אילת השחר/כתובות/ז/א

אילת השחר כתובות ז א

דף ז' ע"א

אתפסוה מטלטלין. כתב הר"ן דהא דמותר לעשות קנין, משום מצוה התירו, כמו הא דגיטין דף ע"ז בשכי"מ. וצע"ק דהתם כתב דהתירו שלא תיטרף דעתו אבל לא נזכר דמשום מצוה התירו, ובריטב"א כאן כתב באמת דרק בשכי"מ התירו שלא תיטרף דעתו, ומה דהתירו כאן משום דלא הי' משכון גמור רק נתן לה על כמה ימים למשכון, משמע דשייך קנין לקנות לשלא יהי' משכון גמור ואפשר להיות עמה כמה ימים בלי משכון גמור, ומבואר דאם זה הי' בתורת משכון הו"ל קונה קנין בשבת, ומזה למד המג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו) דין זה, אלא דצריך ביאור מה נקרא משכון גמור ומה לא הוי משכון גמור, ומשכון שלא בשעת הלואתו קונה מדר' יצחק כמבואר בגיטין (דף ל"ז) ובעוד דוכתי, וכאן איזה קנין הוא זה [ועי' בשיטה ישנה דתירץ דכאן לא הקנה לה ממש אלא למשכון בעלמא, מבואר דמשכון אינו נקרא קנין שיאסר בשבת].

ובתוס' לקמן (דף נ"ו ע"ב בד"ה אין עושין) כתבו דהא דמהני ליחד מטלטלין מיירי דקיבל אחריות על המטלטלין, ולפי"ז צ"ל דע"כ עשה איזה קנין להתחייב, ולדבריהם אפשר דע"כ עשה זה בערב שבת, וכל זה צ"ב.

רש"י ד"ה ומי איכא. שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר. והנה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, וא"כ כשהחכם אינו יודע ברור יש לו לומר איני יודע כי אולי חכם אחר יכריע להיתר, משא"כ אם יאסור דאז כבר לא יוכל חכם אחר להכריע להיתר, וא"כ יש לעיין אם כונת רש"י דוקא באופן דאינו פוסק כעת על עובדא שבא לפניו רק סתם, דאז יכול להחמיר משום דהחכם יוכל להתיר אם ימצא סברא להתיר, או דכונתו דברור לו שאין יכולים להכריע, או דאעפ"י שאין ברור לו יכול לפסוק על מעשה שבא לפניו לאיסור ואין לו לחשוש שמא חכם אחר ירצה להתירו.

תוד"ה מתוך. היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו. ובמג"א (סי' תמ"ו סק"ג) הביא בשם מהר"ם מלובלין דהא דאין מביאין עצים להחמץ לשורפו במקומו משום דאע"ג דפסקינן דכלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל זה רק כלי אבל עצים ואש לא הותר לטלטל בשביל חמץ, ועדיין צ"ע דלפי"ז אם יש בידו עצים ואש משום שלקח לצורך דבר המותר דאז הא הדין [ואולי זה לא מוסכם לכל הפוסקים] דיכול כבר לטלטלו לעוד דבר, א"כ מחויב אז להביאם אל החמץ לשורפו, ואפי אם נאמר דלא שייך לחייבו להביא מוקצה, כיון דבעצם יכול להניחו תיכף, אלא דלא אסרוהו להמשיך לטלטל, אבל אין לחייבו להביאו לכאן, מ"מ לא מצינו דכה"ג מותר אז להביאם אל החמץ ולשורפו. ועי' במג"א (סי' תק"א ס"ק י"ב) דכתב דאסור לשרוף מוקצה, ובמ"ב (בשער הציון ס"ק ל"א) כתב שמקור הדין ברשב"א שבת דף כ"ט.

עי' בבית יעקב דהק' לפי מש"כ התוס' בביצה (דף כ"ח ע"ב) דטלטול מוקצה הותר לצורך אוכל נפש, א"כ יהא מותר נמי לצורך היום קצת ולצורך מצוה, דהא אם הי' אסור מוקצה מה"ת והי' מותר לצורך אוכל נפש הי' מותר ג"כ לצורך היום, דמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי לצורך מצוה ולצורך היום, א"כ למה גרע כעת שזה רק איסור דרבנן דלא נימא מתוך שהותר מוקצה לטלטל לצורך אוכל נפש יהא מותר נמי לצורך מצוה.

והנה יש להסתפק באיסור מוקצה אם זה איסור טלטול בעלמא, אבל אינו דין שחל בגוף הדבר, אלא כמו מלאכה, כמו דאסור לקצור או להוציא דאין שום דין על החפצא, ואע"ג דכאן זה תלוי דרק דבר שהוא מוקצה אסור, מ"מ אין גדר האיסור בעצם החפצא אלא דיש איסור טלטול מוקצה, או דגדר האיסור הוא מחמת דין איסור על חפצא דאסור לטלטלו.

והנה בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב) הקשו למאן דאמר דיש שבח עצים בפת למה מותר ליהנות ממה שנתבשל בשבת בשוגג דהא הגחלים מוקצה הם, ותירצו דזה אמרינן רק באיסורי הנאה, ואם אין דין בעצם החפצא אלא דאסור לטלטל מוקצה, מה הוקשה להם, דאיך שייך דהגחלים יתנו דין בהדבר שנתבשל, וע"כ דיש דין בהחפצא דהוא אסור בטלטול, וא"כ אפשר לומר דאם באנו לומר דגם בדרבנן יהי' ענין מתוך שהותר לצורך הותר נמי לצורך מצוה, זה רק באותם גדרים שמצינו בדיני התורה מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותר נמי לצורך מצוה או לצורך היום קצת, וזה היכא דאין גדר האיסור בהחפצא רק איסור מלאכה, ודומיא דהכי גם באיסור מלאכה מדרבנן יהי' כן, אבל היכא דגדר האיסור הוא ע"י דין דהחפצא לא מצאנו דנתחדש היתר דמתוך.

ויש לעיין למה הוקשה להם רק ממבשל בשוגג בשבת דיהי' אסור התבשיל למ"ד יש שבח עצים בפת, ולמה לא הוקשה להם בכל תבשיל שנתבשל ביום חול איך מותר לאכלו בשבת, הא יש שבח עצים בפת ונמצא דנהנה בשבת מהגחלים שהם כעת מוקצה [ולהט"ז דחידש דדבר הכתוב בתורה בפירוש להיתר לא אסרו חכמים, יש לומר כיון דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, הרי דמותר מה דנתבשל לפני שבת, ומ"מ צ"ע], וצ"ל דזה פשיטא דלא גזרו איסור מוקצה על שבח שנעשה ע"י גחלים, כיון דבשעה שהי' גחלים לא היו עדיין אסורים ולא התחיל לחול דין איסור, אבל במבשל בשבת שהי' כבר דין איסור אז על הגחלים, ועכשיו יש שבח מדבר שכבר הי' אסור בשבת בתוך התבשיל, ולזה הוקשה להם דיהא אסור לאכול התבשיל.

בא"ד. וס"ת לקרות בו וכו' דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך. ויש לעיין בהא דמהני צורך מצוה אם משום דלא גרע מצרכיו שהם רשות וג"ז הוא כצרכיו ולכן מקרי צורך היום, ולפי"ז גם בספק חיוב דאורייתא מקרי צורך היום קצת ומותר, או דבאמת רק המצוה הוא שעושהו לצורך לכן בספק דאז אם אליבא דאמת אין מצוה אין כאן צורך כלל, ומצינו בכוי בביצה (ח' ב') דלא הותר אף דאם ודאי חייב כיסוי מותר, הרי דרק אם זה באמת מצוה מותר.

ולכאורה בחמץ שביטלו דחייב מדרבנן לבערו, הא אם אסור לבער ביו"ט אינו מוטל עליו כלל לבערו, א"כ איך נתירו משום המצוה לשורפו, דאדרבה לא נתיר ולא יהא מצוה לשורפו היום. ולכאורה גם באם לא ביטלו נמי יש לעיין למה הוי מצוה, דהא אם יהי' אסור אין עליו מצוה, אלא דאם זה דאורייתא תלוי אם ס"ל דהמשהה חמץ כדי לבערו עובר בבל יראה, נמצא דיש לו בכל גווני חיוב רק דאנוס, אבל כאן הא אם אסור לבער לא שייך כלל לומר דיש לו מצוה, ולא דמי לס"ת דאף אם אין לו ס"ת לא קיים המצוה, דהאונס בהבאתה אינו גורם לומר דאין מצוה, אבל כאן הא עצם המצוה הזאת דשריפה לא שייך שתהיה עליו ביו"ט, וצ"ל ע"כ דמה שאם ישרפנו יהי' לו מצוה מקרי צורך היום, וכמו באכילת גיד הנשה דכשיאכלנו נהנה ממנו ביו"ט מקרי צורך היום, אע"פ שלא צריך לאכול דהא אסור לאכלו, וזה רק אם המצוה יש לה דין צורך, אבל אם רק מפני שבמציאות הוא כעת צריך, הא בשריפת חמץ לא שייך להתחיל ולומר שהוא צריך, דהא אם אסור אינו צריך זה כלל, וא"כ בספק מצוה דאורייתא כיון דיתכן דלא יקויים בזה מצוה אף כשיעשנה לא מקרי צורך היום. ולפי"ז צריך טעם למה באמת מצוה דרבנן מהני להתיר, דבשלמא אם מה שצריך לזה עושהו צורך היום מובן מה שמותר גם במצוה דרבנן, אבל לפי מש"כ דאין הצורך לזה עושהו לצורך היום, דא"כ מאי קשה להם מחמץ, אלא מה שאם יעשה יהי' לו מצוה, א"כ במצוה דרבנן הא לגבי דאורייתא אין לו כלום ולמה מותר.

ועמש"כ בקונטרס דברי סופרים (סי' א' אות ל"ב) בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דבין להרמב"ם ובין להרמב"ן יש דין לא תסור על דבריהם, והחילוק הוא דלהרמב"ם מוקצה הוי איסור ומחלל שבת גם מדין תורה, ולהרמב"ן אינו חל על הדבר איסור מה"ת ורק יש דין כללי שלא לעבור על דבריהם והאיסור אינו חילול שבת, ולהרמב"ם א"ש טפי, ואולי גם להרמב"ן יש לומר דמקרי מצוה גם מה"ת משום זה, וצ"ע לקמן דף ל"ד במהרש"ל.

בא"ד. אע"ג דלא חשיב אוכל נפש משום איסור נפש משום איסור דרכיב עליה מ"מ צורך היום הוא כיון דאכיל לי'. בסברא זה קשה, דכמו דאינו אוכל ה"נ איך אפשר דזה צורך כיון דאסור. והנה יש להסתפק בעשה איזה מלאכה ביו"ט ולא ידע דיש בו צורך ואח"כ נודע דיש בה צורך אם לא עבר איסור [רק כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דג"כ צריך כפרה], או דכיון דבשעת המלאכה לא הי' דעתו לזה נמצא דעבר איסור מלאכה ממש.

והנה אם נימא דבזה לא עבר איסור מלאכה ממש, אפשר דנהי דלגבי שם אוכל א"א למקרייה דזה חפצא של אוכל כיון דאסור, וגם אחרי שאכלו לא נעשה החפצא אוכל, מ"מ כשאכלו אח"כ לא גרע מאם אח"כ נתחדש איזה השתמשות בזה, וסוף סוף השתמש בזה, ולכן אין לחייבו על זה כיון דלבסוף השתמש בו צורכו, אבל בתוס' בביצה (דף י"ב ע"ב) לא משמע כן, דכתבו דלכן הוי צורך יו"ט כיון דבדעתו לאוכלו, וצריך לחלק דדין אוכל תלוי בהדבר ועל הדבר אין שם אוכל נפש, אבל צורך היום תלוי בדעת האדם.

אלא דצ"ע דלכאורה הא גיד הנשה יש לו שם אוכל לשאר דיני התורה, דלא מיבעי אם מותר בהנאה רק אסור באכילה ודאי דיש לו שם אוכל, אלא דאפי' למאן דס"ל דאסור בהנאה הא מ"מ רק ר"ש ס"ל דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים לא מקרי אוכל, וצ"ל דאע"ג דלגבי דיני טומאה שם אוכל עליו מ"מ אוכל נפש לא מקרי, וצ"ע דמנ"ל לחלק, וגם הא זה הוי א"ש אם עצם מה דהוי אוכל מתירו לבשלו ביו"ט, והא זה אינו כן דרק משום דרוצה לאכול מותר, ואפילו למ"ד דאמרינן הואיל ומקלע אורחים וחזי להו, הא ג"כ כל ההיתר משום דעומד לאוכלו, אבל עצם הדבר דהוא אוכל אינו מתירו לבשלו ביו"ט, א"כ ע"כ תלוי דעומד לאכלו, א"כ ממ"נ אם רצונו לאוכלו משוי לי' צורך למה לא יועיל למקרי לי' אוכל, ואם רצונו לא מהני למה מקרי צורך, ונצטרך לדחוק דתרתי בעי שיהא עליו שם אוכל ושירצה לאוכלו, משא"כ אי אמרינן מתוך סגי במה שרוצה לאוכלו אע"פ שאינו אוכל, ולפי"ז מתפרש למ"ד דאמרינן מתוך כיון שהותר אוכל כשהוא לצורך הותר נמי לצורך בלי אוכל, וכ"ז צ"ע.

בא"ד. ומיהו הוצאה לצורך נכרי נראה דאסור. אפשר דמה שכתבו נראה, אע"ג דזה פשיטא דצורך גוי אינו צורך, ואילו לחדש דיש איסור כרמלית הא התוס' דנו אח"כ, אלא דרצו לומר דאע"ג דהגוי יחזיק לו טובה עבור זה, וכמו דאמרינן דאסור לשלוח לגוי דבר שאסור בהנאה משום דיחזיק לו טובה, מ"מ אין זה נקרא צורך היום.

בא"ד. משום דרה"ר דידן לא הוי אלא כרמלית דאין רחבין ט"ז אמה וגבי יו"ט לא גזור. יש לעיין קצת דהא הכנה שלא לצורך יו"ט אסור מדרבנן אפי' באופן דאינו עושה כלל מלאכה, וא"כ לצורך גוי הא הוי שלא לצורך יו"ט, ואפי' שאין איסור הוצאה מ"מ ליתסר, ואין לומר דיש לו צורך להחזיר טובה, דהא זה לא נקרא צורך, דא"כ גם ברה"ר לישתרי, וכל מכין לצורך חול יש לו צורך ומ"מ לא הותר, ומ"ש דיהי' מותר לצורך גוי, וע"כ צריך לומר דנהי דהוי צורך שמותר מצד הכנה, אבל אין זה צורך שיהא נקרא צורך היום להתיר מלאכה.

תוד"ה אמר לי'. וי"ל דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום. ולפי"ז אין הביאה צורך היום אלא המצוה שבה, ולא מצות עונה דאז הא לא צריך דוקא בעילה ראשונה, וצריך טעם למה המצוה הזאת מהני יותר ממילה שלא בזמנה דכיון שאין זמנה דוקא היום לא מקרי צורך היום, ואולי כיון דעי"ז כורתת ברית כמש"כ התוס' לעיל (דף ד') והצורך הוא שתהא כורתת ברית יותר מהר, עוד אפשר שמילה היא רק פעם אחת ולכך כיון שאפשר לקיימה מחר לא מקרי צורך היום, אבל בעילה דעצם הענין אינה פעם א', אע"פ שבעילת מצוה דאיירינן בה להתיר לו אינה אלא ביאה ראשונה, מ"מ הא ענין המצוה אינה רק פעם אחת, וכיון שכן לא נוכל לומר דאפשר לקיימה מחר ולכן אינה צורך היום, דהא למחר שוב יהי' ענין המצוה מחדש, אע"פ שאז לא תהי' אותה מצוה ממש, וצע"ק.

והנה לתירוצם זה מותר לכבות הנר כדי לבעול בעילה ראשונה דבתולה ביו"ט. ויש לעיין אם לפי תירוצם זה יכול להתפרש מש"כ בדיבור הקודם דהמקשן ס"ד דתלוי בדבר הרגיל וביאה אינו דבר הרגיל, ובודאי הכונה ביאת בתולה לגבי איש הזה, דמ"מ התינח אם דנין מטעם צורכו בביאה, אבל אם מצד המצוה מה איכפת לן אם אינו רגיל, דהא הוצאת קטן למולו אינו רגיל להאיש הזה ובכ"ז מותר, וצע"ק לסברת המקשן דרק דבר הרגיל מותר, וצורך מצוה מותר אף באינו רגיל, דהא מותר הוצאת קטן למולו אע"ג דאינו כרגיל ומאי שנא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א