חתם סופר/כתובות/ז/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


חתם סופר TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png ז TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אתפסי' מטלטלין עי' ר"ן ועמ"ש מג"א סי' ש"ו סקט"ו ע"ש ד"ה מקח וממכר:

מה דעתיך מתוך וכו' לא שייך הכא לחלק בין חבורה דשגגת לאו לחבורה דשגגת סקילה כר"פ הנחנקין דכלל גדול שנינו אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד עי' ב"מ צ' ע"א תוספות ד"ה ואוכל וכו' אבל כי אמרינן משום מתוך א"כ היינו אוכל נפש ויש בין י"ט לשבת ועיי' מ"ש והאריך משנה למלך פ"א מהלכות י"ט הלכה י"ז ועי' לשון רש"י יבמות קי"ט ע"א ד"ה מה לי איסור לאו וכו' כוונתו מבואר דודאי כל היכי שעוסק בודאי היתר אלא דחיישי' שמא יתגלגל מזה איסור בהא איכא לחלק בין איסור קל לחמור והיינו הך דר"פ הנחנקין. משא"כ האי דיבמות דעסוק ובא בספק איסור אמרינן מה לי קל מה לי חמור וק"ל:

מתוך שהותרה חבורה לצורך דעת רש"י דלא בעי צורך קצת ונראה דס"ל לרש"י למאן דלית לי' הואיל ולא מצינו היתר מלאכות שלא לצורך כלל. א"כ פשיטא דלא נתיר במתוך אלא ע"י צורך קצת עכ"פ. אך למאי דקי"ל האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ומיקלע אורחים א"כ כיון דקיל כולי האי א"כ אפי' סמוך לחשיכה דלא מיקלע אורחי' נימא מתוך אפי' בליכא צורך כלל:

ובזה מיושבי' כל קו' תוס' דבבעילה לא שייך הואיל ומיקלע אורחי' וכן בנדרים ונדבות משו"ה בעי צורך קצת לכולי עלמא והארכתי בזה וכאן אין מקומו:

וקראי הכי דייקא כרש"י דבפ' בא כתיב אשר יאכל לכל נפש ובפ' אמור ופנחס לא כתי' האי לישנא אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו וכ' הרמב"ן היינו הך דמלאכת עבודה היינו מה שעבד עושה לרבו לאפוקי מלאכת אוכל נפש. וקשה מ"ט שני קרא בלישני'. אלא הוא הדבר שאמרנו בפסח שביציאת מצרים שהיו כל ישראל מקובצים ביחד ולא שייך מיקלע אורחי' ולא הותר אלא לצורך קצת עכ"פ. שייך אשר יאכל לכל נפש. משא"כ מכאן ואילך לדורות כל שאינו מלאכת עבודה אעפ"י שאינו צורך כלל. כל שהמלאכה בעצמותה אינה מלאכת עבודה שרי' משום דשייך הואיל ממילא אמרינן מתוך אפי' ליכא שום צורך וק"ל:

הותרה נמי שלא לצורך עמ"ש תוס' מחמץ ובכ"מ תי' דצורך מצוה לא מיקרי צורך קצת ומג"א סי' תמ"ו סק"ג הקשה על זה מש"ס פסחי' ה' ע"ב ש"מ לא אמרינן מתוך. מנ"ל הא דלמא משום דליכא צורך קצת ע"ש. ונ"ל דכ"מ נמי לא אמר אלא למאי דקי"ל דגחלת דחמץ נמי אסור מדרבנן מיהת לכ"ע א"כ ליכא צורך קצת משא"כ התם בפסחים אקרא קאי ומן התורה מותר גחלת נהי דכ' שם התוס' כיון שאינו יכול ליהנות בתחלת ביעורו לא מיקרי צורך היינו למאן דלית לי' מתוך דזה לא מיקרי צורך גמור. אבל אי הוה ס"ל לר"ע מתוך והוה סגי בצורך קצת א"כ זה דמותר לאפות על גחלת מיקרי תחלת ביעורו צורך קצת ונימא מתוך אלא ש"מ לית לי' לר' עקיבא מתוך וק"ל:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט יראה דהוה ס"ל דלא נימא מתוך אלא באותו ענין ממש כגון מתוך שהותרה שחיטה לצורך נתיר נמי שחיטה שלא לצורך אבל למימר מתוך שהותרה שחיטה שהיא חבורה נתיר נמי חבורה אחרת זה לא נאמר ובזה הוה מיושב קו' תוס' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה ממגבן תולדה דבונה ע"ש:

דבר השוה לכל נפש עיי' תוס' שבת ל"ט ע"ב ד"ה וב"ה וכו' דכל שהוא לבריאות אע"ג שאינו שוה לכל נפש מותר. ומזה המציא הפני יהושע ז"ל שם היתר לשתיית טאבאק בי"ט ע"ש ולא ידעתי מה יענה לסברת כנה"ג שהוא כיבוי ולא שייך מתוך כלל כמ"ש מג"א בשמו סי' תקי"ד סק"ד:

אמר ר' חלבו אמר ר' הונא וכו' כאן בבחור שנשא אלמנה וכו' והתוס' לקמן ע"ב מציינים כאן באלמנה שנישאת לבחור ועי' שיטה מקובצת ולפע"ד הכרח לגרסתם דמורי בהפלאה כ' דמ"ש תוס' הואיל ואין שניהם אלמוני' וכו' רצו בזה דלא נימא דהטעם הואיל וא' עדיין לא יי"ח ברכת חתני' משא"כ באלמן שנשא אלמנה שכבר שמעו שניהם. ואי הוה כן לא הוה מקשה מידי מבועז דהתם אע"ג דאלמן שנשא אלמנה הוה מ"מ היא היתה נכרית ולא נתברכה בנישואי' הראשונים משו"ה הוצרך בועז לברך עתה. מזה הוכיחו תוס' שאין הטעם משום יציאת ידי חובת ברכה אלא משום שמחת ביאה והיינו שכתבו משום שאין שניהם אלמוני' ואיכא שמחת ביאה עכ"פ בחד מינייהו משא"כ באלמן שנשא אלמנה וה"ה בועז אע"ג דהיא לא נתברכה עדיין מ"מ כיון דבעולה היתה תו ליכא שמחת ביאה ושפיר ק' מבועז אלו דבריו ז"ל ע"ש. אלא שצריך להבין הוא גופי' מנ"ל להקשות מבועז דילמא באמת טעמא הוא כנ"ל משום יי"ח ברכה. ובאמת לק"מ מבועז שהיא לא נתברכה בגיותה. אך לפי המבואר בר"ן דהשמחה העיקר תלוי' בה שהשמחה היא מחמת חיבת ביאה דילה וחובת ברכה עיקר הוא בבעל ע"ש והא"ש מדתלי' ר"ה באלמנה אינה טעונה ברכה והיינו אלמן שנשא אלמנה. והל"ל אלמן אינו צריך לברך ומאי שייטי' דברכה למיתלי בה. אע"כ הא קמ"ל דמשו"ה אינה טעונה ברכה משום דליכא חיבת ביאה וא"ש אלא דלכאורה לשון התרצן אינו מתוקן יפה שאמר כאן בבחור שנשא אלמנה כיון דהכל תלוי' בה. ע"כ גרסי תוס' כאן באלמנה שנישאת לבחור ואחר זאת ההנחה כ' דבריהם הואיל ואין שניהם אלמוני' עפ"י דברי הפלאה הנ"ל:

ובהנ"ל י"ל קו' דאי לאו דמוקי ר"ה באלמן שנשא אלמנה לא הוה ק' מבועז דהא טעמא משום שא' מהם כבר יי"ח משו"ה אין מברכים אפי' לבחור שנשא אלמנה. והא דלא נקט אלמן אינו צריך לברך. דרבותא קמ"ל לא מיבעיא אלמן שכבר יי"ח דאין ראוי לברך משום האשה לחודה. אלא אפי' אלמנה הנישאת לבחור נמי א"צ ברכה כיון שעכ"פ היא כבר נתברכה בנישואי' הראשונים ואין לברך אלא היכי שניהם לא נתברכו. מעתה לק"מ מבועז שאפשר שנישואיו הראשונים הי' נושא אלמנה ולא ברכו לו. ועתה כשנשא רות שהיתה נכרית בנישואי' הראשוני' נמצא לא נתברכו שום א' מהם עדיין ע"כ הוצרך ברכה אבל בעלמא אפי' בחור שנשא אלמנה אין מברכין לו אבל השתא דרמי ר"ה אדר"ה והעלה דר"ה קמייתא מיירי בבחור שנשא אלמנה מברכי' לו ואידך ר"ה מיירי דווקא באלמן שנשא אלמנה. א"כ קשה מ"ט תלה בדידה ונקט אלמנה אינה טעונה ברכה הל"ל אלמן אע"כ לרמז שהטעם משום ששניהם אלמוני' כמ"ש תוס' וליכא שמחת ביאה בשום א' מהם ומינה דברות אע"ג שלא נתברכה עדיין מ"מ בעולה מיהא הוי וק' שפיר:

ובזה י"ל דברי רש"י דמייתי מס"פ המוכר את הספינה דאבצן זה בועז וה"ל לאתוי' מימרי' דר' יצחק התם דקדם להך מימרא דאמרינן אבצן זה בועז. ואמר התם כשנכנסה נעמי עם רות מתה אשתו של בועז וכן פירש"י בפסוק ותהום כל העיר ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהרי סיים בהפלאה שם דלפ"ז נכנסה לחופה ולא נבעלה ומת בעלה צריכה ברכה אפי' נשאת לאלמן דיש לה דין בתולה. וא"כ לדבריו ה"ה בחור שנכנס לחופה ולא בעיל ומתה אשתו ונשא אלמנה אח"כ צריך ברכה ולק"מ מבועז דלמא מתה אשתו אחר כניסה לחופה לכן מייתי דאבצן זה בועז וכבר הי' לו שלשים בנים ושלשי' בנו' מאשתו הראשונה ושפיר פריך. ושמעתי שבס' קדושת ישראל הק' בשם מהר"ל קאסוויץ ז"ל מאי מקשה הש"ס בב"ב שם מאי קמ"ל דאבצן זה בועז הא טובא קמ"ל דאלמן שנשא אלמנה צריכה ברכה. ולכאורה י"ל זה כבר נשמע ממימרא דר"י דאשתו מתה אבל לפי הנ"ל לא מוכח דדלמא נכנס לחופה ולא בעל הוה והדרא קו' לדוכתא אבל באמת לק"מ דהא מהך דאבצן זה בועז לא מוכח שהי' אלמן דדלמא שלשים בנים ושלשים בנות דהוה לי' היינו מרות דילדא לי' בתר עובד אלא הש"ס מקשה התם מקמ"ל ומשני הא קמ"ל שכל בניו ובנותיו מתו קודם ואח"כ הוליד זה האחד בנה של רות וע"ש רשב"ם דקמ"ל בבקר זרע זרעך דרש נמצא אי לאו דמשני כנ"ל לא הוה קמ"ל מידי:

מנין לברכת חתני' בעשרה וכו' בדרישה ופרישה הק' הא ר"נ אמר רב ס"ל לקמן חתנים מן המנין וע"כ מבמקהלות נפקא לי' דאי מבועז הא ה"ל עשרה זקנים לבר מדידי' ולדידי ק' לי עוד אי ס"ד דמאן דס"ל חתני' מן המנין יליף מבמקהלות. ונימא נמי דאי מפיק לי' מבמקהלות לית לי' שום הוכחה לברך על אלמנה א"כ מה מקשה אדר"ה הא ר"ה תלמיד דרב הוא וס"ל חתנים מן המנין ונפיק לי' מבמקהלות. ואין מברכין על אלמנה. אדרבא ה"ל להק' דרב אדרב דאר"א בר זבדא אמר רב א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה. וע"כ מבועז מפיק לי' דמבמקהלות לא מוכח ברכה לאלמנה. ורב אמר חתני' מן המנין וע"כ מבמקהלות נפקא דאי מבועז אין חתנים מן המנין. תו ק' לי טובא מאי דפשיטא להו לכל אחרוני' דאי נפקא מבמקהלות לא מוכח ברכה לאלמנה וכן משמע בש"ס דמייתי דוקא מבועז דאלמן שנשא אלמנה הוה דמשמע אי נפק מבמקהלות לא מוכח מידי וק' הא קרא סתמא כתי' ממקור ישראל לומר שעל המקור יברכו מנ"ל לחלק בין מקור דבתולה לאלמנה. תו קשי' לי טובא מאי דפשיטא להו דאי נפיק מבמקהלות א"ש דחתני' מן המנין. ולא ידעתי מנ"ל הא דמשמעו' קרא משמע איפכא שמזהיר למברך שיברך בתוך מקהלות וא"כ יהי קהל בלא המברך ולא דמי למאי דילפי' דכל דבר שבקדושה צריך עשרה וילפי' בפ' הקורא עומד מונקדשתי בתוך ב"י וילפי' תוך תוך מהבדלו מתוך העדה דבעי' עשרה. התם לא מדבר עם המברך או המקדש את השם. אלא הקב"ה אמר ונקדשתי בתוך ב"י וכיון דאיכא עשרה עם המברך או המקדש הרי נתקדש בתוך עשרה ב"י והכי נמי אי הוה כתי' במקהלות אתברך הוי סגי בעשרה אבל השתא שהקב"ה אמר אל המברך במקהלות ברכו א"כ מחויב המברך להעמיד עצמו בתוך מקהלות לבר מדידי' וצ"ע לכאורה. והנלע"ד דודאי מבמקהלות מוכח שפיר דכל מקור בעי ברכה אפי' דאלמנה נמי אלא דלא נתברך שם טפי מברכה א' והיינו בשעת כניסה לחופה אבל לברך אח"כ בשעת אכילה לא נתבאר וע"כ מסרו הכתוב לחכמים וא"כ מהאי קרא לא הוה ק' מידי לר"ה דאיכא למימר דר"ה מיירי רק מברכה שעל השולחן ובהא אמר בחור שנשא אלמנה מברך ואלמן שנשא אלמנה אינו מברך אבל בחופה פשיטא שמברך ולק"מ מבמקהלות וע"כ מייתי מבועז ומבואר בירושלמי דלהכי אמר שבו פה היינו לסעודה ומהאי טעמא נמי נקט זקני' מכאן שמושיבין זקני' בבתי משתאות ע"ש. וא"כ מוכח דאפי' באלמן שנשא אלמנה מברכין בבית המשתה. והשתא תו ליכא למימר דלמא ר"ה לא מפיק ברכת חתנים מבועז אלא מבמקהלות ז"א דהא ר"ה תלמיד רב הוא ורב ס"ל חתנים מן המנין ואי מבמקהלות אין חתנים מן המנין כמו שהקשיתי לעיל אע"כ מבועז מפיק לי'. והשתא תו לא קשה ל"ל לבועז עשרה זקני' הא בתשעה סגי די"ל או דס"ל כריה"ג דברכה בעשרה והוא אמר ברכו בברכת הזימון ומצוה להדר אחר עשרה לבר מדידי'. ולומר ברכו. וא"ל א"כ ברכת חתני' מנ"ל דלמא מעיקרא לא קבצי' אלא לברכת המזון ז"א קו' דא"כ מה שייטי' הכא וכי עדיין לא סעד בועז מימיו דלישמועי' דבעי עשרה והוא. אע"כ לברכת חתני' שעל הסעודה ואגב אורחא השלים מנין י"א לומר ברכו. או נאמר כשיטת הרמב"ם דבסעודה ראשונה שאחר החופה מיד בעי פנים חדשות. וא"כ י"ל ט' הכניס לחופה וא' מהם העמיד בחוץ כדי שיהי' פנים חדשות שמברכי' עבורה על הסעודה. אבל לעולם אין לנו להמציא להצריך י"א בברכת חתני' טפי משארי דברי' שבקדושה נמצא לפ"ז ר"נ דיליף ברכת חתני' מבועז ור"נ אמר רב חתני' מן המנין עולי' בקנה א' ומיושבי' כל הקו' שהקשיתי לעיל וגם קו' דרישה ופרישה ומיושב נמי קו' תוס' אמאי לא מייתי מויברכו את רבקה והא"ש דבעי לאתוי' קרא דמוכח מיני' ברכה אפי' לאלמנה דאפי' מאן דמפיק לי' מבמקהלות נמי מוכח ברכה בנשואי אלמנה משא"כ מויברכו את רבקה:

מאי אינה טעונה ברכה ז' אבל יום א' בעי מקשו הראשוני' בשיטה מקובצת לימא מאי אינה טעונה ז' אבל ג' ימים בעי ולא תקשי משקדו ותירצו אי ס"ד אלמנה טעונה ברכה ג' ימים כל ימי שמחתה לא שייך אינה טעונה ברכה שהרי שמחה לבתולה שטעונה ברכה כל ימי שמחתה. ולדידי קשיא לפ"ז להך לישנא דמשני ואי בעי' אימא בבחור שנשא אלמנה ז' לברכה וג' לשמחה ומאותו לשון אלמן שנשא אלמנה ברכה ושמחה שוין יום א' נמצא מברך כ"ז שמחתה. ומאי אינה טעונה ברכה. מיהו לשיטת הסוברים דהני תרי לישני לא פליגי וס"ל דיום א' לברכה וג' לשמחה א"ש אבל להחולקי' קשה עיי' ר"ן ומיהו הו"מ לתרץ ולומר דאלמון שנשא אלמנה אינה טעונה ברכה אפי' יום א' דרק בחופה מברכי' ולא בסעודה ראשונה עיי' סברא זו בבית שמואל והוה א"ש. אלא שכבר הוכחתי לעיל דזה ליתא וא"כ מוכח כהסוברי' דתרי לישני לא פליגי:

אי בעי' אימא וכו' ואי בעית אימא וכו' מקשי' כיון דעכ"פ לכל חד מהני לישני לא שייך שקדו או באלמון שהרי באמת אין שמחתו רק יום א' ולא שקד רק על אלמנה שנישאת לבחור או בבחור שהרי שמחתו ז' ולא בעי תקנת שקדו וא"כ לפ"ז מה בעי לעיל ה' ע"א מאי איכא בין שקדו לברכה הא איכא טובא כנ"ל לפע"ד לפמ"ש הר"ן דאין סברא שיברכו עליו והוא הלך ילך בשווקי' וברחובו'. ונראה לפי דגם הך לישנא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה אין כוונתו דבז' שמברכי' אין שמחה דאין סברא שילך בשווקי' ויברכו עליו אלא הכי קאמר ג' לשמחה מעיקר הדין משום שקדו וז' שמחה משום דבעי ברכה ואין בדין שילך בשווקי' ויברכו עליו. ונ"מ אי ליכא פנים חדשות אין מברכי' כל ז' וליכא נמי עשרה לברך ברכת אשר ברא דאי בבחור שנשא בתולה צריך עכ"פ ז' ימי משתה ובבחור שנשא אלמנה אינו צריך כלום ומשום הכי הוצרך לתקן ג' ימי' משום שקדו והשתא תו לא הוי מצי לומר להאי לישנא בחור שנשא אלמנה איכא בינייהו וממילא נמי לא רצה לומר אלמון שנשא אלמנה א"ב לאידך לישנא כיון דליכא א"ב לתרי לישני אמר מילתא דכווי' לתרווי' היינו אדם בטל א"ב:

<מהדורה תנינא>

הכא פקיד ולא עקיר. לפירש"י צ"ל דמפיס מורסא דבמה שמתכון ליכא אפי' איסור דרבנן רק בעת שאינו מתכוון היינו בפתח דממילא משו"ה שרו משום צערא. משא"כ בבעילה דבמה שמתכוון להוציא דם בזה גופי' איכא איסורא דרבנן דמחזי כמחובר בהא העמידו דבריהם במקום מצוה. מ"ש מהרש"ל ומהרש"א בתוס' דלר"ת ה"ל פ"ר אינו מדוקדק מה שייך לשון פ"ר הא מכוון להוציא דם.

אתפסוה מטלטלים מכאן הקש' הר"ן ריש מכילתין אהסוברים לאסור חופה בלא כתובה הא עבדי ר' אמי ע"כ נשאו ליום ד' ואפ"ה לא כתיבא כתובה עדיין בשבת. אע"כ משום דאית לי' כתובה בתנאי ב"ד היא לא סמכה דעתה משום הא לא החמירו כולי האי. ולפע"ד נ' ליישב דהר"ן הקשה אתפוס' מטלטלי' הא הוי קונה בשבת ותי' לחד שינויי' מבע"י הוה ולא הי' פנאי לכתוב כתובה כ"א להתפיס מטלטלין. וק' לי למ"ש רמב"ם דסגי נמי בקבלת קנין ע"י עדים א"כ אכתי הי' יכול לקבל קנין וק' זו הקשה שם בהגה' מיימוני בשם ר' אליקום ותי' דקנין בשבת אסור. ואיהו אפשר ס"ל דבתפיסת מטלטלים ליכא משום קנין. אבל להר"ן דמיירי ע"כ מבע"י א"כ הוה סגי בעידי קנין. ונ"ל מזה הוציא הטור ומהרי"ק דלהרמב"ם נמי לא מהני קנין אלא לשעה עד שיהי' לו פנאי וע"ש בכ"מ וב"י שתמה עליהם והשתא מוכח כן והטעם משום דאתתא לא סמכו דעתה שתפסיד הלקוחות מזמן הקנין עד שעת הכתיבה אע"ג דקיי"ל אם זוכרים יום הקנין כותבים דשטר מזמן הקנין מ"מ היא לא תסמוך לכן י"ל דלא מהני קנין אלא ליומי' שיכתוב לה אחר הבעילה והחופה באותו היום באופן שלא תפסיד לקוחות מזמן הקנין. והשתא לק"מ כיון דמבע"י הוה ה"ל לקבל קנין ז"א דאחר הבעילה יהי' שבת וא"א למכתב שטרא ועד מ"ש יהי' זמן אחר ולא תסמוך דעתה. וא"ש והשתא י"ל דביום ד' בשעת החופה הקנה לה בעדים לכתוב מיד אחר החופה והי' החופה בהיתר ואח"כ נתאחר הדבר ולא נכתבה והיינו דאמרו רבנן הא לא כתיבא כתובה לא כתיבא דייקא שכבר קבלו קנין מ"מ לא כתיבה עדיין ובשבת א"א למכתב ולא סמכא דעתה כנ"ל ולק"מ וא"ש.

ביום טוב משמע לכאורה דהחופה והבעילה הי' באותו היום ועיקור השמחה באותה הלילה כדמשמע נמי מחששא דשמא ישחוט בן עוף וממ"ש תוס' ד"ה והלכתא. ולכאורה משמע אע"ג דאין מערבין שמחה בשמחה. מ"מ ליל א' של י"ט לא מחייבי בשמחה כבפסחים ע"א ע"א ועמ"ש מג"א סי' תקס"ו סק"ד שוב מצאתי מ"ש בזה בחמד משה שם. ובאמת לא ראיתי מהפוסקים מי שהביא זה דלילה ראשונה לא חייבא בשמחה וכן משמע להדיא ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה הלכה י"ב ע"ש ובמקום אחר הארכתי בזה.

מתוך שהותרה חבורה כ' בחידושי למס' ביצה כתבתי דרש"י נמי מודה דאין לומר מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל דכולי האי לא אמרי'. אך הואיל וחזינן דהותר נמי שלא לצורך היכי דשייך דמקלעי אורחים ע"כ נימא מתוך שהותר אפי' שלא לצורך אי שייך מקלעי אורחים הותר נמי שלא לצורך כלל אפי' בין השמשות דלא יבוא עוד אורחים. וממילא לק"מ מה דהקשו תוס' מרב חסדא דלית לי' הואיל דלדידי' מודה רש"י דבעי' צורך קצת. והה"נ דלק"מ מאבנים דבהנהו לא שייך צורך לאורחים כלל לא אמרי' נמי בהו מתוך ועוד הארכתי בזה. ומ"ש תו' מביעור חמץ עמג"א סי' תמ"ו ובחידושינו שם.

צבי צריך לכל נפש הוא ממ"ש תוס' דשארי בעילות לא הוה צורך היום כל כך מבואר להדיא כדעת מג"א סי' תקי"ד סק"ד לאסור שתית הטובאק בי"ט וכ"כ א"ר אע"ג דרוב העולם שותין אותו מ"מ לא אקרי שוה לכל נפש טפי מביאה. ובס' חמד משה יש אוסרים ועכשיו נוהגין היתר לשתותו ע"ש ולא כ' טעם למנהג הזה.

והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת וכ"פ הרמב"ם היינו בלא חופה דלא שייך שמא ישחוט בן עוף. והתוס' כ' ולא חיישי' שמא ישחוט בן עוף. ס"ל דבבעילה ראשונה יש לעולם שמחה יתירה אפי' שלא ביום החופה ועמג"א סי' תקמ"ו סק"ד ומ"מ צ"ע נהי דלא חיישי' לשמא ישחוט בן עוף בע"ש והיינו דמוכח משמעתין דלית לן כהשתא דאתית להכי דלעיל ה' ע"א מ"מ הא דבמ"ש חיישי' לשמא ישחוט לא אדחי מהלכתא. ואנן הא נוהגי' לעשות סעודה במוצאי שבת ע"כ נ"ל דמנהגנו כהרמב"ם ונהגו העושי' חופה בע"ש שלא לעשות סעודה כלל בשבת אלא באים אחר אכילתם בביתם וטועמי' בבית החתן קצת פרפראות ובכה"ג לא חיישי' לשמא ישחוט בן עוף. ובמש"ק עושי' הסעודה. מ"מ כיון דלא הוה יום החופה לא חיישי' נמי שמא ישחוט בן עוף ועמ"ש לקמן בסמוך אי"ה.

שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות מ"ש תוס' הילני היתה אם מאבד. ומלכות הורדוס וכו' די"ל דבימי מלכות הורדוס לא נשא מאנשי חשמונאי כמבואר פ"ק דב"ב ג' ע"ב ד"ה כל וכו' וע"ש בחידושינו. אמנם באמת דברי התוס' כאן תמוהים מאוד דמבואר בכל ספרי הזכרונות דמאבד לאו מבני ישראל הי' אלא מלך פרס שנתגייר ואמו עמו והי' בימי הורדוס תה מבואר וידוע. שנאמר ויקח עשרה אנשים וכו' ויש להקשות דלמא ברכת אירוסי' בירך בעשרה ולעולם אלמן שנושא אלמנה לא יברך ברכת חתנים. ומ"מ יליף מני' שפיר דברכת חתנים בעשרה דאתי' במכ"ש מברכת אירוסי'. אע"כ מוכח דפשיטא לתוס' דברכת אירוסי' לא בעי עשרה וקשי' לשאלתות עיי'.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף