אילת השחר/כתובות/טז/ב
וזו הואיל ואין לה קול וכו' כי אתו עדים מאי הוי הנך סהדי שקרי נינהו. פירש"י כיון דחזקה דיש לה קול הרבה היו יודעים. וברשב"ם (ב"ב דף צ"ב ע"ב) מבואר דהריעותא הוא כיון דאינם יודעים שהיתה בתולה רק שיצאת בהינומא ואין קול שהיתה בתולה.
תוד"ה וזו. והשתא היכי מיירי אם יש לה קול למה צריך שום עדות לרב ניזיל בתר רובא. יש לעיין למה לא יועיל קול לכו"ע אף בלי סברא דרוב דכיון דיש קול הרי היא מוחזקת לבתולה, והא קי"ל סוקלין על החזקות כדאיתא בקידושין (דף פ'), ומה"ט בכל בתולה איך אנו יודעים ע"כ משום דמוחזקת בעיר בתור בתולה ולמה לא יוציאו ממון על סמך זה, ובשלמא לכל הדברים דקול לא מהני משום דהקול רוצה לשנות ממה שהי' קודם, כגון בהא דלקמן (דף כ"ו) דיצא קול על מי שמוחזק לכהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה, דמעיקר הדין לא מהני הקול כיון דאצלנו הי' מוחזק לכהן, אבל כאן דהקול אינו משנה כלל ממה שהי' בלי קול, דהא גם בלי הקול אינה מוחזקת אחרת, א"כ הקול יברר שבאמת היא היתה מוחזקת לבתולה, ובשלמא לעיל דפריך בגמ' דכיון דרוב נשים בתולות נישאות שלא תצטרך להביא עדי הינומא, פירשו בתוס' דקושיא זאת רק לרב דהא לא ידענו שיש קול ושצריך קול, אבל כעת דאיירינן דיש קול למה זה לא יתן לה דין מוחזקת לבתולה, וע"כ דמה דמהני אם הוחזקה אשת איש לסקול, היינו דראינו מהם הנהגה שלפי"ז היא אשת איש, ובאמת צריך עדים ממש שהיתה מוחזקת לאשת איש, ולא יועיל מה שיש קול שהם מתנהגים כאיש ואשה להיות לה דין מוחזקת לאשת איש, אע"פ שאין לזה סתירה ממה שהיתה מוחזקת קודם.
ויש לעיין על מה שבש"ש (שמעתתא ו' פרק י') חידש דהא דכ' הרמב"ם בהעיד ע"א שזה חלב דלוקה מי שיאכל אח"כ, זהו מדין סוקלין על החזקות ונצטרך שיוחזק זה שלשים יום, דהא מה זה יועיל דסוף סוף כל זה מסתמך על דברי העד, ואם דבריו לא מהני מה יועיל אם יעברו שלשים, דצריך הנהגת שלשים יום המראה על זה, וזה רק כשהנהיגו עצמם שלשים יום בחזקת איש ואשתו, אבל אם אחרי שראינו שנהגו כאיש ואשתו פעם אחת יעברו שלושים יום ולא נראה הנהגה כזאת באמת לא יועיל, א"כ מה זה יועיל להלקותו על סמך זה, בהעיד הע"א שזה חלב ועברו ל' יום, דמה ראינו בתוך הל' יום יותר מאשר שמענו ממנו בפעם הראשונה שהעיד.
כותבין שובר. היינו מחמת עבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בב"ב (דף קע"א), וכתבו התוס' דה"ה בשאר חיובים כגון כתובה ג"כ אמרינן עבד לוה לאיש מלוה, והנה יש בזה תרי ענינים א' השיעבוד לשמור השובר, והב' דהא יתכן דאם יאבד באונס שעל זה לא שייך לשמור, ויצטרך לשלם כמה פעמים, ולגבי זה מה מהני עבד לוה לאיש מלוה דהא אינו משועבד לשלם יותר מפעם א', וצריך לומר דכיון דלא שכיח שישרף השובר באונס, ועיקר הדבר הוא השיעבוד לשמור השובר, וצ"ע דבשלמא אם אי"ז שיפשע ולא ישמור השובר מחויב באמת לשלם עוד פעם, א"ש דמטילין עליו השיעבוד הזה וכשלא ישמור חייב לשלם, אבל הא באמת אם הוי ידעינן שכבר שילם לו, אז אפילו אם פשע בשמירתו את השובר אין חייב הלוה לשלם עוד פעם, וכל מה דמחייבים לי' הוא מחמת דשמא עוד לא שילם, נמצא דנחייבו לשלם שלא כדין, וע"כ צ"ל כיון דבידו האפשרות להנצל מזה אינו נקרא דאנו מחייבים אותו אלא דמשעבדין אותו לשמור השובר, וע"ז אמרינן עבד לוה לאיש מלוה, וצע"ק.
וברשב"א נתקשה למה כותבין שובר על כתובה, דס"ל דבכתובה לא שייך עבד לוה לאיש מלוה, ותירץ דטעם עבד לוה לאיש מלוה לאו עיקר הטעם אלא משום דלא מסתבר דאם אבד שטרו יאכל הלה וחדי, וכיון דחשש אבידת שובר אינו ברי, ועוד שידע זה ויתבענו [היינו דכ"ז דלא ידע שנאבד שוברו לא יעיז לתובעו], משא"כ אם לא נכתוב שובר יפסיד זה ודאי, לכן כותבין שובר, ועוד כיון דתיקנו בהלואה משום עבד לוה לאיש מלוה תיקנו נמי בכתובה ודכוותה.
ומבואר דזה מתקנ"ח, ולתירוצו הראשון אינו ברור, דאפשר דג"כ אינו אלא סברא דלכן תיקנו שישלם ויקח שובר, ויש לעיין טעמא מאי אין מחויב לשלם מעיקר הדין כשטוען המלוה שאין לו השטר, היינו כשיש עדים שהי' חיוב אלא דעכשיו אין בא עם השטר.
ובנתיה"מ (סי' נ"ד סק"א) הקשה למה לא נאמן המלוה לומר שנשרף או נאבד, ומ"ש ממשכון דמבואר (בסי' ע"ב סי' י"ד) דאם טוען המלוה שנאבד המשכון באונס נשבע ואז גובה חובו דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, והיינו אע"ג דנפטר מלהחזיר המשכון, מ"מ איך יגבה החוב דאולי זה בידו ואינו מחויב לשלם לו חובו בלי שמחזיר המשכון, וע"ז צריך הטעם דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, וה"נ יהא המלוה נאמן שאין לו השטר דלגבי הלוה כשטוען אולי איני מחייב לשלם למרות שהייתי חייב קודם, והוי כאיני יודע אם פרעתיך וישבע המלוה שאין לו השטר ויגבה חובו מדינא [ומסתמא כונתו שבועת היסת, דלא שייך משום שבועת השומרים דהא הרבה פעמים השטר עצמו אינו שוה פרוטה, וגם הא שטרות נתמעטו מדין שמירה ושבועה].
ותירץ דבמשכון דלא ניתן לגוביינא ואין הלוה יכול לכופו להשתלם בזה, אם יש לו מעות נמצא דהוי כשני בע"ח דזה גובה וזה גובה, וכיון דהמלוה תובע חובו בברי והלוה תובע משכונו שמסר לו לפיקדון בשמא, תביעת הלוה לאו כלום והלוה צריך לשלם למלוה, אבל בשטר כל זמן שהוא תחת ידו אין הלוה חייב כלום, דלא ניתן לו השטר שיהי' חוב על המלוה להחזיר השטר, אלא דלא נתחייב לשלם כל זמן שהשטר ביד המלוה דהוי כגבוי ביד המלוה, והביא בשם כנה"ג דשטר ברור שתח"י המלוה הוי כגבוי כיון דגובה בו ממשועבדים ולכן צריך להביא ראיה שנשרף, דלגבי זה הוי טענת הלוה כאיני יודע אם נתחייבתי לשלם לך, ולכן פטור מלשלם, ולמ"ד כותבין שובר הוא מתקנת חכמים.
ויש בזה הרהורי דברים, א' דלפי"ז כיון דכל מה דשטר הוי כגבוי הוא מחמת דיכול לגבות בו משועבדים, נמצא דאם מסר לו שטר שבפירוש כתוב בו דלא יגבה ממשועבדים אז כבר לכו"ע מוכרח הלוה לשלם וליקח שובר, וזה חידוש שלא נזכר חילוק בין שטר לשטר, וכן יש לעיין במשכון שהתנה עמו דיכול להשתלם ממנו, דלדבריו לא יהא נאמן בשבועה שנאנס ועי"ז לגבות חובו, וצ"ע לדינא בזה.
ועוד יש לעיין דלגבי זה לכאורה לא שייך הסברא דהוי כגבוי, דהנה הגע עצמך אם נשרף השטר וכי חל עכשיו התחייבות חדשה, דלפי"ז נצטרך לדון דלגבי גביית משועבדים אולי נחשוב מיום שריפתו, ופשוט דלא נקרא לגבי זה כגבוי, דהא בודאי אין לומר דשטר שיש ביד המלוה אין כבר חיוב לשלם דא"כ מהו השטר, ושייך לומר דהוי קצת כגבוי רק לגבי דינים מסויימים, אבל ודאי החוב עדיין לא נפרע, וכשיש ספק אם יש שטר בידו וחייב לשלם, קשה לומר דמחמת דהוי כגבוי לכן יהי' כאיני יודע אם נתחייבתי.
ועדיין יש לדון בזה מצד סברא אחרת, כיון דסוף סוף לא רצה שיגבו ממנו כל זמן שהשטר ביד המלוה והו"ל כעוד לא הגיע זמן הפרעון, ויתכן דגם בזה שייך לומר דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לשלם כבר כעת.
ודבר זה נסתפק בס' הים התלמוד (ב"ק דף קי"ח) באומר שהוא חייב אבל אינו יודע אם כבר הגיע זמן הפרעון אי מקרי איני יודע אם פרעתיך או איני יודע אם נתחייבתי, והכריע דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, כיון דודאי חייב לשלם, אע"ג דלא ברור דהגיע כבר הזמן, מ"מ לא שייך אוקי ממונא בחזקת מרי', והביא ראי' מהא דבחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אם לויתי אמרינן דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע לכן משלם, דקשה דנהי דחייב לשלם מ"מ אכתי יפטר מחמת דאינו יודע מתי לשלם, ואם ע"ז הוי כשמא לא נתחייבתי א"כ לא יוכל לגבות מה"ט דע"ז הא אין חיוב שבועה.
ושם כתבנו לדחות הראי' מחמת דהא הרמב"ם והשו"ע (בסי' ע"ג) פסקו דאם המלוה טוען שחייב תיכף, והלוה טוען שחייב רק אחרי עשרה ימים חייב שבועת היסת, ואם התובע הביא ע"א שחייב היום צריך לישבע שבועה דאורייתא, נמצא דע"ז גם כן יש חיוב שבועה דאורייתא, וגם ע"ז אמרינן דחייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אע"ג דאינו יודע אם נתחייב, ומש"כ דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, צ"ע דהא לפי"מ דמפרשים דמה דאיני יודע אם פרעתיך חייב הוא משום דיש חזקת חיוב ודאי, ואיזה חזקת חיוב שייך על החמישים שאינו ידוע אם לוה, דהא מה דאמרינן מחוי"ש ואיל"מ הא אינו בירור דחייב אלא שכן הוא הדין, ואיך נוכל לומר דיש חזקת חיוב דלוה וחייב ודאי, ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם דכשיש דין ודברים על הזמן הוי כפירת ממון ששייך ע"ז חיוב שבועה, נמצא דכמו דמחויב לישבע שאינו חייב כלל חמישים, ה"נ צריך לישבע שעדיין לא הגיע זמן פירעון שהתובע אומר, וגם ע"ז הוי מחויב שבועה ואין יכול להישבע ומשלם.
אמנם הקצוה"ח (סי' ע"ג סק"ב) הוכיח מהא דאמרינן לקמן (דף י"ח) ובב"מ (דף ג') דלכן נשבע שבועת מודה במקצת דבכולי בעי דלודי לי' אלא דאישתמוטי קא משתמט, והוקשה לו דא"כ למה נכריחנו לישבע כיון דבאמת רוצה לשלם אח"כ, וע"כ משום דזה ג"כ הוי כפירת ממון, וכשיטת הרמב"ם דגם על זה יש לחייבו שבועה, וביאר בקצוה"ח הטעם דזה ככפירת כל החוב.
והביא דהריטב"א כתב דשמא כשיצא מב"ד זכאי יחזיק בטענתו ויכפור, ומדברי הריטב"א משמע דלולא זאת לא היינו מחייבים אותו לישבע, דמה שאינו משלם בזמן הפרעון אינו דבר שחייבה תורה לישבע על זה, ולדבריו יקשה למה בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הא הו"ל ג"כ איני יודע אם הגיע כבר זמן הפרעון, וע"ז הא אין דין מחוי"ש ואיל"מ לדבריו, וכסברת הים התלמוד.
ונצטרך ע"כ לומר כמו שהוכיח בים התלמוד דזה מקרי כבר איני יודע אם פרעתיך, וס"ל דאע"ג דאינו בירור אמיתי מכל מקום כיון דעל פי דין הוא חייב הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך.
ולפי זה גם בתנאי בהחזקת השטר הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, דיש כבר חיוב אלא דאינו רוצה לשלם בלי זה, דהא החוב אינו נפקע בשביל שאינו מחזיר השטר, אלא דהו"ל כמו דלא הגיע עדיין זמן לפרוע, ובפרט לפי"מ שהוספנו שם סברא דההלואה הא מחייבת לשלם אלא שהתנה על אחרי הזמן, ובזה הו"ל כמחילה וכהתנה שמוחל לו עד אז, וכן יש לומר בזה שלא מחזיר השטר כיון דבאמת הא הוא מחויב אלא דמתנה שלא יהא לו זכות הגוביינא עד שיקויים התנאי שיחזיר לו השטר, ואע"ג דהתנאי הזה הוא בכדי שהלוה לא יפסיד שישלם כמה פעמים, מ"מ הא לא פקע חיובו לשלם כיון שלוה אלא דמוחל ומסכים מחמת זה שלא לתבוע, וע"ז ג"כ הו"ל כאיני יודע אם מחלתני עד הזמן ההוא.
ולסברא זאת הדרא קושית הנתיה"מ לדוכתה, למה לא הו"ל כמו במשכון ויהי' כמו איני יודע אם פרעתיך ויוכל לגבות אע"ג דאינו מחזיר השטר.
'[ולכאורה בכתובה כשיש ספק אם זינתה דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון דכל זמן שלא נתגרשה או מת אין כלל חיוב, ותלוי קצת בספיקת החזו"א אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ז אם החיוב מתחיל כשנשאה בתנאי שיגרשנה או ימות, או דהחיוב חל בשעה שימות או גירשה, ועי' בקוב"ש ח"ב סי' ג', מ"מ מסתבר דהוי איני יודע אם נפטרתי מדין שהי' עלי, וזה הוי כאיני יודע אם פרעתיך].
אמנם גם לסברת הנתיה"מ דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, יש לעיין דלפי"ז כל הנהו דס"ל אין כותבין שובר וא"א להמלוה לגבות חובו כ"ז שאין מחזיר השטר, הוא רק מחמת דס"ל דבטוען איני יודע אם נתחייבתי פטור מלשלם דברי ושמא לאו ברי עדיף, ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף אפי' בשמא טוב וברי גרוע לא יתכן כלל האי דינא, ובב"ב מבואר שם דרב ושמואל ס"ל דאין כותבין שובר ואין גובה בלי החזרת השטר, ואע"ג דלעיל (דף י"ב ע"ב) הוי ס"ד דלשמואל ברי ושמא ברי עדיף אפילו ברי גרוע ושמא טוב כמו בהא דמשארסתני נאנסתי, והתוס' שם הקשו רק מהא דבב"ק משמע דס"ל דלאו ברי עדיף, ולפי"ז צ"ל דהיו יכולים להקשות גם מהתם, ותוס' בב"ב (דף קל"ה א') כתבו דאביי ס"ל דברי גרוע ושמא טוב ג"כ ברי עדיף, יקשה ע"ז מהא דבב"ב (דף קע"א) דס"ל לאביי שם דאין כותבין שובר, ואפילו למש"כ התוס' שם דאח"כ קיבל סברת רבא דכותבין שובר, מ"מ הוי ס"ד אחרת, וגם למסקנא הא משמע מהראשונים דזה רק מתקנ"ח, אבל מעיקר הדין אין כותבין שובר ואינו חייב לשלם, ולמה לא יהי' חייב למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אפילו בטוען שמא לא נתחייבתי ואפי' ברי גרוע ושמא טוב.
לכן נראה בביאור הדבר דכשא' מלוה לחבירו אין ראיה דהלוה מוסר נאמנות בכל שיתבע המלוה אם פרע ומתי פרע אם הוא לא יזכור ויטעון שמא, דהא בדרך כלל הוא ידע אם פרע ומתי פרע, ואם אח"ז יש ברי ושמא שייך לומר דברי נאמן באיני יודע אם פרעתי, אבל כשמוסר שטר והמלוה יוכל להצניעו ולטעון שנאבד או נשרף והלוה לא יוכל להכחישו, א"כ יש לנו לומר א' מהשנים, או דהוי כהימני' ומוסר כח נאמנות להמלוה בכל דבריו בזה, או דלגמרי אינו סומך עליו וכהתנה שלא יהי' נאמן בלי שיוכיח שהשטר אינו אצלו, וכיון דאין לנו לאמוד דנותן לו כדי שיהי' נאמן בכל גווני, אז בודאי כונתו כמו שמתנה דאינו רוצה כלל שיהי' להשני כח נאמנות לטעון שאין לו השטר ועי"ז לגבות.
ואע"ג דבמשכון ג"כ הא המלוה יוכל תמיד לשקר ולטעון שנאנסה, מכל מקום יש לחלק דדבר שנמסר בתור הוכחה, הא בודאי לא ימסור הוכחה עליו בזמן שיוכל לרמות דאז בטל ההוכחה דאולי כבר שילם, דהא גם אם באמת שילם ג"כ יכול להיות שנשאר השטר אצלו, וע"כ דאין מאמינו על זה כשאין לו ההוכחה בידו ולכך מן הדין אינו יכול לגבות דאינו נאמן לומר אבד שטרי, לכן צריך לתקנ"ח דישלם רק יקבל שובר, משא"כ במשכון דאינו נותן לו בתור הוכחה אז דינו ככל פקדון וכפי דין נאמנותו בפקדון.
וצ"ל דבשטר אע"ג דיש לאמוד דהוי כהתנה שלא יוכל לתבוע בטענה שנאבד או נשרף השטר, מ"מ למ"ד כותבין שובר שייך לומר שתיקנו שישלם ויקח שובר כיון דלא התנה בפירוש ממש שלא יהא צריך לשלם בלי שיחזיר השטר, דבהתנה מפורש שלא יגבה בלי שיחזיר השטר ודאי לא יתקנו שיגבה בלי החזרת השטר.
חבית של יין מעבירין לפני'. יש לעיין אם הא דיוצאת בהינומא וכן שאר כל הדברים עושין לבתולה לכבודה להראות שהיא בתולה, אבל לא משום שמא יהי' אח"כ ספק לגבי תשלום כתובתה, או דעושים בשביל שתוכל לגבות מאתיים, וכאן דאמרינן דלכן לאלמנה מעבירין פתוחה דאל"כ תתפוס ותאמר דהיו אנוסים משכרות ותהי' נאמנת כיון דהיא מוחזקת, א"כ למה צריך בבתולה לעשות היכר ולא סגי במה שלא העבירו פתוחה, משמע דמ"מ לא סגי זה לחוד, וצ"ע במקום שכותבין כתובה למה צריכים הסימנים למ"ד אין כותבין שובר דהא בלי שתחזיר הכתובה לא תגבה, ואולי משום שמא תשרף הכתובה, ואע"ג דכתבו התוס' (ד"ה מאי) דאז יוכל לטעון דכתב לה כתובה אחרת, מ"מ שמא תשרף באונס אחרי הגירושין דאז אין לטעון דכתב כתובה אחרת.
כיצד מרקדין לפני הכלה. בקובץ שעורים דייק דמשמע דעיקר השמחה לשמח את הכלה ומהגמ' בברכות לא משמע כן, ועל כן כתב דהכל בשביל החתן לשבח את מקחו, ולכאורה משמע מכאן דאין מצוה לשמח להחתן בדברים אחרים כגון במעלותיו, והטעם דאין זה שייכות לשמחת הנישואין ועיקר השמחה הוא לשמח בענין הנישואין דהיינו במה שקנה מקח טוב, לכן משמחין אותו במעלותיה כיון דהוא הקונה המקח ולא להיפך. אמנם הראוני דבפרקי דר"א (פט"ז) מבואר דצריך לקלס את החתן במעלותיו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |