החמירו רק על איסור דאורייתא ולא על איסור דרבנן.
והנה להמבואר ברש"י בב"ק (דף פ"ח ד"ה פסולה לעדות) דיש שני טעמים להא דקטן פסול לעדות, או משום דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים, או משום דהוי עדות שא"א יכול להזימן, ולא נזכר עוד טעם דלא דייק משמע דאין כזה פסול מה"ת, וע"כ דכאן אינו אלא דהחמירו רבנן בדאורייתא לא לסמוך על דברי הקטן אפילו כשהגדיל.
כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן. מבואר דלולא זאת לא הי' נאמן לומר זה כתב ידם של אלו, והנה בקיום הא יש שמקיים שראה כשחתם על השטר הזה, ויש שמכיר כתב ידו, וכשמעיד שראה שחתם הי' שייך דלא יועיל דהא מעיד על דבר שראה בקטנותו, אבל כאן הא לא מיירי בזה, דהחילוקים בין שכיח גבי' ללא שכיח גביה אין זה טעם גורם נאמנות לומר שראה שחתם על השטר הזה, וע"כ דמיירי שאומר שמכיר שזה כתיבת ידו של אביו, ואע"פ שמה שמכיר הוא עכשיו כשהוא גדול, מ"מ כיון דזה בא לו ע"י שראה כת"י אביו כשהי' קטן, לא מהני, ולפי"ז אם א' מבן י"ג שנה ומעלה מעיד שפלוני שנקרא יוסף בן שמעון לוה לפני זמן קצר כסף, נצטרך לשאול אותו ממתי הוא יודע שקוראין לו יוסף בן שמעון, דאם ע"י ששמע לפני זמן שנעשה גדול שקוראים לו כן לא יועיל, דנמצא דיודע זה מקטנותו, ויצטרך שיאמר שראיתי שקורין לו כן אחרי שנעשיתי גדול, וצ"ע בזה.
רש"י ד"ה הימנוהו רבנן. ואין זה עוקר דבר מן התורה הם אמרו והם אמרו. יש לעיין דלכאורה זה שפת יתר דאיך ס"ד דיש בזה עקירת דבר מן התורה. והנה זה בודאי צ"ל דרש"י יסבור דתקנ"ח מהני לענין דכשעושין לא כתקנתם עובר בזה על התורה, וכשיטת הרמב"ם דיש ע"ז לאו דלא תסור, וכן יש לדקדק דבאופן זה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אז אם הב"ד הקטן יבטלו מקרי דעוקרין דבר מן התורה.
והנה עוד יש לעיין דהא כמו כשתיקנו להצריך קיום לא מקרי בזה דעוקרין דבר מה"ת, אע"ג דמה"ת הי' גובין בלי קיום דיש כח ביד חכמים לתקן שלא יגבו, א"כ ה"נ יכולים לתקן דיועיל עדות גדול שראה בקוטנו אפי' אם מה"ת לא הי' מהני עדותו, ומה צריך להטעם דהם אמרו והם אמרו.
אמנם בגיטין (דף ל"ו ב') מבואר דלתקן שלא יגבו בשביעית אם מה"ת גובין אפשר גם בלי טעם דהפקר ב"ד הפקר, משום דשב ואל תעשה לא מקרי עקירת דבר מן התורה, משא"כ לגבות היכא שעפ"י דין אין לגבות, וא"כ ה"נ כאן אחרי שתיקנו שלא לגבות לא היו יכולים לתקן לגבות, ואם זה הי' מן התורה הי' עקירת דבר מן התורה, אלא דעדיין צ"ע דיכולים לתקן מדין הפקר ב"ד הפקר, ועי' בפנ"י (גיטין דף ל"ו) ובמג"א (סי' תר"צ).
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |