אילת השחר/יבמות/לב/א
נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא. בתוס' ישנים כתב דלא הוי גרושת אחיו כיון שלא נתן גט אלא להפקיע המאמר וכו' נמצא כאילו לא היתה אשתו מעולם. ובקהלות יעקב תמה למה נחשב כאילו לא היתה אשתו מעולם הרי גט אינו מפקיע האישות למפרע אלא מכאן ולהבא.
ואפשר דהנה כשתיקנו חכמים מאמר ביבמה, ע"כ דכשקידשה במאמר באותו זמן אינה נחשבת זקוקה אליו, דהא לא שייך לומר באשתו שהיא זקוקה אליו ליבום, וא"כ בנותן גט למאמרו האיך חוזר אליו הזיקה הרי כבר פקעה הזיקה משקידשה, ותמיד ביבמה כשבא עליה כיון שנעשית אשתו בטלה הזיקה לגמרי, ואעפ"כ גזה"כ דהרי היא כאשתו כיון שאינה אשת אחיו כלל, אבל במאמר אם בעשיית המאמר מדרבנן פקע הזיקה, איך אח"כ יהא מותר לכונסה אחרי שיגרשנה, דהא מדרבנן הוי כאין זיקה ונשאר איסור אשת אח שאין בכחם להתיר, וע"כ דהתקנה דמאמר הוא דגט אחר המאמר מבטל המאמר למפרע כאילו לא הי' כלל, ושאני מכל גט דלכן יוכל אח"כ לישאנה, ומה"ט גם אין איסור משום גרושת אחיו.
ור' שמעון וכו' כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם יבומי'. הנה לקמן בע"ב מפרש בגמ' דלר' יוסי אף דאין איסור חל על איסור, מ"מ נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, ונמצא דיש איזה איסור גם מכח האיסור השני, ולכן כתב הקרן אורה בע"ב דמה דפריך הכא דתתייבם, הוא רק לר"ש דס"ל דאיסור השני אינו חל כלל, אבל לר' יוסי אסורה להתייבם, וכ"כ החזו"א בתחילת דבריו.
אך הנה התוס' (בע"ב ד"ה בין רשעים גמורים) כתבו דר"ש סבר דאע"פ שיש בעבירה זו שני איסורין דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים, ומשמע דר"ש נמי מודה דאיכא שני איסורין [ועי' מה שהובא להלן על התוס' שם], והק' בחי' ר' נחום דא"כ האיך פריך דתתייבם הרי יש בזה גם איסור דאחות אשה, והביא שם לתרץ דאף שיש בזה איסור מ"מ אין בו כרת, והוי כלא תעשה בעלמא דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת שאין בו כרת, וכ"כ החזו"א בהמשך דבריו דמהאי טעמא י"ל דפריך נמי לר' יוסי כיון דמ"מ אין בו כרת.
ולפי"ז צ"ל דמאי דפריך ותתייבם יבומי היינו שיהא מותר לו רק ביאה ראשונה, דבחייבי לאוין לא שרי אלא ביאה ראשונה כדאיתא לעיל דף כ' ב'. ויש לדקדק כן מלשון הגמ' דקאמר ותתייבם יבומי, ולכאו' הוא כפילות לשון, אלא יש לפרש דכונת הגמ' שתתייבם רק יבומי, היינו רק מה שהותר ליבום ולא יותר.
ובלא"ה נראה מסברא דקושית הגמ' היתה שיהא מותר רק ביאה ראשונה, דהא אם היתה מותרת לו לגמרי כאשתו האיך ס"ד דלא חייל עליה איסור אחות אשה, הרי איסור אשת אח הותר לגמרי, וע"כ שזה ידענו דלא הותר אשת אח לגמרי, וקושית הגמ' היתה רק על ביאה ראשונה שיהא מותר מדין עשה דוחה ל"ת, והו"א דבהא לא חייל איסור אחות אשה כיון דאשת אח לא הותר רק למצות יבום, דיש סברא דבאופן שההיתר הוא רק מחמת דעשה דוחה ל"ת, לא מקרי דאין איסור, אלא דלמרות האיסור הותר עשית המצוה, ומשני דמ"מ גם כה"ג איסור אחות אשה מיתלא תלי ופטר לה מיבום.
מיהו עצם הדבר שכתבו דכיון שאין כאן כרת משום דאין איסור חל על איסור חשיב כלאו שאין בו כרת ויהא נדחה מפני עשה, משמע מזה דס"ל דמה שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, הוא משום שאין בכח העשה לדחות את העונש כרת, ולא מפני חומר הלאו, ולעיל (דף ג' ב') הערנו דאפשר שלאו שיש בו כרת אינו נדחה משום שהוא לאו יותר חמור, וממילא גם כשבפועל אין בו כרת באופן מסויים לא יהא נדחה, דמ"מ זה לאו חמור שיש עליו עונש כרת.
אמנם נראה דאע"פ שמשמע בתוס' דיש בזה איסור, מ"מ יש דברים שאע"פ שיכולין ליענש עליהם מן השמים מיתה מ"מ אין זה נקרא לאו של מיתה, כגון מחלוקת אפי' שהיא עבירה חמורה שגם יונקי שדים נענשים עליה, וכן אחז"ל בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ובעון בטול תורה בניו של אדם מתים כשהם קטנים, והמרגלים שדיברו דיבה על הארץ נענשו במיתה, כל אלו לגבי דיני התורה אינם נחשבים כאיסור מיתה, דזה רק אם התורה הזהירה בלאו שיש על זה מיתה או כרת או מלקות או מיתה בידי אדם, אבל שאר דברים אע"פ שיש ביד הקב"ה להענישו עונשים חמורים אינם נקראים עבירת מיתה, ולגבי דין של עשה דוחה ל"ת ודאי דהעשה תדחה אותם, ולא נתחשב במה שיש עונש חמור על האיסור כדי שהעשה לא תדחה אותם, ולכן באופן של איסור של לקוברו אצל רשעים גמורים, או סתם איסור שהוא יותר חמור ליענש בעונש חמור מיד הקב"ה, וכן מש"כ התוס' בע"ב (ד"ה בין רשעים גמורים) דיש בעבירה זו שני איסורין אבל לא איסורין שאזהרתם בתורה לאו או עשה או כרת או מיתה ביד"ש, פשוט דלגבי לדחות מצות יבום אינם נחשבים כלל.
אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל. יל"ע בהא דאמרי' דכשהותר אשת אח משום מצות יבום חייל איסור השני, אע"פ דהתוס' לעיל (דף ג' ב') ס"ל דמה שהותר אשת אח במקום יבום הוא רק משום עשה דוחה ל"ת, וא"כ נמצא לפי"ז דכל מקום שנדחה משום עשה דוחה ל"ת יחול איסור השני, אע"פ שיש סברא לומר דנחשב שעדיין האיסור ישנו, אלא דיש דבר המתירו למרות שהאיסור מצד עצמו לא פקע [ולדוגמא אפשר להביא מה שמצינו דמותר לצום תענית חלום בשבת אבל צריך למיתב תענית לתעניתו, הרי דאע"פ שהותר לצום אבל יש גם האיסור, ה"נ מצות יבום אם זה בגדר דחייה אפשר דיש את האיסור ומ"מ מותר לעבור].
ומצינו בש"ך (יו"ד סי' רל"ח סק"ה) שדן במי שנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות ואח"כ בא לידי פיקוח נפש וצריך לאכול נבילות וטריפות, אם צריך להתיר את הנדר, דעכשיו כשהותר לו נבילה משום פיקוח נפש יכול לחול האיסור נדר, וכיון שיש לו עצה ע"י היתר חכם יהי' מחוייב להתירו ולא לאכול בלי היתר חכם.
והיינו דיש מקום לומר דלא נקרא שהותר האיסור של נבילות וטריפות כיון שזה היתר צדדי, ולא מקרי דהאיסור של נבילה איננו, ולכן לא חל האיסור דשבועה.
והנה הפמ"ג (בפתיחה להל' פסח) הק' על הש"ך למה לא יהא צריך להתיר נדרו, הרי אף דאין איסור חל על איסור היינו לחייב שתים, אבל מ"מ תרין איסורין רביעי עליה כדאמרי' הכא (עמוד ב') דנ"מ לקברו בין רשעים גמורים ע"ש. ואפשר דאיסור זה שחל על איסור השני רק כדי לקברו בין רשעים גמורים, כיון דאי"ז לאו גמור דהא לא מחייב עליה, לא סגי בכדי שיוכלו להתירו, דכדי להתיר איסור נדר צריך שיהא לאו גמור.
[ודומה לזה יש להביא דהנה תוס' בשבועות (כ"ג ב') כתבו דשבועה חלה על חצי שיעור משום דאינו איסור מפורש, ולפי"ז י"ל דה"ה דחצי שיעור לא יחול על כשיעור, כגון כזית נבילה ביוהכ"פ לא יחול עליו איסור יוהכ"פ, כיון דלגבי איסור יוהכ"פ ששיעורו בככותבת הוי כזית שזה פחות מככותבת חצי שיעור, וחצי שיעור אינו איסור גמור כדי שיוכל לחול על נבילה].
מיהו בעצם הנידון בש"ך יל"ע האיך שייך להתיר השבועה שלא יאכל נבילות וטריפות, הרי אינו מתחרט כלל על שבועתו, דעדיין רוצה בשבועתו, רק כשבא למצב של פיקוח נפש אומרים לו להתיר השבועה כדי שלא יהא עליו איסור שבועה, והיכן החרטה על שבועתו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |