אילת השחר/כתובות/כד/ב

אילת השחר כתובות כד ב

דף כ"ד ע"ב

בשכלי אומנותו בידו. לרש"י היינו דמוכח דעתו למכור, ולר"ח בתוס' קאי על הא דכהן דיש ראי' שהוא כהן, וחילוק גדול יש בפשט, דלפירש"י רבנן לא חיישי לגומלין רק היכא דמוכח דכונתו לגומלין, ולר"ח לרבנן חיישי לגומלין אלא דבנושא כלי טהרה מוכח שהוא כהן. ולכאורה איך יש ראי' שהוא כהן משום שברגע זו נושא כלים אלו, הא מלבד שיש לחוש שמערים ונושא כלים כאלה סתם קשה לומר דזה יהי' הוכחה מספיקה ליתן לו דין כהן, אלא משום דגם לר"ח בודאי אין ההוכחה דנושא כלי אבנים מכריעה דהוא כהן אלא דזה מוריד את מה שחששנו לא לקבל עדותו מחמת גומלין, דלגבי חשש מהני הוכחה זאת שלא נחוש מלקבל עדותו וממילא נאמן בעדותו.

ואע"ג דאילו ידענו שהסכימו שכ"א יעיד על השני בודאי לא הי' מועיל ההוכחה דנושא כלי טהרה, מ"מ כעת אנו מכשירין אע"פ שלא הוכח שלא הי' הסכמתן לומר כ"א על השני, דהוכחה זאת דנושא כלי אבנים מהני לתלות שהוא כהן לדחות החשש שהסכימו ביניהם לומר כ"א על השני.

ומשום חיפופי רשות הרבים. פירש"י דבגדיהם עוברין על פני אוירן. וע"כ הכונה דנכנס קצת מהבגד בתוך חלל הכלי, ובתוי"ט (פ"ז מטהרות) נתקשה בלשון זה. וברמב"ם (פי"ב ממשכב ומושב) פסק דנגעו בהליכה, וצ"ע דהא אינו מטמא אלא מגבו דהא לא משמע דכונתו שהכניס ידו לראות. ובבהגר"א שם פי' דרצה לראותן ונגע באוירן, וצ"ע דהא מסקינן דבאין לו כלי אומנותו בידו אינו בודק דאם בודק משום דעומדין למכירה הא גם פנימיות טמאות, מלבד זה צ"ע הלשון חיפופי רשות הרבים לדבריו, ועי"ש במשנה אחרונה, ומש"כ שם למה זה טמא דהא ספק טומאה ברה"ר טהור. ועי' בבית הלוי (ח"ב סי' מ"ב) דלדבריו היכא שיש הרבה טמאים לא אמרינן דברה"ר טהור, והעירוני דכאן אף בלי הע"ה שהם מטמאים ג"כ יש לזה דין רה"ר, וכיון דאף בלי שנמצאים שם הע"ה הי' דין רה"ר כאן אז לכו"ע יש לזה דין כספק טומאה ברה"ר.

ויש להעיר על כל חידושו של הבית הלוי כיון דאף אי לא היו האנשים מטמאים ג"כ הי' לזה דין רה"ר, ולמה יגרע לזה דין רה"ר מחמת שבמקרה הם גם מטמאים, דהא לא הדין מטמאים שלהם עושה דין רה"ר.

תוד"ה ואיבעית אימא. ותירץ ר"י דמעיקרא ס"ד דאי לאו טעמא משום גומלין לא היינו מפסידים את הכהן מן התרומה. והנה לפי"ז אם מי שמוחזק שהוא ישראל אומר על א' שהוא כהן יהא נאמן כיון דאין חשש גומלין נאמן יחידי, משא"כ לטעם דאין מעלין מתרומה ליוחסין דאז גם ישראל אינו נאמן.

עי' רש"ש שתמה לסברת הס"ד דאיך מעלין מתרומה ליוחסין לר' יהודה דע"א נאמן לתרומה היכא דאין חשש גומלין.

בא"ד. התם אין כ"כ חששא בהפסד של עבד זה אם אין חולקין לו תרומה בלא רבו. אין כונתם הפסד דאין זכות ממון לעבד בתרומה דזה רק לכהנים ולא לקנין כספו של הכהנים, וכונתם דלמעשה לא יהי' לו לאכול תרומה אבל לא הפסד זכותו.

ועמש"כ בגיטין (דף י"ב ב') להוכיח דמצות אכילת תרומה ג"כ אין על העבד, מדכתב הרמב"ם (בסוף הל' תרומות) בנוסח הברכה דאכילת תרומה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן.

מהו להעלות משטרות ליוחסין וכו' חד אמר מעלין. צ"ע כיון דיש מאן דפליג הרי דלא כל א' מבין המכוון להעיד שהוא כהן, איך נוכל לדעת דהעדים התכונו להעיד שהוא כהן דאולי גם העדים חשבו כמו אידך מ"ד.

יש לעיין אף אם אכולא מילתא קמסהדי אבל מנ"ל במה כונתם דהוא כהן, דאולי כונתם מפני שאכל תרומה או שנשא כפיו, משמע דכשאומר שהוא כהן כונתו דאביו הי' כהן מוחזק מאבותיו, ומ"מ עדיין יש לעיין להתוס' בתירוצם דכשהוחזקו שני יוסף בן שמעון אכולא מילתא מסהדי דעליהם לדקדק דכיון דכשאין שני יוסף בן שמעון אין מעידין שהוא כהן ורק כשהוחזקו שני יוסף בן שמעון, א"כ ע"כ אינו אלא לדעת סימן מי הוא הלוה, א"כ אולי כונתם לומר דהוא כהן מחמת דראוהו אוכל תרומה וזה כבר סגי להיות היכר איזה הוא הלוה, אבל מנ"ל דגם דקדקו שהוא כהן מוחזק מאביו, דבשלמא אם אכולא מילתא קמסהדי צריך עדות גמורה אז מתכוונים שהוא כהן, אבל כיון דאין להעיד אלא בתור סימן אולי זה סגי.

ועי' בקצוה"ח (סי' כ"ח סק"ו) דהקשה למה מהני מפי כתבם. וכבר כתבנו במקו"א ליישב דמעיקר הדין אינו אלא איסורין אלא דהחמירו דלא יהי' נאמן אחד, אבל בשתים מהני אפילו מפי הכתב דמעיקר הדין הוא מדיני איסורין כמבואר בר"ן, שו"ר דהקצוה"ח עצמו בסימן מ"ט ס"ק ז' הביא סברא זו לחלק דכאן הוי כאיסורין.

ויש להוכיח דענין זה להעיד שהוא כהן אינו אלא כעדות באיסורין, דהא בכל עדות בעי דרישה וחקירה מן התורה ומדרבנן תיקנו דדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה, א"כ כשמעיד ראיתיו שחילק על הגורן צריך לומר באיזה יום ובאיזה מקום וכל ז' חקירות ועל זה לא הי' תקנ"ח דלא בעי דרו"ח, וא"כ באומר פלוני כהן הוא איך מהני בלי דרו"ח, וע"כ דדינו כאיסורין דלא בעי דרישה וחקירה ולא בעי שיהי' יכול להזימה אלא דעשו מעלות דיצטרכו ליוחסין ב' עדים. ולפי"ז גם מה דקרוב אינו נאמן הוא ג"כ רק מחומרא בעלמא, וכמש"כ הרא"ש (פ"ה דגיטין) דכיון דזה שבח יוחסין וריוח כהונה לו ולדורותיו לכן אינו נאמן לומר על עצמו שהוא כהן, וה"נ מה"ט אינו נאמן קרוב, ומסתבר דזה רק מדרבנן, וצ"ע מש"כ התוס' (בדף כ"ה ע"ב) לדמות לדבריך קרוב אתה להא דלדבריך עכו"ם אתה, דהתם שייך לומר כן משום דיש בו פסול מדינא וזה היכא דצריך עדות [ולשיטת ס' החכמה המובא בהג"א סופ"ק דגיטין דעכו"ם פסולו משום משקר צ"ע כיון דאינו משקר], אבל היכא דאין צריך לדין עדות אלא הפסול מצד מעלה דרבנן, הא אין לפוסלו אלא היכא דאיכא למיחש שישקר, וכיון דכאן יש לו מיגו ואין חשש שקר למה לא יועיל עדותו, ובכלל צ"ע כיון דפסול קרוב תמיד אינו משום חשש משקר למה כאן יפסלו קרוב משום חשש משקר, דהא לא מצינו חשש משקר על קרוב.

שם. מהו להעלות משטרות ליוחסין. והרמב"ם (פ"כ מאיסו"ב ה"ט) פסק דלתרומה מעלין ולא ליוחסין, וכ' בקצוה"ח (סי' מ"ט סק"ז) דזה משום דהוי ספיקא דדינא ופסק לגבי תרומה דרבנן לקולא וביוחסין לחומרא [והש"ך שם ס"ק ט"ו כתב דשיטת הרמב"ם דמכונים לומר שהוחזק לכהן, אלא דבעית הגמ' היא אם מעידים שיודעים שהוא בן כהן]. וצ"ע דכיון דהוי ספק אם מעיד אז כיון שכן אין אנו שומעים כלל עדות, אלא דדבר זה במחלוקת שנוי', דבר"ן (גיטין דף פ"ז) הביא דלהרמב"ם היכא דיש ספק דחתמו על שאלת שלום הוי ספק גט, ולהר"ן אין זה גט כלל, א"כ בשיטת הרמב"ם יש לומר כסברת הקצוה"ח דהוי ספק עדות.

וצ"ע לאידך גיסא כיון דיהי' לב"ד ספק אם מעידין עליו שהוא כהן, נמצא דאסור להם להעיד אם לא יודעים שהוא כהן דהא עי"ז יעלוהו לתרומה שלא כדין, ולפי"ז אדרבה ע"כ הם יודעים שהוא כהן וא"כ כבר יועיל גם לגבי יוחסין, וע"כ צ"ל דהספק הוא גם דאולי אינם יודעים את הדין, נמצא דעכשיו דזה בעיא דלא איפשיטא נשתנה הספק משהי' בגמ', דבגמ' הסתפקו דאולי כ"א מכוין לשם עדות או דכל א' אינו מכוין לשם עדות ואז לא נפיק שום מכשול, אבל אחרי שנשאר בעיא דלא איפשיטא ומכח זה יעלו לתרומה ולא ליוחסין, נמצא דכעת כבר כל א' מחויב לדעת שלא יצא מכשול וממילא הי' צריך להיות דמהני ליוחסין, וע"כ דאנו חוששין דאין א' יודע הדין, א"כ זה ספק אחר משנסתפקו בעלי הגמ' וצ"ע.

והש"ך כתב דלהרמב"ם פשיטא להגמ' דמעיד שהוא מוחזק לכהן ע"י אכילת תרומה, אלא דהספק אם עדותם שפלוני המוחזק לכהן הוא הלוה או שמעידים ג"כ שהוא כהן, ומהתוס' הא משמע דאינו כן, ויש לפרש דהוקשה להם לפרש כן, דהנה לקמן (דף כ"ה ב') אמרינן מוחזקני בזה שהוא כהן ושאלו מה ראית, ויש לעיין אם באמת לא הספיקו לשאול אותו מה ראית אי גם אז יועיל להעלותו לתרומה, או דאפשר דכשלא מעידין שהוא כהן אלא שהי' מוחזק לכהן אז צריך לדעת דוקא במה הוחזק, וכל זמן שלא יודעים אין כאן עדות, וע"כ כדי להעלותו לאיזה דין כהונה צריך או שיעידו ממש שהוא כהן או שיאמרו במה הוחזק, לכן אפשר דהתוס' יסברו כן, א"כ אין לפרש הבעיא דאולי אומרים דמוחזק דאז לא תועיל כלל עדותן בלי שיאמרו במה הוחזק, אבל להמבואר בר"ן משמע דלהרמב"ם כיון דהסופרים כותבין כפי מה שהוחזק לכן זהו הצד דמסופק הגמ' דלא יעלו, ומ"מ תרומה דרבנן פסק דאוכלין, וע"כ כמש"כ הש"ך דהוי כמעידין דהוא מוחזק, וזה סגי לתרומה דרבנן אפילו שלא מעידין במה הוחזק.

נראה דעד מפי עד נמי מהני לגבי להעלותו לתרומה דרבנן, כיון דמהני מסל"ת הרי דלא בעי דין עדות כלל וה"נ מהני עד מפי עד.

הני מילי תרומה דעון מיתה היא. ופירש"י אם זר הוא לא הי' אוכל תרומה שהוא עון מיתה. משמע דממה שאכל הוא הראי' [ומהתוס' ישנים לקמן ד"ה נ"ל דשפיר, משמע דהראי' היא מדנתנו לו לאכול, והיינו ע"כ דב"ד משגיחים ע"ז], ולרש"י יש לעיין למה לא נעלה אותו על פיו, ניתן לו תרומה ואם הוא יאכל התרומה הרי דהוא כהן דבל"ז לא יאכל כיון דיש בו עון מיתה, ואם נחלק דכשטוען שהוא כהן, כבר יחזיק דיבורו ויעבור איסור אבל ממה שאכל קודם יש ראי' דהוא כהן, אם כן צ"ע מהא דבחולין (דף ג') אמרינן דכותי דחשוד אלפני עור לא תתן מכשול אינו נאמן שזה שחוט אלא נותן לו בשר כזית ואם אוכל זה כשר, ונימא דכיון דאמר שזה שחוט יאכל אע"פ שזה נבילה, וצריך לחלק בין היכא שאומר דהדבר הוא כשר או שאומר על עצמו שיש יותר לחוש, וצע"ק.

אבל נשיאות כפים דבפרהסיא אי לאו דכהן הוא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה. משמע דהראי' הוא ממנו דהוא לא הי' מחציף נפשי', ולהלן (דף כ"ה) דבעי לפשוט מברייתא דנשיאת כפים בבבל, כתב רש"י דב"ד בודקין אחרי נושאי כפים, הרי דהראי' היא משום דאי אינו כהן ב"ד לא מניחין אותו.

בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו. יש לעי' איזה דין נאמנות יש על הכתב יחוס, ומשמע דזה כמו חזקה.

כיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו אלא לאו משום דריע חזקייהו. לפירש"י ע"י שאינם אוכלים קדשי המקדש, ולפי"ז בזמן המקדש כל דאוכל תרומה אוכל נמי קדשי המקדש דאי לאו הכי הא לא יעלוהו כיון דאינו אוכל מקדשי המקדש, ולפי התוס' איתרע חזקייהו במה שאין להם כתב יחוס וגם שהי' מתייחסים אחרי ברזילי, וצ"ל דהי' מפורסם ואין לחוש שילך למקו"א ויעידו שאוכל תרומה דכולהו ידעי שלא מצאו כתב יחוסם.

רש"י ד"ה בקשו. לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא והם חללים. כבר הק' ברש"ש דהא דינם כגויים גמורים, והחזו"א (סי' ב' סק"ח) כתב דכונת רש"י דנתגיירו קודם והבנים מהגיורות הם חללים.

תוד"ה אמנה. וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולא מילתא קא מסהדי כי אז הם צריכים לידע אם בן כהן הוא. משמע דאז לא סגי במה שראהו שנוהג כמו כהן אלא דבן כהן הוא, וצ"ע דהא לא מצוי ששני יוסף בן שמעון באו בבת אחת באותו עיר, וע"כ בא א' יותר מאוחר, א"כ איך נוכל לגבות מהכהן, דאולי אע"ג דכתוב כהן מ"מ אפשר דהם חתמו בשעה שעוד לא הוחזק עוד יוסף בן שמעון ולא הקפידו לדקדק אם הוא באמת כהן, ואע"ג דלפי זמן של השטר רואים דבזמן שחתמו העדים כבר הי' עוד יוב"ש אז בעיר, מ"מ מנ"ל דאז כבר הוחזק בעיר יוב"ש השני, ואפילו אם הוחזק כבר אולי בזמן כתיבת השטר לא הי' עדיין השני אלא דאחרוהו וכתבוהו ואז לא היו צריכים לדקדק אם הוא באמת כהן או לא, ולכן לא נוכל להעלותו לכהונה מה"ט, ולא מסתבר לומר דכשמעידים כהן ואינם יודעים אם הוא באמת כהן באופן שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון אסור להם לכתוב שטר מאוחר דשמא בינתיים יבוא עוד יוסף בן שמעון ויהי' מזה עדות דע"כ נכתב בו ביום, וא"כ צע"ק.

תוד"ה חד. וא"ת ואמאי לא חשיב לי' בהדי הנך. צ"ע דהא כשמעידים שהוא כהן כונתם בן כהן עד המזבח ולמעלה, וא"כ מה שייך למנות שטרות דהא כולם מאי דמהני הוא מפני שעי"ז יודעים שהוא כהן מהמזבח ולמעלה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א