אילת השחר/כתובות/ו/ב

אילת השחר כתובות ו ב

דף ו' ע"ב

אלא אמר רבא כשבעל וכו' פירצה דחוקה. וצ"ל דלא בעל בעילה גמורה דהא אם זה בעילה גמורה אין זה פירצה דחוקה, וכיון שכן הא גם המקשן למד דבועל כל פעם קצת ובכ"ז הוקשה לו, ועיקר התירוץ דאחרי שכבר עשה קצת ביאה הוי זה רק כפירצה דחוקה, ומה שייך ע"ז לומר אלא כשבעל, דהא עד השתא נמי ידעינן כן רק שחידש דכה"ג הוי רק כפירצה דחוקה ומותר.

כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת. וע"כ אינו פסי"ר שיגדיל הפתח דאם הי' ודאי שיגדיל הפתח בודאי אסור, וא"כ יש לעיין מה החילוק בין דחוקה לבין אם אין פתח כלל, דאם זה לא פסי"ר כל ענין עשיית הפתח ובכ"ז אסור למה יהא מותר פירצה דחוקה, ודוחק לחלק בין אם יש מאד לחוש שיעשה פתח לבין אם פחות חשש שיגדיל הפתח.

העירוני דבמהרש"א בשבת (דף ק"כ ע"ב) פי' דהא דלייט אביי לפותח דלת כנגד המדורה משום דהוא קרוב לפסי"ר, ופירש ברע"א [הובא בספר וזאת ליהודה בפסחים מ"ה] דהוא מדרבנן דנראה כמו פסי"ר, ומה"ט ביאר רע"א הא דאסור להניח גומחתא על עצמות בפסח, ואף דמבואר ברש"י דאינו ודאי שישבור לעצם, מ"מ כיון שהוא קרוב לפסי"ר אסור מדרבנן, וכדברי המהרש"א הרי דיש חילוק בין אם יש לחוש מאד לבין אם יש פחות לחוש.

אך בודאי פירצה דחוקה תלוי כמה זה דחוק, ומה שיש יותר דחוק יש יותר לדמות זה לפסיק רישא, ובודאי לא כל פירצה דחוקה שוה, וא"כ איך נוכל לומר דאם נבעלה מותר משום פירצה דחוקה, דהא אם דחוק כ"כ שזה מיחלף בפסי"ר הוא באמת אסור, ואם כן מה שמותר הוא רק אם זה לא קרוב לפסיק רישא, וא"כ צריך לומר דמותר לבעול משום פירצה דחוקה היינו דלבעול הוא בדרגה דחוקה שלא כ"כ קרוב לפסיק רישא, ובזה לכאורה לא שייך לחלק אם יש לחוש הרבה או קצת.

חתן פטור מק"ש. בהא דפטרינן לי' משום טירדא דמצוה, לא משמע דזה דוקא במי שלא קיים עדיין פרי' ורבי', או אפי' אם כבר קיים מ"מ המצוה משום בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך, דא"כ באופן שהיא אינה ראוי' לבנים לא יהי' פטור מקרי"ש, ומשמע דכיון דבזה כורתת ברית כמש"כ תוס' לעיל (דף ד') לכן זה נקרא מצוה ופטור מק"ש.

ומבואר בסוכה דף כ"ה ע"א ובתוס' שם דיש מיעוט על עוסק במצוה ועל טרוד טירדא דמצוה אפילו שאינו עוסק, ועי' ברמב"ם (פ"ד מהל' קריאת שמע) דמבואר דפטור מכל המצות, וכן הביא בהגה"מ בשם תוס' דה"ה ביום, וכ' דכן משמע בפ' הישן דה"ה דפטור מן התפילין, ואח"כ הביא בשם תוס' דאנו דבין כך אין אנו מכוונים חייבין לקרות ואדרבה מקרי יוהרא אם אינו קורא, וכן הוא בתוס' שלפנינו ספ"ב דברכות, ולכאורה הא כיון דפטור מכל המצות כגון מתפילין, והתם הא אי"צ כונה מיוחדת, הרי דטירדא פוטרת אותו אפי' בדבר שאי"צ כונה מיוחדת, א"כ למה אנחנו חייבין בקריאת שמע דהא פטור גם באופן שאי"צ כונה מיוחדת.

עוד יש לעיין כיון דלקרוא ק"ש כמו שאנחנו קורין חייבים, א"כ למה בימי חז"ל לא הי' מחויב לקרות ק"ש כדרך שאנו קוראים, ויצא מיהת ידי חובת ק"ש.

ברמב"ם הנ"ל מבואר דבנושא בתולה פטור מק"ש לפי שאין דעתו פנוי שמא לא ימצא לה בתולים, ולכאורה הא טירדא זאת אינה מחמת רצונו לקיים המצוה ולמה זה פוטר אותו ממצוות. ולפי הרמב"ם נמצא באם הוא ישראל ולא קידשה כשהיתה פחותה מבת ג' דמותרת אליו מה כאן ההטרדה, ואפשר דמוטרד דמ"מ יבוא לברר ואולי זנתה תחתיו ברצון, ונמצא דבימינו שמקדשין תחת החופה דאין שייך לחוש שמא זינתה תחתיו, אין שייך כלל מעיקר הדין לפטור חתן שנושא בתולה מק"ש, לפי הרמב"ם.

חתן פטור מק"ש. לא נזכר אם פטור מקידוש והבדלה, כאונן דג"כ לכמה מן הראשונים פטרוהו מטעם עוסק במצוה דפטור אפי' מהבדלה, ואפשר דחתן פטור רק מק"ש דבעי כונה, משום דחתן אינו עוסק בעשיית איזה דבר אלא יש לו טירדא, וזה רק פוטרו מק"ש דבעי כונה, משא"כ אונן דמוטל עליו כל הזמן לעשות השתדלות בעניני המת, וזה כנראה סברת התוס' דסופ"ב דברכות (המובא בהגמ"י פ"ד מהל' ק"ש) דבזמנינו דבין כך אין אנו מכוונים כל כך חייבים בק"ש. אבל ברמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש) מבואר דפטור מכל המצות, ולדבריו לכאורה כמו דפליגי הראשונים במי שהיה במוצ"ש אונן ואפי' שנקבר המת כבר פטור מהבדלה דהוי כחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני, א"כ ה"נ בחתן יפטר מהבדלה כבר, וכבר הערנו בדיבור הקודם מה דצע"ק דבהגהות מיימוני הביא שם קודם דפטור מכל המצות, ולבסוף סיים בשם התוס' דבזמנינו דבין כך לא מכוונים כ"כ טוב חייבין בק"ש, ולמה חייבין, הא כמו דפטורים מכל המצות אע"פ שאי"צ בהם כונה כמו בק"ש הרי דמ"מ פטור, א"כ בזמנינו מאי שנא, ולפי הרמב"ם יוצא דחתן שלא בעל במוצ"ש יפטר כבר לגמרי מהבדלה כמו באונן להרא"ש, ולא מצינו חידוש כזה וצ"ע.

שם. יש להסתפק אם חיוב ק"ש חל בתחילת זמן דשכיבה וקימה ונשאר חיובו כל הלילה או כל היום, או דזמן שכיבה מחייב. ויש להביא ראי' מה דהביא הרא"ש (בברכות פ"ג) מחלוקת באונן לענין הבדלה אם צריך אח"כ לעשות הבדלה, אבל בק"ש ודאי חייב, הרי דלא תחילת הלילה עושה חיוב, אלא דכל זמן שהוא עדיין זמן שכיבה יש חיוב מחדש ואינו דומה להבדלה, שו"ר בשטמ"ק (ד"ה מתיב ר' יוסף) דכן הביא הרדב"ז דאחרי שבעל חייב בק"ש, והיינו דהחיוב אינו תלוי בתחילת הזמן דוקא.

והסברא בזה דרק בהבדלה הרגע המבדילה בין שבת לחול מחייבתו, וכיון דאז הי' פטור כבר נפטר לגמרי, אבל בק"ש לא השינוי מיום ללילה מחייבו אלא עצם הלילה דזה זמן שכיבה מחייבו, והנה יש לבאר ולחלק מאם הי' ישן בזמן יציאת השבת דלא יפטר מהבדלה, דיש לחלק מאונן דפטור לא מדין אונס, משא"כ בישן או אונס אחר דאינו פטור אלא שאינו יכול אז להבדיל, וכן חיגר ביום ראשון דפטור אינו מדין אנוס לכן נדחה חיובו, וראיתי בס' קהלות יעקב (ברכות סי' ט') בשם החת"ס דאונן פטור מטעם אנוס, מ"מ נראה דיש אנוס דאינו יכול במציאות לקיים וע"ז לא אמרינן כיון דאידחי, וכגון ישן דלא נפטר אח"כ מהבדלה, משא"כ אונן דבמציאות הוא יכול אלא דדין אחר פוטרו, אפילו אם ניתן לו דין כאונס, היינו דדינו כאנוס, אבל אין מציאות האונס הפוטרו ואז נדחה לגמרי.

דטריד דבעי למיבעל. והיינו דהוי כעוסק במצוה, והנה לא איירינן מצד מצות פריה ורביה, דהא בדרך כלל אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וע"כ משום דאין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי כמש"כ התוס' לעיל (ד' ע"א ד"ה בעילת מצוה), והנה האי מצוה ודאי אינה מצוה דאורייתא, הרי מזה דעוסק במצוה דרבנן ג"כ פטור ממצוה דאורייתא, ואפי' מי שטריד שאינו יכול לקיים מצוה, טירדא זאת פוטרת לאביי מק"ש, וצ"ע.

דטריד דלא בעיל. יש לעיין מאי נפק"מ לגבי זה בין בתולה לאלמנה, דהא מצד המצוה לבעול לא מצינו דבבתולה יש יותר מצוה מבאלמנה, אלא דבבתולה יש טירדא לקיים המצוה, ובין לפי' הרמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש) דמבואר דהא דבבתולה טריד ולא באלמנה משום דירא שמא לא ימצא לה בתולים, ובין אם לא נפרש כהרמב"ם אלא כמו שמשמע מתוס' דלבעול בעילה גמורה בבתולה מטריד, מ"מ כ"ז כשרוצה לבעול דאז רק בבתולה טריד, אבל כשלא בעל מאי נפק"מ בתולה מאלמנה לגבי הטירדא דלא בעיל ולא עשה המצוה, וא"כ למה רק בבתולה פטור אז מק"ש ולא באלמנה.

תוד"ה והא אמר. כיון שטרוד במה שאינו יכול לעשות מצוה. ועדיין קשה דא"כ במילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת, וכי נימא דלכן פטור אז לעשות מצוה כיון שטרוד שאינו יכול לקיים המצוה, וכן במילה בזמנה ואינו יכול למול משום איזה סיבה וכי יפטר משום זה מלקרות שמע.

והנה לתוס' טריד משום דאינו מקיים מצוה, וברש"י (ד"ה ואביי) משמע קצת דצריך שיהא הצער מצוה, ובאמת אין מצוה להצטער אלא להתאבל, וע"כ צ"ל דאין כונתו דיש מצוה להצטער על שאינו יכול לקיים מצוה, אלא דכיון דיש צער מכח מצוה פטור.

תוד"ה חוץ. ובקונטרס דפירש שנאמר בהן פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו היינו ליתן טעם דלא נילף שאר מצות מתפילין. צ"ע דהנה הא תמיד לא ילפינן דין מדברי קבלה, אלא דאמרינן דבודאי הי' הלכה למשה מסיני אלא דאתא יחזקאל ואסמכה אקרא, כמבואר בזבחים דף י"ח ע"ב, א"כ עיקרו מהללמ"ס, והא אין ללמוד בי"ג מידות שהתורה נדרשת מהן מהללמ"ס כמש"כ רש"י בשבת דף קל"ב, ואיך ס"ד דנלמוד מה מצינו מתפילין שאבל לא יעשה שאר מצות, וא"כ ל"צ ליתן טעם למה לא נלמוד מתפילין, ואע"ג דבכמה דוכתי ילפינן גז"ש ממה שכתוב בדברי קבלה, ע"כ צ"ל שם דזה רק היכא דהוי גילוי מילתא בעלמא, אבל כאן דרצינו ללמוד דין ממש דיהי' פטור מכל המצות בשעת אבילות, צ"ע דהא אין למידין במה מצינו מהללמ"ס.

בא"ד. מדאמר לי' רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלעלמא אסור. יש לעיין אם לפי"ז נמצא דאבל המניח תפילין עובר איסור, וגם אינו מקיים מצוה כלל, דבזמן אבילותו אינו מחויב כלל בהנחת תפילין, וכמו שבת ויו"ט למ"ד דאינו זמן תפילין, או דרק נאמר איסור אבל לא שאין עליו אז מצות תפילין, ואם יניח תפילין יתכן שיש לדון מצד מצהב"ע, אבל עצם המצוה לא נתבטל כלל בימי אבילותו.

והנה אם לשאר אבלים אין כלל מצוה להניח תפילין, נמצא דליחזקאל אינו יכול להתחדש המצוה של תורה להניח אז תפילין, אלא דיהי' עליו מצוה לעשות מחמת שנצטוה ע"י הנבואה, ויקיים בזה מה שנאמר לו בנבואה אבל לא מצות התורה להניח תפילין. ונפק"מ לגבי דינים כגון אם ירצה לברך להוציא בברכת תפילין למי שאינו אבל, דכיון דאצלו אינו מצד מצות התורה אינו יכול להוציא למי שאינו אבל, דלההוא יש מצוה מדין תורה, וכן לפי"מ דמבואר דיש פוסקים דאפי' הזמנה לגוף הקדושה לאו מילתא היא כל זמן שלא השתמש בזה הדברי קדושה כמבואר במשנה ברורה (סי' מ"ב ס"ק כ"ג), ולדידהו אם עשה תפילין ועדיין לא הניחם מותר להשתמש בהם לדברי חול, או משל ראש לעשות של יד, דמבואר דכל שלא הניחם עדיין מותר לעשות מהם של יד כמבואר באו"ח (סי' מ"ב סעיף א'), אז מה שהניח יחזקאל התפילין בימי אבילותו, כיון דלא קיים בזה מצות תפילין של תורה, רק מצוה לקיים מה שנאמר לו בנבואה, אין עליה קדושת תפילין עדיין, אבל אם גם לכל האבלים לא נאמר דאין אז לגביהם מצות תפילין אלא דאיסורא רמי עלייהו להניחם, אז ליחזקאל שהותר עפ"י הנבואה ממילא מקיים שפיר מצות תפילין של תורה, ואז חל כבר קדושה עליהם.

בא"ד. מדא"ל רחמנא ליחזקאל האנק דום. יש לעיין למה צריך פסוק האנק דום דאסור ללמוד תורה, תיפוק לי' כיון דמשמח, דמה"ט בט"ב אסור ללמוד תורה, כמבואר בתענית דף ל'.

ואפשר לומר דהנה הא עשיית המצוות צריך להיות בשמחה, ובודאי זה ג"כ בימי אבלות, וע"כ דשמחה מקיום המצוות אינו סותר לדין אבילות, וא"כ יש גם מקום לומר בשמחה דתורה אע"פ שבזה מלבד השמחה על קיום המצוה הוא שמח מהדברי תורה, בכל זאת ס"ד דזה לא נכלל באיסור אבילות, לכן צריך קרא לומר דשמחה כזאת אעפ"י שזה מכח המצוה, מ"מ כיון שאינה מעצם קיום המצוה הוא ג"כ בכלל איסור.

תוד"ה לא כהללו בבליים. דר"ג הי' פטור ומחמיר על עצמו. יש לעיין כיון דאחרי שיחמיר יקיים ק"ש הרי דטירדתו לא מפריע לקיים המצוה דק"ש, א"כ מצד הדין יהי' מחויב להסוברים דפטור רק כשאינו יכול לקיים שניהם. אמנם מצינו כמה פעמים שפטרוהו, כגון בסוכה אם ירדו גשמים ונכנס לישן בבית אז אפילו הפסיק הגשם לא הטריחוהו רבנן לחזור וכן בכמה מקומות, ובסוכה אפשר דכה"ג אינו כעין תדורו, אבל מצינו גם בשאר דוכתי ענין כזה לא אטרחוהו רבנן, משמע דיש גדרים של פטור אפילו יכול לקיים בקושי, ועי' בביאור הלכה (סי' ל"ח) דיש פוסקים דס"ל דאפילו יכול לקיים שניהם רק בקושי מ"מ חייב, ולפי"ז צ"ע למה כאן יפטר.

והנה שיטת הריטב"א בסוכה דהעוסק במצוה אסור לעסוק במצוה אחרת, ואיך הי' מותר לר"ג להחמיר על עצמו, וע"כ דטרוד שאני דאינו אלא פטור אבל לא אסור, דרק בעוסק במצוה אסור לו להניח העיסוק במצוה משום דנמצא דהמצוה הראשונה יאחר, וכעין מה דאין מעבירין על המצות, מה דכ"ז לא שייך כאן.

תוד"ה רוב בקיאין הן. וכל חד וחד מספקינן לי' ברוב וכולם מותרים. יש לעיין אם כיון דיש רוב בקיאין לכן אומר כן, אבל באמת סגי אפילו אם יש להסתפק שמא הוא מהמיעוט או כשיש מחצה בקיאין, או דדוקא מחמת רוב בקיאין לכן הוא דמותר, אבל אם אין רוב נמצא דיש לנו ספק אם אצלו זה פסיק רישא ואסרינן לי', ולכאורה זה נוגע למה שדן הט"ז (סי' שט"ז) בסגירת תיבה שאולי יש בה זבובים, דאם יש בה זבובים הוי פסי"ר וכשאינו ידוע לא הוי פסי"ר ומותר.

והאי מספקינן לי' ברוב שכ' התוס' יש לעיין, דהתינח דהחכם מסופק, אבל הבעל שיודע בעצמו שאינו בקי איך מותר לו, עוד יש לעיין דאיך החכם יורה להתיר לבחור לבעול בשבת, כיון דמבואר בגמ' לקמן (דף י') דבחור אינו בקי בפתח פתוח, ודוחק לחלק דמ"מ הוא בקי בהטייה, גם מה דקאמר דבבליים אינם בקיאין צריך עיון דמה שייך בזה לחלק בין בבליים לאינם בבליים, ועי' בריטב"א.

תוד"ה אלא מעתה. ונראה לר"י כפירוש ר"ת דדוקא משבת קא פריך דמפה ושושבינין למה דצריך לבעול בהטייה דמעשה בכל יום שעושין שושבינין אפי' בשבת ומשני שמא יארע שלא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד דם בתולים. והיינו דחושדין אותו שמא לא יטה בכונה כדי להעליל עליה ולהפסידה, והנה כיון דכעת איירינן דבלי הטייה אסור לבעול בשבת, נמצא דהיא בזה שנותנת לו לבעול אותה עוברת על לפני עור לא תתן מכשול, כמש"כ התוס' בשבת (דף ג') דגם כשזה שעומד בפנים אינו עושה כלום והעבירה בהוצאת שבת עושה רק זה שבחוץ, מ"מ גם זה שאינו עושה כלום עובר בלפני עור אם בלי זה לא הי' יכול לעשות העבירה, ומ"מ אין לה איסור להיבעל משום חשש שמא היא מסייעת לו שיחלל שבת, ואע"ג דהוכיחו דבספק אם גורם שחבירו יעבור עבירה עובר בלפני עור, כמבואר בקידושין (דף ל"ב) דאמרינן ודלמא רתח וקעבר אלפני עור, דהאב מכשיל את הבן לעבור על כיבוד אב, צ"ל ע"כ דלא הוי בגדר ספק ממש, ומ"מ צריך מפה ושושבינין, דלגבי חשש שמא תפסיד זה מקרי ספק אע"ג דלענין שנמנע אותו מלבעול בשבת זה לא מקרי ספק ממש.

אם לעשות לה פה חייב. פרש"י שמתכוין ליפותה ולהיות לה פתח זה ליום מחר. הנה מבואר דאי"צ שיהא פתח לעולם, דהא ודאי אינו רוצה שיהי' הפתח אלא עד שתתרפא המורסא, ומ"מ דינה כבנין וחייב מה"ת, וצע"ק דמ"ש מאהל עראי דאינו חייב מה"ת כמבואר באו"ח סי' שט"ו, ועי"ש במשנה ברורה.

והנה כתב רש"י דמכוין שיהי' פתח למחר, וצ"ע אם זה דוקא, אבל אם עושה שיהי' פתח זה רק על יום השבת לא הוי בנין, ולפי"ז גם בקליעת שער אם זה עשוי לסתור בשבת אין בזה חיוב חטאת, או דלאו דוקא דעיקר כונתו שישאר פתוח אפי' אחרי שתצא כעת הליחה.

והנה בשבת (דף ק"ז ע"ב) מוקמינן הא דלהוציא ליחה פטור כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והובא כאן בתוד"ה ואם להוציא, וצע"ק דהא באהל עראי אינו חייב מה"ת אף למאן דמחייב במשאצל"ג ולא נימא דהא מ"מ יש אהל שיכול להשאר כן, וע"כ דכשחושב רק עראי אין כאן כלל בנין, וא"כ גם בפותח מורסא להוציא ליחה הא אף דמ"מ נהי' פתח, מ"מ למה יהא דינו כעושה פתח קבוע, כיון שלא הי' דעתו לזה, ולמה אמרינן שם בשבת דחייב חטאת אפילו אם דעתו להוציא ליחה למאן דמחייב משאצל"ג.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א