אילת השחר/כתובות/ה/ב

אילת השחר כתובות ה ב

דף ה' ע"ב

לעולם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאיברים. פרש"י רכות ודקות ליכוות מכולם. והיינו שבאש הגיהנם הן נכוות תחילה לפי שהן רכות ודקות. ויש להתעורר דהרי בברכות (נ"ז ע"ב) אמרינן דנורא דידן היא אחד מששים בגהנם, ונורא דידן יש אפי' עד כמה אלפים מעלות חום, וא"כ אש הגיהנם נורא עד מאוד, ובכהרף עין נכוה כל הגוף, ואעפ"כ מה שהאזנים נכוות תחילה במשהו שבמשהו זמן קודם, זה כבר חמור יותר ומזהירין חז"ל שיזהר האדם מזה.

גם צריך להבין למה צריך לטעם דנכווין תחילה, וכי בלי זה א"צ ליזהר מלשמוע דברים בטלים [ועי' במרגניתא טבא שבסוף ספר אהבת חסד שכתב דאפי' הרהור בטל אסור, אמנם כשנמצא במקום שאסור לדבר דברי תורה משמע שאין איסור דברים בטלים].

תוד"ה זה גודל. דבעינן עבודה בימין. והיינו דמה דמוחק באגודל שלא יבצבץ מקרי עבודה דלכן בעי ימין, ומשמע דלולא דבעינן עבודה בימין הי' אפשרות לעשות ביד השמאל שלא יבצבץ, ולא הי' מוכרח לעשות באגודל דוקא דהא לא אמרה תורה דין דבעי דוקא באגודל, ויש לעיין אי ס"ל דכשר אם חבירו יעשה שלא יבצבץ [ועי' חזו"א קדשים קמא סימן כ"ח ס"ק ז' דס"ל דפסול], שאז הא לא יצטרך לעשות דוקא באגודל, אלא כיון דאורחא דמילתא שהוא בעצמו מוחק, נמצא דמוחק באגודל, דלפי"ז פשוט מה דרש"י מיאן בפירושם ופי' דמיירי לענין בהן יד דמצורע, דהתם הוא עפ"י דין צריך לעשות דוקא על האגודל, ואפילו אם י"ל דלא מהני יד חבירו להיות מוחק וממילא מוכרח לעשות עם האגודל, מ"מ גם לפי"ז מובן מה דרש"י רצה לפרש יותר דמיירי לענין בהן, דהא אפילו לא מהני יד חבירו, מ"מ הא דמוחק באגודל דידי' אינו מחמת דין מיוחד דבעי אגודל, אלא דא"א אחרת, לכן פירש"י לגבי בהן דזה צריך מדינא.

עוד יש לבאר שיטת רש"י דהנה ודאי עכשיו יועיל אם יתן על הבהן מצדו הסמוך ליתר האצבעות מה שלא הי' אפשר אם לא הי' נחלק הגודל משאר האצבעות, א"כ הא מה שכעת הוא הדין דיכול ליתן על הבהן, הא זה לא הי' יכול להיות אם לא נחלק, וזה הא בודאי לא שייך לומר מפני שהתורה היתה יכולה לומר דינים אחרים, דא"כ בכל הנך ג"כ אם לא הי' נחלק היתה התורה אומרת באופן אחר, וכיון שכן הא בהן הוצרך להיות נחלק כדי שיהי' דינו כמו שהוא כעת, דמהני גם על המקום הסמוך לאצבע שבצדו.

דם מפקד פקיד או חבורי מחבר. הנה שיטת הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת הל' י"ז) דחובל חיובו משום מפרק הדם והוא תולדה דדש. ובתוס' רעק"א (שבת ריש פי"ד) הקשה דא"כ למה פסק (בפי"א מהל' שבת) דשוחט חייב משום נטילת נשמה ולא הזכיר דחייב גם משום מפרק, ואין לומר דחייב משום מפרק רק כשצריך להדם, לכן בשוחט כשאין צריך להדם אינו חייב משום מפרק, דהא כתב (שם פ"ח) דבחובל להזיק פטור משום דהוי מקלקל, משמע דלולא זאת הי' חייב אע"ג דאין צריך להדם, וכל שוחט הא אינו מקלקל א"כ נחייבו גם משום מפרק, ודוחק לומר דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה ולא משום מפרק מיירי כשלא יצא דם או כשיצא פחות מגרוגרת עכת"ד הגרעק"א.

והא דנראה לו דוחק אע"ג דבשוחט צפור ודאי אין יוצא כגרוגרת, מ"מ כיון שלא הזכיר מסתמא לא מיירי רק בציפור.

אמנם יש לומר דבחובל הא רוצה שיצא דם, דזהו עיקר ענין לחבול, אלא דאין צריך אותו והוי רק א"צ לגופה, ולמ"ד דמלאכה שאצל"ג פטור לא יתחייב אלא בצריך לכלבו, והרמב"ם דלא התנה דוקא בצריך לכלבו הוא משום דפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, משא"כ בשחיטה הא אינו מכוין כלל להוצאת דם, דהא מבואר במשנה בחולין וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' כ"ח) דהשוחט ולא יצא דם כשר, ואע"ג דאינו מצוי כלל בבהמה שלא יצא דם כגרוגרת והוי פסיק רישא, מ"מ הא הוי כפסי"ר דלא איכפת לי', ולשיטת הערוך הא זה מותר אפי' לכתחילה, ואפי' להחולקים על הערוך הא אינו אלא איסור דרבנן.

אלא דיש לעיין בטעמם, דהנה הגרעק"א נקט דהא דמותר פסי"ר דלא איכפת לי' משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולמ"ד משאצל"ג חייב יש לחייב גם פסיק רישא דלא איכפת לי', ולכן הקשה על התוס' (ד"ה האי מסוכרייתא) דכתב ר"ת דאין לפרש כאן דמסוכרייתא אסור משום מפרק דהא אי"צ למה שנסחט, והקשה דמאי ראי' הא אפשר דרב ס"ל משאצל"ג חייב רק דדבר שאין מתכוין מותר, וכיון דהוי פסי"ר ואין ההיתר של אינו מתכוין לכן אסור.

והנה מבואר בתוס' כסברת הגרעק"א בכמה דוכתי דהא דאינו חייב מה"ת פס"ר דלא ניחא לי' משום דהוי משאצל"ג, וכן מבואר בתוס' בשבת (דף ק"ג א') דהא דתולש זרדין בארעא דלאו דילי' אינו חייב משום יפוי קרקע דהוי משאצל"ג, וכ"ה ג"כ בדבריהם בשבת דף ע"ה דמתעסק בהוצאת דם חילזון דאין לפוטרו מטעם מקלקל, ולמאן דמחייב מקלקל בחבורה אז כל מה שיש לפוטרו הוא מטעם משאצל"ג, וכן בסנהדרין ר"פ הנחנקין.

ולפי זה עדיין יקשה להרמב"ם למה לא יתחייב שוחט משום מפרק, דאע"ג דאי"צ להדם מ"מ הא הוי פסי"ר, וכיון דפסק דמשאצל"ג חייב צריך להיות חייב משום מפרק.

והנה לכאורה צ"ע דברי הגרעק"א דהא בסוחט לאיבוד כמו בהא דמסוכרייתא דנזייתא הא הוי קלקול ויש לפוטרו מלבד מה דהוי משאצל"ג, אלא דזה אינו, דמקלקל היינו אם המלאכה היא קלקול, כגון קורע וסותר דעצם הקריעה הוי קלקול, אבל בסוחט לאיבוד דעצם הסחיטה אינו קלקול, נמצא דאין המלאכה קלקול, ומה שזה נשפך אין זה קלקול בהמלאכה, לכן שפיר קאמר הגרעק"א ז"ל דכל מה שיש לפוטרו הוא רק מטעם משאצל"ג.

אמנם יש להסתפק בהא דמצינו בשבת דמקלקל פטור, אם זה דוקא מקלקל, או דכל שאין לו תועלת צריך להיות פטור מאותו טעם כמו מקלקל, דהא אין זה מלאכת מחשבת כיון דאין לו כלום מזה.

ויש לומר דאה"נ אלא דאם א' עושה דבר שרוצה לעשות הא זה בעצם מלאכת מחשבת, דהא זה מה שהוא רוצה, כגון סותר או קורע דהא רוצה לסתור או לקרוע, לכן כדי להפטר אפשר רק אם זה קלקול עצם המלאכה, אבל במשאצל"ג כשלא איכפת לי' צריך להיות תלוי דאם הדבר הוא עומד להיות תיקון אז יש לפוטרו רק משום משאצל"ג, אבל אם אין עומד להיות תועלת לשום אדם מזה וגם הוא לא איכפת לי', דינו כמקלקל, אע"ג דאינו קלקול בעצם המלאכה כמו קורע או סותר, כיון דאין מזה שום תועלת אין זה מלאכת מחשבת.

ולפי זה בהא דתולש עולשין בארעא דלאו דילי' דחצר חבירו נתקן בזה, אין לפוטרו מטעם מקלקל, אע"ג דהוא אי"צ זה מ"מ יש בזה תיקון, וכל מה דיש לפוטרו הוא מחמת מלאכה שאצל"ג, וכן למ"ד דמחייב מקלקל בחבורה כתבו התוס' דהא דפטור בפוצע חלזון דהוי פסי"ר דלא ניחא לי' משום דהוי משאצל"ג, כיון דהתם מקלקל חייב וצריך לפוטרו רק משום משאצל"ג, אבל במסוכרייתא דנזייתא דאין שום תועלת לאדם מהנסחט, אע"פ שאין זה קלקול בעצם מלאכת מפרק מ"מ אין זה מלאכת מחשבת.

ולהנתבאר בשוחט עצם השחיטה הוא תיקון, אבל יציאת הדם אם באנו לחייבו משום מפרק צריך שיהי' או לו או למי ששוחט בשבילו תועלת, אבל כשאין לו ולא למי ששוחט בשבילו תועלת, אז הוי פסיק רישא דלא איכפת לי' דאין זה מלאכת מחשבת, והוי כקלקול ופטור מטעם מפרק אף למאן דמחייב במשאצל"ג, לכן גם להרמב"ם אין לחייבו משום מפרק.

אמנם פשוט דשוחט ומכוין ליתן לכלבו או לכלב מי ששוחט בשבילו יש לחייבו משום מפרק, אלא דלא צריך הרמב"ם להביא זה כיון שאין זה בסתם שחיטה.

ואין להקשות לרב דס"ל בשבת (דף ע"ה) דשוחט חייב גם משום צובע דרוצה שיהי' צבוע מקום השחיטה ואז הא יש כבר לחייבו גם משום מפרק, ואי ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה למה לא קאמר דחייב גם משום מפרק, אמנם גם לרב ל"ק דבסתם שחיטה אי"צ כגרוגרת, דסגי בקצת דם במקום השחיטה, ועל היתר ממה שצריך שיהי' צבוע הוי דינו כמקלקל ושוב אין לחייבו משום דש, ואה"נ באופן שיצטרך הרבה דם יתחייב גם משום מפרק, ובודאי לא שייך להקשות למה לא אמר רב דאם צריך הרבה דם כגון לכלבו יהי' חייב נמי משום מפרק.

שם. הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת הל' י"ז) פסק דחובל חיובו משום מפרק, והנה בחת"ס כאן וכן במנחת חינוך הקשו מסוגיין דמבואר דאם דם מפקד פקיד אינו חייב על הוצאת הדם, ולשיטת הרמב"ם דחיובו משום מפרק למה אם מפקד פקיד אינו חייב משום מפרק.

ואפשר דהנה אם א' פותח ברז אז המים היוצאים תיכף מיקרי כחו, אבל מה שיוצא אח"כ נקרא כח שני ואינו אלא גרמא, וא"כ בכל חובל איך הוא חייב משום מפרק דשיעורו הוא כגרוגרת, דהא רק קצת הדם היוצא תיכף מקרי דנעשה בכחו, והשאר אינו אלא כגרמא, ובגמרא בב"ק (דף ס' ע"א) מבואר דהא דזורה ורוח מסייעתו חייב אע"ג דאינו אלא כגרמא, מ"מ זהו המלאכת מחשבת של זורה, וכמבואר ברא"ש (שם סי' י"א) דרק בזורה אמרינן דחייב דזהו המלאכה ובהכי חייב רחמנא, אבל לגבי שאר מלאכות שעיקרן אינן ע"י גרמא אז אם נעשית ע"י גרמא אינו חייב, וא"כ איך נחייב חובל משום מפרק [כעת ראיתי דבחזו"א ב"ק סי' י"ד ס"ק י"א הסתפק אם חייב בשבת דבר שנעשה בכח שני].

וע"כ דבפותח ברז אין הפתיחה אלא גורם, דהא מה שיוצא הוא משום שיש מים, ולא הוא עושה שיהי' שם מים ויצאו, משא"כ בחובל דהכאתו עושה שיתחדש ויתפרק הדם ויוצא וזה הכל נקרא מעשה בידים, דמה שהדם יוצא הוא ע"י הכאתו והוי כחו ממש, דכל הדם שיוצא הכל מכחו, וכשיצא כשיעור כגרוגרת חייב, אבל כ"ז דם אם חיבורי מחבר, אבל אם זה מפקד פקיד יש סברא דרק הטיפות דם הראשונות דין כחו עליהם ועל השאר אינו אלא כגרמא, נמצא דתמיד מתייחס אליו יציאת הדם רק של פחות מכשיעור, ולא דמי לכל סוחט או חולב דחייב משום מפרק, דכל מה שיוצא, יוצא ע"י דעושה בכחו כל הזמן.

והא דמבואר בשבת (דף ע"ה א') דאיכא למ"ד דפוצע חלזון חייב משום דישה, ואידך דפליג הוא רק משום דס"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וכתבו התוס' דר"ת אמר דדם חלזון מפקד פקיד, וא"כ להנ"ל למה חייב כיון דאחרי המשהו הוי כח שני, אבל ל"ק דהא רש"י קאמר שם דפצעו היינו שדוחקו בידיו שיצא דם והוי מעשה בידים ממש, ומרש"י ראי' קצת דדוקא בדוחקו בידו חייב, ומ"מ אין ראי' דאפשר דס"ל דדם חלזון חבורי מחבר ובלי שידחוק לא יוצא הרבה.

אלא דכל זה מיושב דאינו חייב חטאת, ועדיין צ"ע איך הוא לענין איסור, דהא מבואר בגמ' דאם מפקד פקיד מותר לבעול לכתחילה, והנה בעושה חצי שיעור בשבת מבואר בביאור הלכה (סי' ש"מ בד"ה על ב' שערות) מחלוקת אי אסור מן התורה, דלרוב הפוסקים אסור מהתורה, ולפי זה עדיין קשה למה מותר לעשות איסור דאורייתא דחצי שיעור של מפרק [ואם זה איסור דרבנן ג"כ אין ההיתר כ"כ ברור].

והנה בכל דבר דבעי שיעור יש לעיין מהו הדבר המצרף אותם, ובאכילה אמרינן דהשיעור המצרף הוא כדי אכילת פרס, אבל בפעולות מהו המצרף, לכן אפשר לומר דהמצרף אותם הוא דדבר שרוצה שיהי' לו מזה, כגון המוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא, דאז המצרף אותם הוא מה שיש לו כעת גרוגרת במקום שרוצה, וכן באופה וחוזר ואופה בכולם אין שייך צירוף עצם הפעולה אלא הגרוגרת שיש לו, ולפי זה במשאצל"ג דאי"צ את הגרוגרת לא שייך צירוף, דאם באנו לצרף אין אנו יכולים לצרף את הדבר, דהא הדבר אינו צריך אלא לצרף פעולות, ועל פעולות גרידא לא נאמר צירוף, וכל מה שדנו לענין חצי שיעור כגון הא דמיירי התם בביאור הלכה הוא בהוציא וחזר והוציא, או בכתיבת שני אותיות, היינו שיש לו אח"כ שתי אותיות כתובות, אבל עשיית מלאכות בלי שיש לו מהן תכלית וצורך לא שייך צירוף.

ויש לעיין אם יש להוכיח כמש"כ, מהא דאמרינן בשבת (דף פ') ובב"ב (נ"ה ע"ב) דלר' יוסי פטור בהוציא חצי גרוגרת לרשות א' וחצי גרוגרת לרשות אחרת, ומבואר שם בתוד"ה בהעלם אחד שיטת הר"י דאע"ג דבכתיבה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל הוצאה לא הוי עד דיביא שניהם לרשות אחת, ולכאורה אי חייב במשאצל"ג מי גרע מהוציא למקום שאינו צריך כלל שיהי' שם הדבר דחייב, ולמה אם הוציא לשתי רשויות פטור, ובשבת (דף ל"א ע"ב) ס"ל לעולא דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב, א"כ מי גרע כשהוציא חצי שיעור לרשות אחרת דמשאצ"ל כלל ולמה פוטר ר' יוסי.

ולהנ"ל באצל"ג אין צירוף בהפעולות לר' יוסי וצריך שיצרפם היותם ברשות אחד כגרוגרת, והתנא דס"ל דמצטרפין היינו דגם כאן לא מגרע מה דמחוסר קירבה והוי כנמצאים ביחד, אבל לכו"ע הפעולות לבד לא הי' מצטרפין.

והנה הא דאסור חצי שיעור בכולי דוכתין מבואר משום דחזי לאיצטרופי, וכתב השאג"א (סי' פ"א) דבחמץ בפסח לכו"ע על חצי כזית אינו עובר משום בל יראה מדין חצי שיעור כיון דלא שייך חזי לאיצטרופי, דהא אם יצורף חצי כזית אז לא יוסיף מה שהי' לו כעת חצי כזית, אלא משום דאז גופא הא יהי' לו כזית, לכן אין אסור כלל משום חצי שיעור, ואפילו מדרבנן הא אינו עובר משום בל יראה, ואפילו להפוסקים דחייב לבער חצי זית, זה מטעם אחר משום שמא יבוא לאוכלו, אבל מחמת איסור חצי שיעור דבל יראה אינו אסור כלל, וא"כ בענינינו כשאי"צ להדם המפקד פקיד והוי משאצל"ג לא שייך צירוף דצירוף במלאכה לא מהני, אז לא יצויר בשום אופן צירוף, כיון דלגבי מפרק אז הצטרכותו להדם שיצא אינו נקרא צריך, דזה רק אם רוצה לכלבו, אבל כשאינו רוצה לכלבו אין זה צריך, נמצא דאפי' אם ילך ויקח עוד דם ויכוין ליתן הדם ההוא לכלבו, מ"מ החלק הזה תמיד לא יצטרף לההוא כיון דזה עשה בלא צורך אין איסור חצי שיעור, לכן אם דם מפקד פקיד לא שייך לאסור מה"ת.

והנה בהא דלדם הוא צריך איכא בתוס' ב' פירושים, פיר"ת דזה כדי שלא יתלכלך בביאות האח"כ, ולשיטת הר"י הוא לידע אם היא בתולה, וכתבו התוס' דלפי פיר"ת דצריך שלא יתלכלך הוי אצל"ג, היינו משום דהא אינו צריך להדם אלא שלא יהי' דם, משא"כ לפי' ר"י דצריך לראות אם היא בתולה דאז הוא רוצה שיהי' דם והוי צריכא לגופה, אמנם כ"ז שיטתם דחיוב הוצאת דם הוא מחמת נטילת נשמה, דבזה שרוצה שיצא דם הוי מלאכה הצריכה לגופה, אבל להרמב"ם דהנידון לחייבו משום מפרק אז בכל גווני אינו אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא דאם חבורי מחבר אז כל הדם שיוצא ע"י חבורה מקרי כחו ויתחייב על כל השיעור שיצא, משא"כ להצד דמפקד פקיד לא יצוייר כשיעור, וכה"ג אין איסור בחצי שיעור כיון דלא שייך צירוף.

והנה צ"ע לר"ת דס"ל דמאי דצריך לדם הוא כדי שלא יתלכלך דלכן כתבו התוס' דהוי משאצל"ג, א"כ מאי פריך לקמן על הא דמוקמינן הברייתא דמותר לכתחילה לבעול בשבת כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר, ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישא, ומאי קושיא והא הוי משאצל"ג נמצא דהוי פסיק רישא דלא ניחא, ור"ת הא ס"ל (בתוד"ה הא מסוכרייתא) דפסי"ר דלא ניחא לי' מותר, וע"כ צ"ל דמ"מ מקרי דניחא לי' אע"ג דהוי משאצ"ג, דלגבי שיקרא ניחא לי' סגי בהא דרוצה מאיזה סיבה שיהי' שיצא הדם, ואע"ג דר"ש הא ס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור מ"מ הוי ס"ל להגמ' דמדרבנן צריך להיות אסור [וכמש"כ התוס' בד"ה לדם, דאע"ג דבמקום צערא שרי מ"מ במקום מצוה אסור].

וכן צ"ע להרמב"ם דהמלאכה היא מפרק, וכיון דאין מתכוין להדם וגם אינו רוצה להשתמש כלום בהדם א"כ הו"ל פסי"ר דלא ניחא לי', כמו בהא דמסוכרייתא דנזייתא דכתבו התוס' דאם באנו לחייבו משום מפרק הו"ל פסי"ר דלא ניחא לי' ומותר, א"כ למה פריך והא מודה ר"ש בפסי"ר, ומאי קושיא הא הוי אינו מתכוין ופסיק רישא דלא ניחא לי'.

אמנם להרמב"ם אפשר דאינו סובר כהערוך אלא דגם פסי"ר דלא ניחא לי' אסור מדרבנן [אבל לפי מש"כ תוס' דלרבינו תם בעילה הוי משאצל"ג וס"ל כהערוך, יקשה למה פריך מהא דמודה ר"ש בפסי"ר כיון דהוי פסי"ר דלא איכפת לי'].

ועי' בחזון איש (או"ח סי' נ' סק"ד) דהוכיח מהרמב"ם (פ"ז דשגגות) דאינו סובר כהערוך, אבל לפמש"כ בחידושי ר"ח הלוי דס"ל להרמב"ם כהערוך, צ"ל גם להרמב"ם במה דרוצה שיצא הדם שלא יתלכלך סגי להיות דינו פסיק רישא דניחא לי' אף דהוי משאצל"ג, דלגבי המלאכה דנוכל לחייבו דהיינו מפרק לגבי זה אצל"ג דא"צ להדם לכלבו, מ"מ פריך דלמה מותר לבעול, נהי דהוי משאצל"ג דלר"ש פטור, אבל מ"מ למה מותר דמיקרי פסי"ר דניחא לי'.

או דלמא לפתח הוא צריך. ורש"י העתיק או דלמא לפתח הוא מתכוין. יש לעיין קצת דודאי כשדנין על ענין המלאכה אין אנו צריכים לחשוב על האדם העושה דוקא, דבזה קובע מה שבדרך כלל מכוונים האנשים, אבל לגבי אם מכוין או הוי אינו מכוין הא צריך להיות תלוי בכל אדם לפי מחשבתו, וא"כ מה יש להסתפק, הא תליא בכל אדם לפי כונתו, ואם הוא רוצה לפתח ודאי אסור, ואם לא למה יהא אסור, ומבעית הגמ' משמע דהספק מה הוא צריך דאז לא יועיל מה שהוא חושב אז, אבל לכאורה צריך להיות כמו רש"י שהעתיק לפתח הוא מתכוין, דאילו אינו מתכוין מאי איכפת לן מה שהוא צריך, סוף סוף אינו מכוין לפתח, וכיון דאינו פסיק רישא דזה הא בהכרח לומר, א"כ למה יהא אסור, וכן אם לדם הוא צריך והוא יכוין לפתח למה יהא מותר, ואולי כונת הגמ' דאם לדם הוא צריך יהי' מותר אם יאמר דכונתו לדם, משא"כ אם לפתח הוא צריך, היינו דסתם בנ"א רוצים שיהי' פתח, אז לא נתיר לו משום דנתלה דודאי כונתו לפתח, וצ"ע.

מקלקל הוא אצל הפתח. עי' בגליון מהרש"א דהקשה דמ"מ הא מתקן הוא אצל יצרו כמבואר בשבת דף ק"ו, וכונתו מסתמא לא רק לשיטת הרמב"ם דס"ל בקורע בחמתו דחייב, דכאן כו"ע מודו, דרק שם בקורע בחמתו דאסור לקרוע בחמתו, לכן פליגי עליה בזה וס"ל דלא הוי מתקן, משא"כ כאן דאין איסור הוי תיקון.

ובעיקר קושיתו הנה לכאורה גם בחופר בור ואי"צ אלא לעפרה נימא דיש לו הנאה שיש לו עפר, ואין לומר דדוקא תיקון יצרו הוא נקרא תיקון, דכל מה שאדם נהנה ורוצה הא הוי תיקון, וע"כ כיון דאין התיקון במה שיש גומא לא מקרי תיקון, משא"כ בקורע בחמתו דתיקון יצרו הוא במה שזה קרוע, וא"כ בענינינו דאי"צ לפתח, הא אין תיקון יצרו במה שיש פתח, ושוב הוי מקלקל ממש כמו בגומא ואי"צ אלא לעפרה.

שו"ר במה שציין הגרש"א לספר עבודת הגרשוני (סי' נ') ושם כתב כעי"ז, אלא דמדבריו מבואר דוקא משום דאפשר בהטייה שיהי' בזה תיקון יצרו ולא יהי' פתח, אבל לכאורה אף אם אי אפשר בלי שיהי' פתח, מ"מ אין הנאתו מן הפתח ולכן לא מקרי תיקון, וכמו בחופר גומא דא"א בלי זה ומ"מ לא מקרי תיקון, ועי' כעי"ז מש"כ בקהלות יעקב שבת סוף סי' ל"ו.

עוד אפשר דקורע או סותר היינו מלאכה מצד עצמה, והנה אם הורג אדם או בהמה לא נאמר דיש בזה משום סותר, ואע"ג דמויבן את הצלע ילפינן דעשית תיקון בבעל חי ואפילו באדם מקרי דבנה, אבל אין ראי' דכל קלקול שעושה בבעל חי מקרי מלאכת סותר, ובשלמא אם הי' פתח וסותר אותו שייך למקרי מלאכת סותר, אבל עצם עשיית פתח באופן שאין בזה תיקון לא מצינו לייחס זה לשם סותר, אלא אם יש תיקון מקרי מלאכת בונה, אבל כשאין בזה תיקון לא הוי מלאכה כלל.

ויש לומר דהנה מלאכת קלקול בעצם הוא מחמת שאם הי' עושה לשם תיקון הי' מלאכה, לכן אפילו לא עשה לשם תיקון הדבר ג"כ אסור, לכן רק אם שייך שיהי' תיקון, ואע"ג דכעת הוי מקלקל הא זה מקלקל ששייך להיות בזה תיקון, אבל לקלקל דבר שעי"ז לא יהי' שייך בזה תיקון כלל לא נקרא מלאכה, לכן אם יהרוג אדם או בהמה לא נקרא מלאכת סותר, לכן אם עושה הפתח באשה אם זה אינו תיקון נמצא דעושה קלקול שלא שייך שיתוקן אז לא שמיה מלאכה כלל.

ולא דמי להא דכתבו תוס' סנהדרין (ל"ה א') לגבי נטילת נשמה דמקרי תיקון מה שיש לו כפרה, דכאן אם רצינו לחייב אותו מטעם מלאכת סותר בעינן שתהא למלאכה דשייך בה תיקון, אבל נטילת נשמה אין לה שייכות כלל עם תיקון גוף האדם, והתירוץ הראשון יותר פשוט.

רש"י ד"ה ואת"ל הלכה כר' יהודה. שהבתולה חשובה מן הבעולה. והק' בחתם סופר דהא כתבו התוס' לעיל (דף ד') דאין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי, א"כ יש גם תיקון, ומבואר בתוס' חולין (דף ח') דבשוחט בשבת לע"ז אע"פ שאסורה בהנאה מ"מ חייב בשבת דיש בזה גם תיקון שהוציאה מאיסור אבר מן החי, הרי דאע"פ דבכללות זה קלקול, מ"מ כיון דבדבר אחד יש בזה תיקון סגי לחייבו משום שבת, א"כ ה"נ הא יש בזה גם תיקון. וכן יש להוסיף בדרך זה דודאי יש קצת תיקון, דהא לכך היא נשאת ורוצה להוליד ואין אשה מתעברת בדרך הרגיל כשהיא בתולה, וא"כ הא יש גם משום תיקון.

והנה הק' בפנ"י ללישנא דחבורי מיחבר דמבואר בגמ' דאי לדם הוא צריך אין להסתפק אולי מקלקל הוא, משמע דאפילו אם הוא מקלקל חייב, והקשה דהא בשבת (דף ק"ו) מבואר בשיטת ר"ת דאי מקלקל בחבורה פטור אז אפי' אם הוא צריך לכלבו פטור דמ"מ אין כאן תיקון, והא דבשוחט חייב ולא הוי מקלקל, דהתיקון בא מיד, וכאן אין התיקון בא מיד דכונתו שלא יתלכלך בפעם אחרת, א"כ אפילו אם לדם הוא צריך, צריך להיות פטור אם זהו קלקול.

ואפשר לומר דאע"ג דענין קלקול ותיקון אינו תמיד תלוי ברצון האדם העושה המלאכה, מ"מ בכגון דא זה תלוי, דהיינו אם בעצם זה תיקון, אז ללשון ראשון אע"ג דלדם הוא צריך ופתחא ממילא הוי מ"מ אסור כיון דכל ענין זה הוי תיקון, אבל אם בסך הכל אינו תיקון דיש כאן צדדים שהבתולה חשובה מן הבעולה, אז כשאין דעתו להפתח לא נקרא הפתח תיקון, וכן ללשון השני אי להנאת עצמו הוא צריך אז יש לדון אם זה תיקון, אבל ודאי כשמכוין להדם אז אע"פ דיותר יש חשיבות לבתולה, מ"מ הוי תיקון כמו בשוחט לע"ז דאע"ג דנאסרת מ"מ הא הוציאה מידי אבר מן החי, ולפי"ז גם בהא דשוחט לע"ז אם יצוייר שישחוט בלי כונה לשחוט יהא נקרא מקלקל, כיון דהדבר בסך הכל הוא קלקול.

תוד"ה דם. ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבא נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה. יש לעיין דמ"מ ודאי הביאור משום דבזה נוטל קצת מחיותו וכמו בשוחט, ובודאי אם יקח דם ממת לא נאמר דנוטל נשמה, וגם נטילת נשמה בלי הוצאת דם נמי חייב כדאמרינן בשבת (דף ק"ז ע"ב) דאם הוציא דג מהמים ויבש כסלע חייב משום נטילת נשמה, וא"כ שם המלאכה אינו הוצאת דם אלא נטילת נשמה, אלא דגם בהוצאת דם יש נטילת נשמה, וזה ע"כ משום דנוטל קצת חיות, וא"כ עדיין קשה דבמילה וכן כאן הא אינו צריך להחלשתם והו"ל מלאכה שאי"צ לגופה, ועיין בחידושי ר"ש הכהן דביאר דע"כ מזה ראי' דרוצה שיהי' חסר הדם מהתינוק, וצ"ע דאם זה רצונו משום דבלי זה סכנה, איזה נטילת נשמה יש בזה שרוצה שיחי' ולא יסתכן למות.

תוד"ה לדם הוא צריך. מבואר בתוס' דלר"ת הוי אינו צריכה לגופה משא"כ לר"י. והיינו דלר"ת הי' ניחא להו יותר שלא יצא דם כלל, משא"כ לר"י דרוצה שיצא דם כדי לידע אם היא בתולה.

בא"ד. ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה. הנה שיטת הט"ז (או"ח סי' שט"ז) דלסגור תיבה שספק אם יש בה זבובים שאז הם ניצודים לא הוי פסיק רישא, אע"פ שעל הצד הספק שיש שם זבובים הוא ודאי צד אותם, ולא כמו בגורר מטה וספסל דאז הספק אם יעשה חריץ, אבל כאן הספק אם עושה בהסגירה צידה מ"מ לא הוי פסיק רישא. והנה פסיק רישא לא הוי אם אפי' יותר נוטה שיעשה חריץ דמ"מ לא הוי פסיק רישא, א"כ ה"נ להט"ז אם יותר יש להניח שיש שם זבובים, אבל יש צד ספק אולי אין שם זבובים אז לא הוי פסי"ר בסגירת התיבה. ולפי"ז יש לעי' מה דהוקשה להתוס' דהוי פסי"ר לענין הפתח והוצרכו לתרץ שיכול להוציא דם בלי עשיית הפתח, דהא גם בל"ז אין כאן פסי"ר, דהא הוא מסופק דאולי כבר נבעלה ופתחה פתוח דלכן רוצה לראות דם ואז הא אינו עושה פתח, נמצא דאפי' שזה ודאי דהביאה בכחה לעשות פתח, מ"מ יתכן שכבר יש פתח, ולהט"ז כה"ג לא הוי פסיק רישא ומאי הוי קשה להם, משמע דס"ל להתוס' דספק פסי"ר אין דינו כאינו פסי"ר.

תוד"ה אם תימצי לומר. מיהו הכא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין. צע"ק הא לר' יהודה אינו מתכוין בשאר איסורים חייב ודינו לכל הדברים כמתכוין, וכל מה דבשבת מודה ר' יהודה דאינו חייב רק אסור מדרבנן הוא משום דאין מלאכת מחשבת [ועי' חי' ר"ח הלוי על הרמב"ם איך שביאר זה בטוטו"ד], וא"כ מאי נפק"מ אם אינו מלאכת מחשבת ולא חשב למלאכה משום סיבה א' או משום כמה סיבות העיקר דאינו מלאכת מחשבת, ואם בכ"ז באם אינו מלאכת מחשבת אסור מדרבנן, מה ישתנה עי"ז שיש כמה סיבות דאינו מלאכת מחשבת, משמע דלגבי איסור דרבנן שייך לחלק דהיכא דיש כמה סיבות אע"פ שכולם הם מטעם אחד כבר לא רצו להחמיר, וצע"ק.

ואף דמצינו בכמה מקומות דתרי דרבנן קיל טפי, אמנם היינו אם זה שני דינים שונים דבכדי לאסור צריך לבוא לתרי תקנות חכמים, ועי"ז זה קיל, אבל כאן הא שניהם אינן מלאכת מחשבת, וכשרבנן אסרו כשאינו מלאכת מחשבת ממילא חד איסור דרבנן יש, ואפילו אם יש איסור דרבנן משום מלאכת מחשבת ועוד איסור מחמת מלאכה שאינה צריכה לגופה, אע"פ דפטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ג"כ מחמת שאינו מלאכת מחשבת, מ"מ הא איכא למ"ד דמלאכה שאצל"ג חייב, ובודאי גם האי תנא ס"ל דצריך בשבת מלאכת מחשבת, אלא דס"ל דמשאצל"ג אין בזה חסרון במלאכת מחשבת, א"כ כשאסרו מדרבנן יש לומר דעשאוהו כמלאכת מחשבת, משא"כ שאר פטורים דפטור מטעם מלאכת מחשבת, אז מה דאסור מדרבנן היינו משום דאע"ג דאינה מלאכת מחשבת מ"מ אסרוהו בלי שיהי' לו דין מלאכת מחשבת, ולכן שפיר יש בו תרי גזירות חכמים וקיל טפי, משא"כ בענינינו זה חידוש.

בא"ד. שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד. יש לעיין הא מה זה נוגע לעצם החריץ דבו הוא מקלקל אלא דעושה תיקון במקום אחר ויש רק מקום לדון לחייבו מחמת שיצא התיקון ההוא באינו מתכוין, אבל הא איירינן משום איסור דעשיית החריץ, ועבור עשיית החריץ הא אין איסור, דהוי מקלקל בדבר שאינו מתכוין, ובשלמא גבי קירוד דמיקל לבהמה קצת הוי זה גופא קצת תיקון, אבל גבי חריץ צ"ע.

בא"ד. מבואר דכאן יהי' מותר משום דהוי כבכל התורה דמותר אין מתכוין. יש לעיין לפי"מ שחידש הגרעק"א ז"ל (בשו"ת סי' ח') דמתעסק עבר איסור תורה אלא דאינו חיוב קרבן על שוגג כזה, משא"כ בשבת דפטורו משום דלא הוי מלאכת מחשבת אז אין בו איסור כלל, וא"כ למה אין מתכוין בשאר איסורים מותר לכתחילה, דהא אם ייעשה האיסור לא יהי' עדיף ממתעסק לגבי המעשה עבירה דיש בזה איסור תורה, וה"נ כאן דמצד מלאכת מחשבת אין להתירו כיון דבחבורה חייב גם באופן דאינו מלאכת מחשבת, ואם באנו להתירו הוא מחמת הדין דאינו מתכוין דשרי בכל התורה, ואיך מותר דבמה זה עדיף ממתעסק דאם נעשה עי"ז האיסור עובר איסור תורה.

ואולי בכל מתעסק דנעשה איסור תורה הי' פסיק רישי' אלא דלא ידעו משא"כ כאן, אלא דזה נוכל לתרץ רק אם נסבור דספק פסי"ר דינו כפסיק רישא דאז שייך לאסור מתעסק יותר מכל אינו מתכוין, וזה תליא במה שנחלקו בספק פסיק רישא אם זה כלא הי' פסיק רישא, וידוע מש"כ הט"ז (סי' שט"ז) בסגירת תיבה שאם יש בה זבובים הם ניצודים והוי ספק פסיק רישא ומותר, אבל הרבה חלקו עליו וא"כ צ"ע, עוד יש לעיין דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, וס"ל לכמה ראשונים אע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ אינו מתכוין מותר, ולמה זה עדיף מכל מתעסק דיש לו עבירה מה"ת לסברת הגרעק"א. ועי' בחידושי ר"ח הלוי דהביא מתוס' פסחים (דף כ"ה) דלא הוי פסי"ר, והר"ן (בחולין פ' גיד הנשה) ס"ל אע"ג דהוי פסי"ר מותר, ויקשה כנ"ל.

ועיין שו"ע יו"ד סי' פ"ז סעיף ו' בהגהת רעק"א ז"ל, וידוע מה שהוכיחו מהכס"מ (פ"א מאיסו"ב) דלא כוותיה, דהרמב"ם שם כתב דמתעסק בעריות חייב וכן בחייבי לאוין ושניות, ותמה הראב"ד דהא אין כאן חיוב קרבן, וכתב הכס"מ דנפק"מ דעבר עבירה לשמים, א"כ משמע דזה רק בעריות דמתעסק חייב, אבל בשאר דוכתי מתעסק אין לו עבירה כלל [וע"ע משנת"ב בסמוך].

שם. תוד"ה אם תמצי לומר. וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד. הנה לפי"ז כל מה דאוסר ר' יהודה בגרירת מטה, משום דשמא יהי' חריץ וע"י זה שמא ישווה גומא דיכסה הגומא בעפר שמוציא מהחריץ, והנה אם באמת לא נעשה עי"ז חריץ או שנעשה חריץ ולא הי' גומא בצד החריץ מכוסה בעפר שהוציא מהחריץ, איגלאי מילתא דלא עשה איסור כלל, ומה דאסור רק משום ספק שמא יהי' איסור, א"כ אנו באים למחלוקת הראשונים בכל ספק דאורייתא אם אסור מה"ת או מדרבנן, דלהרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן [וזה בשאר איסורים דלא בעי מלאכת מחשבת, דאילו בשבת הא מתבאר דגם לר' יהודה אינו מה"ת כיון דאין זה מלאכת מחשבת].

ולפי זה לכאורה אפילו לר' יהודה למה אסור, והא הוי ספק ספיקא שמא לא יעשה חריץ, ואפילו אם יעשה חריץ, הא זה מקלקל ושמא לא יכסה וישוה עי"ז גומא שבצד, דאז מה"ת אין כלל איסור, ויש ספק איסור מקלקל דזה רק מדרבנן, ודוחק לומר דאוסר רק אם יש גומא על יד המקום שגורר ואם יהי' חריץ בודאי יכסה וישוה את הגומא.

והנה אם מכוין שיעשה חריץ באופן דומה כמו דמיירי באינו מכוין, דהיינו שאינו ודאי שע"י עשייתו הדבר היינו ע"י גרירת המטה יעשה חריץ, מ"מ אם הי' מכוין שיעשה חריץ אע"פ שאינו ודאי שיעשה חריץ, מכל מקום אסור לכו"ע מה"ת באופן דבאמת נעשה חריץ ואינו מקלקל.

וצ"ע דמ"מ משהו לפני עשייתו בשעת עשיית החריץ אינו מרגיש שפעולתו יעשה חריץ, דאילו הי' יודע ברגע ההוא למה כשאינו מתכוין אינו חייב הא יודע אז שעושה מעשה מלאכה האסורה, וכיון שאז אין ברור לו שיעשה החריץ א"כ גם במתכוין למה חייב.

עוד יש לעיין דמדמותר לר' שמעון אינו מכוין כשאינו פסיק רישא, אע"ג דבשעה שעושה המעשה עבירה הא לא גרע ממתעסק בדבר אחר ונעשה העבירה, ואם זה מותר ע"כ דמתעסק אינו עושה איסור כלל, וכבר הערנו לעיל דלכאורה מהתוס' משמע דלא כהגרעק"א (תשו' סי' ח') דמתעסק עובר איסור מהתורה, ולכן באינו מכוין דלר"ש מותר בשבת, ולר' יהודה ג"כ אינו אסור בשבת מהתורה, הוא משום דבשעת העשייה הוא מתעסק, דמתעסק אינו עבירה דאורייתא בשום מקום, ובשבת נוסף לזה מחמת דאינו מלאכת מחשבת, לכן לר' יהודה בשאר איסורין אסור מהתורה ובשבת רק איסור דרבנן.

ולפי זה צ"ב טעם ר' יהודה דאוסר בשאר איסורין מן התורה, והא בשעת עשיית האיסור הוא כמתעסק דאינו איסור דאורייתא כלל, וכן בשבת נהי דעל מה שחסר במלאכת מחשבת אסרו רבנן מכל מקום יהא מותר, דהא בשעת העשייה הוא גם מתעסק דכל התורה, דהא גם בשבת לא מצינו שאסרו רבנן מתעסק באופן דחושב שעושה כעת דבר, שאם זה נכון מה שחושב הוא עושה דבר המותר באמת, וצ"ל דכיון דיודע שיתכן בכל רגע אולי כעת יעשה פעולה אסורה, סגי לא להיות לו דין מתעסק לר' יהודה, ולר' שמעון לא הוי כידוע שעושה ספק איסור לכן דינו כמתעסק.

ולכאורה לשיטת הרמב"ם דכל ספק דאורייתא מה"ת לקולא, א"כ אז כשעושה הדבר שזה ספק שיהי' איסור, הא מה"ת מותר לו לעשות, א"כ משום זה גופא יהי' דינו כמתעסק דהיינו רוצה לעשות דבר דמצד הדין זה מותר, וע"כ צ"ל דגם להרמב"ם מ"מ עשיית ספק איסור אינו מתעסק בהיתר, ואם באמת נעשה איסור חייב.

והנה שיטת הט"ז (או"ח סי' שט"ז) דהסוגר תיבה וספק אם יש בה זבובים שאז הם ניצודים ע"י סגירתו, נחשב דאינו פסיק רישא דשמא אין בה זבובים הניצודים, ובביאור הלכה (שם ד"ה ולכן) דן בזה דחלוק מכל היכא דאינו פסיק רישא דצריך לעשות דבר כדי שתהי' המלאכה, אבל כאן הא אם יש בזה דברים הניצודים הא כעת כבר עושה הכל, ואין לומר על זה דאינו פסיק רישא דזה צריך להיות ספק פסיק רישא.

וכן דן בזה הגרעק"א (יו"ד סי' פ"ז סעיף ו') על הגהת הרמ"א לאסור לחתות אש תחת קדירה של עכו"ם דאולי על ידי זה מתבשל בשר בחלב, ומביא הביאור הלכה שגם הרמב"ן כתב כהט"ז דאם יש ספק אם המים יעשו הכלי למצורף דשמא הכלי כבר נצטרפה אינו פסיק רישא.

וגם הביא מהתוס' (לקמן דף ו' ד"ה האי מסוכרייתא) דהביא הערוך ראיה מהא דממעטים ענבים ביו"ט, ופריך והא מתקן מנא ואמרינן דאתי כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר אע"ג דהוי פסי"ר דנעשה כלי, ודחו התוס' דשמא לא יצטרכו להכלי לכן לא הוי פסיק רישא, הרי דאע"ג דאם יצטרכו להכלי הא נמצא דכעת כבר עושה כלי, וא"כ הוי רק ספק פסיק רישא, מכל מקום כתבו דלא הוי פסיק רישא, והיינו כסברת הט"ז, ודחה הביאור הלכה דמ"מ זה תלוי במה שאח"כ יצטרך זה, לכן י"ל דלא הוי פסיק רישא, משא"כ באופן דמיירי הט"ז בסגירת התיבה דאם יש בה זבובים הרי כבר תיכף עושה הצידה, לכן י"ל דהוי רק ספק פסיק רישא ולא נאמר דהוי מתכוין בלי פסיק רישא.

אמנם לכאורה הדברים צ"ע, דהא גם בגורר מיטה הא על כל משהו שגורר יש ספק דאם כעת עושה חריץ הרי עושה איסור חופר, וכן על כל משהו שגורר זה כמו בסוגר התיבה.

ואפשר לחלק באופן אחר, והיינו אם מכח המעשה שלו יש ספק שאין בכוחה לעשות המלאכה, כגון בגרירת המטה דאולי הגרירה לא כל כך בחוזק שיעשה חריץ באדמה, אז מקרי דאינו פסי"ר דהמעשה יעשה מלאכה, משא"כ בצידה דאם יש בתיבה דבר הניצוד יש בכח הסגירה לצוד והספק הוא מכח דבר צדדי.

וכן בצירוף כלי דאם כבר נצרף, אז אע"פ שיש בכח מעשה דידי' לצרף מ"מ לא תיעשה פעולת צירוף, וכן לא תיעשה פעולת בישול בשר בחלב אם לא נמצא שם דבר שיתבשל, וכה"ג לא מקרי שאינו פסיק רישא אלא ספק פסיק רישא.

ולפי זה יש לעיין במש"כ בביאור הלכה לדחות דמדברי התוס' (לקמן דף ו' ד"ה האי מסוכרייתא) שכתבו דכיון דיש לו הושענא אחריתי לא הוי פסיק רישא, דלכאורה מזה ראיה להט"ז דגם באם עושה סגירת התיבה וספק אם יש שם דברים שניצודו דזה לא הוי פסי"ר, כמו כאן דלא הוי פסיק רישא דיתכן שלא יצטרך לההדס הזה, הרי דגם ע"י ספק כזה לא הוי פסיק רישא, וכתב לדחות דהתם מיהת מצריך להיות דבר שיעשה למפרע שיהי' מלאכה לכן לא הוי פסיק רישא, דבשלמא אם נפרש דמה דלא הוי פסיק רישא בגרירת מטה משום דעדיין צריך לעשות עוד פעולה שיעשה חריץ ואינו ברור אם יעשה המעשה, משא"כ בסגירת התיבה כבר לא צריך להוסיף כלום לגבי צידה, יש לחלק בדוחק דגם בהדס חסר שיצטרך ההדס אע"ג דאין מחוסר מעשה, מ"מ חסר דבר שיגרום למפרע שיהי' מלאכה.

אבל לפי משנ"ת דגם בגרירת מיטה וכדומה ספק אם עושה כעת מלאכת חפירה שלימה, והעיקר תלוי אם אינו חסר בפעולת המלאכה מצד עצמה אלא בדבר אחר כגון שיהי' דברים הניצודים שם, זה הוי ספק פסיק רישא, א"כ ה"נ בזה שמצד עצם עשייתו הוא עשה הדס הראוי למצוה והי' צריך להיות תיקון מנא, ומה דחסר בצורך האדם לזה לא יעשה זה לאינו פסיק רישא, אלא הוי ספק פסיק רישא, ולדברינו משמע דכאן ס"ל להתוס' כהט"ז וכהרמב"ן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א