אילת השחר/זבחים/כט/ב

אילת השחר זבחים כט ב

דף כ"ט ע"ב

סד"א ה"מ בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל קדשים דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו קמ"ל. ופרש"י קדשים כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים כו', והנה עולה או שלמים גם אם יצויר אופן שהעולה לא תכפר על עשה והשלמים לא יהיו דורון, הרי לא יפסלו מחמת זה, וכגון למ"ד לעיל דף ו' ע"ב דעולה אינה מכפרת רק על עשה דקודם הפרשה, אם יפריש ב' עולות זו אחר זו ממש, ולא הי' כל שיהוי לחטוא בין הפרשה אחת לחברתה, דאין לשני' על מה לכפר, לא מסתבר שיפסל מחמת זה, וכדחזינן דגר שמת מקריבין עולתו אף דאין שייך שיכפר עליו, וא"כ למה כאן הי' הו"א דהני כיון דבני הרצאה נינהו כשבאין בעבירה אין מרצים ויפסלו, הא מ"מ לא גרע מעולה ושלמים שמתחילה לא היו ראויין לרצות דאין נפסלין.

אמנם יש לחלק דהתם הרי הוא קרבן שהיה שייך שירצה, רק שאין לו על מה לכפר וזה לא סיבה לפסול, משא"כ במאחר נדרו דאינו ראוי לרצות, בזה שייך לדון שיהי' סיבה לפסול את הקרבן.

והנה מעולה שעשאה שלא לשמה דלא עלתה לבעלים אין ראי', די"ל דרק נדרו לא קיים בזה וכדדרשינן בדף ב' ע"א, אבל מ"מ מכפר לו על העשה, [ועי' לעיל בדף ו' ע"א כיפרו וכו' ובתוס' שם ד"ה דאי], ואפי' אם שם אינה מכפרת היינו משום דאחרי שיש גזה"כ דלא עלו לבעלים ממילא אי"ז נחשב קרבנו דאין לו קשר לקרבן, והוי כקרבן בלי בעלים, וכמו גר שמת דאף שאי"ז מכפר, היינו משום דאין לו בעלים, אבל אין פסול בקרבן שאינו יכול לכפר, וזה לא סיבה שיפסל.

אמנם יש להביא ראי' מבבא בתרא דף י' ע"ב דאמרי' אין מקבלין צדקה מן הנכרים דכתיב ביבש קצירה תשברנה וגו', והיינו משום שהצדקה מגינה עליהם, ואנו לא רוצים שיהא להם זכות, ומ"מ נדרים ונדבות מקבלין מהם, וכמ"ש תוס' בב"ב דף ח' ד"ה יתיב דאם נדב מנורה לבהכ"נ מקבלין הימנו. ובהגהות אשר"י שם (סי' ל"ו) כתב וז"ל שאלתי מ"ש צדקה אין מקבלין מהן ומ"ש נדרים ונדבות דמקבלין מהן ודדרשי' איש איש, אדרבה נסמוך אדאורייתא וכמו שמקבלין נדרים ונדבות כך נקבל צדקה, ופי' לי מו"ר אברהם הטעם לפי שנדרים ונדבות אין באין לכפר מהרי"ח עכ"ל.

ומבואר דקרבנות עכו"ם אין מכפרין ולכך מקבלין מהן משא"כ צדקה, וא"כ חזינן דאפי' קרבן שאינו ראוי לכפר נמי כשר, דאל"כ האיך אצל עכו"ם זה כשר, ומשמע דאין מכפר כלל דאם מכפר מקצת שוב יקשה מ"ש צדקה, וע"כ דאין דין בקרבן שצריך לכפר.

מיהו לגבי הקושיא מהגמ' כאן שהי' הו"א לפסול קרבן שבא לאחר זמנו כיון שאין מרצה עדיין, יש לחלק דבכל הני דוכתי החסרון הוא לא בקרבן שאינו יכול לכפר, אלא שיש סיבות שמחמתן אין הקרבן מכפר, וכמו שלא לשמה דרק מחמת שאינו עולה לו לחובתו אין הקרבן שייך אליו ולא מכפר, וה"ה בעכו"ם החסרון הוא מצד הבעלים דלבעלים עכו"ם אין הקרבן מכפר, אבל לגבי מאחר נדרו יש לדון [וכמשנ"ת לעיל ע"א בתוד"ה ואין] אם זה ג"כ רק חסרון בבעלים דאמרה תורה שאין יכולים להביא קרבן לאחר זמנו, או דהקרבן עצמו שהפריש נאמר בו שאין יכול לרצות, דאם זה פסול בקרבן גופא, שייך להבין שפיר קושית הגמ' דכיון שיש פסול בקרבן שאין יכול לרצות, ממילא יהא הקרבן פסול.

מבקשין ממנו ממון כו'. רש"י פירש דקאי על ממון שגזל, ועי' שטמ"ק שכתב כלומר מבקשים ממנו ואומר שאין לו שהכל משועבדים לכתובת אשתו והיא אומרת ג"כ שאין לו עכ"ל, ואינו מובן מה טענה היא זו, וכי אינו יכול לשלם ממה שמשועבד לאשתו והרי לא מיירי שגירשה, וכן אינו מובן הדמיון לבל תאחר דהתם אין לה שותפות בעבירה [ואולי אינו מפרש כרש"י דקאי על גזילה], וגם פי' רש"י צריך להבין למה היא מתה מחמת שהוא אינו משלם.

ואולי יש לומר לפימשנ"ת בדברי המפרשים על הפסוק אל אמונה ואין עול, מפני שבשר ודם מעניש אדם אע"פ שעי"ז אשתו וילדיו יסבלו מאלמנות ויתמות, אבל הקב"ה מעניש אם מגיע לאשתו להיות נענשת להיות אלמנה ולהבנים להיות יתומים, וא"כ אשתו מיירי דיש לה עבירות, אבל אם הבעל לא חטא בנדרים לא מתה, כיון דלו לא מגיע עונש שתמות לו אשתו, וכשיש לו חטאים של נדרים אשתו מתה.

והנה לרש"י שפירש דמבקשין ממנו ממון שגזל, צ"ל דעיקר הקפידא על שלא שילם מה שהוא מחוייב, ולכן שייך דגם באופן שאיחר לשלם חיוב ממון להקדש תמות.

ולפי המבואר בנדרים (דף ז' ע"א) ובראש השנה (דף ה' ב') דיש בל תאחר גם על לקט שכחה ופאה ושם אי"ז נדר כלל, צריך לומר דכל איסור בל תאחר הוא תמיד מחמת שלא שילם חיוב ממון, וגם לקט שכחה ופיאה הוא חיוב ממוני לעזוב לעניים, ולכן בל תאחר הוא איסור מחמת שלא סילק חיובו הממוני, והו"א שיענש ע"ז מחמת דכל שלא שילם חיובו נענש בזה.

ואמנם דעת הרמב"ם דבכל בל תאחר עובר נמי על בל יחל, ולפי"ז ק' למה באמת אינה מתה משום זה דמ"ש מאיסור הנדר עצמו, אמנם האיסור בל יחל בכה"ג הוא על שלא שילם בזמן, ולא על שלא שילם כלל, וע"ז גילתה תורה דאינה מתה.

תוד"ה אלא. דבעוון נדרים כו'. כאן משמע מתוס' דקאי על נדרי קרבנות, אך בכתובות דף ע"ב משמע דקאי על כל נדרים.

דאמר רבי ינאי מנין למחשבות שמוציאות זו מזו שנאמר לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. יש לעיין מהו הלשון "מוציאות" זו מזו, דהא ע"כ אין הכונה דמחשבה אחת עוקרת את חבירתה כאילו איננה, דאם כן כשחשב תחלה חוץ למקומו ואחר כך חוץ לזמנו, תעקור מחשבת חוץ לזמנו את מחשבת חוץ למקומו ויהא פיגול, וכן אם הם מוציאות זו מזו למה לא יעקרו כל אחת את חבירתה ולא יהא פסול כלל.

אלא ע"כ דאין המחשבה נעקרת כלל, רק את הדין שנוצר ע"י המחשבה הראשונה באה המחשבה השני' ועוקרתו, מיהו הפסול עצמו שנעשה על ידי המחשבה אינו נעקר דמהיכי תיתי שפסול אחד יעקור את הפסול השני אחרי שגם הוא עצמו פסול, וע"כ אינו עוקר רק את הדין הנוסף עליו, דאם חשב תחילה חוץ לזמנו וצריך להיות פיגול והאוכלו יענש כרת, באה המחשבה השני' ועוקרת את הדין כרת שחל על ידי המחשבה הראשונה, וזה נקרא מוציאות זו מזו.

ולענין אם עובר איסור לא יחשב במחשבה השני', נראה דלא מיבעיא בקדמה מחשבת חוץ למקומו לחוץ לזמנו בודאי שלא עבר איסור במחשבתו השנית כיון שלא הוסיף כלום בפסולו, אלא אף כשקדמה מחשבת חוץ לזמנו וחישב אח"כ חוץ למקומו דמוציא מידי הפיגול, ג"כ לא יעבור איסור על המחשבה השני', כיון שלא קלקל את הקרבן ע"י מחשבה זו, [ומה שפעל ע"י מחשבתו להוריד את הכרת זה רק פרט לגבי האוכל מהקרבן אבל לא הוסיף יותר בפסול הקרבן], מיהו כל זה הוא אם נאמר דאיסור לא יחשב נאמר רק באופן שפוסל ע"י מחשבתו, אבל אם האיסור הוא מחשבה גרידא בכל אופן יעבור איסור.

מנין למחשבות שמוציאות זו מזו שנאמר לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. יל"ע היכן נרמז בקרא שלא יערב מחשבות הרי לא נאמר אלא לא יחשב שזה איסור שלא לחשוב מחשבת פסול, אבל היכן נאמר שלא יועיל כשחישב ב' מחשבות.

ויש לעי' מה הי' לולי ריבוי דקרא דמחשבות מוציאות, אם היו חלין שניהם, ויהי' גם איסור פיגול וגם פסול של חוץ למקומו או שלא לשמו שחשב אח"כ, או בלי פסוק לא היינו יודעים ששייך לחשוב כמה פעמים על קרבן אחד, וכיון שכבר נפסל במחשבה הו"א דשאר מחשבות שיוסיף כמאן דליתנייהו דמי, כמשנ"ת למעלה בדף כ"ז ע"א ע"ש.

מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב. יל"ע בגדר האיסור של לא יחשב, אם האיסור הוא המחשבה גרידא וגם אם לא הי' פוסל הי' איסור, או האיסור הוא מה שמפסיד את הקדשים, ונתחדש בלאו זה דחוץ מהאיסור בעלמא להפסיד קדשים יש גם איסור שלא לפסלן ע"י מחשבה, [ועי' משנ"ת בזה לעיל דף ב' ע"א ד"ה איבעית אימא סברא, ודף ב' ע"ב ברש"י ד"ה ונדבה].

והנה נחלקו הראשונים אם מחשבות דקדשים פוסלין ע"י מחשבה לחוד או בעינן דיבור, ולהסוברים דמחשבה לחוד פוסלת לא שייך מלקות רק באופן שהוציא בפיו שמפגל, ונקטינן דמסתמא חישב כן באותה שעה, דאם אינו חושב כן אף שאומר בפיו, אי"ז כלום, כיון שהאיסור הוא המחשבה, אלא נקטינן שחושב כפי אמירתו, וההתראה שייך ע"כ רק אם קודם שחשב אמר שרוצה לחשוב מחשבה פסולה, והתרו בו אל תאמר פיגול והכוונה אל תחשוב [ועי' מל"מ פי"ג מפסוה"מ וברע"א שם].

והנה להסוברים, וכ"ה דעת רוב פוסקים, דצריך דיבור, יל"ע מנין למדו כן חז"ל, דהא כתיב לא יחשב ומשמע מחשבה כדאמרי' גבי תרומה דמדכתיב "ונחשב" לכם וגו', ילפינן דמהני במחשבה, ועמד בזה בשטמ"ק ב"מ דף מ"ג סוף ע"ב ע"ש מה שתירץ.

לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. בשטמ"ק ב"מ (מ"ג ע"ב) הק' להסוברים דמחשבת פיגול צריכה דיבור מ"ט הוי לאו שאין בו מעשה הא כי האי גוונא חשיב מעשה לר' יוחנן כיון דאיכא דיבור ובדיבוריה מתעביד מעשה כדאשכחן בפ"ק דתמורה דא"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר הואיל דבדיבוריה עושה מעשה, ע"ש מה שתירץ בשם הרב רבי חיים, וכ"כ לתרץ הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' קס"ח).

ובשם הגר"ח זצ"ל הובא לתרץ בג' אופנים:

א. דאיתעביד מעשה שאמרו בגמ' היינו דוקא חלות קדושה אבל מה שחל פסלות ע"י דבורו לא מקרי מעשה, ויש שפי' הדברים דפסול אינו דבר חיובי אלא העדר כשרות והא לא מקרי שנעשה מעשה, ולפי"ז גם אם כבר נגמר כל עבודת הקרבן בכשרות ואח"כ הי' נפסל ג"כ ל"ה חשי' מעשה, משא"כ לתי' השטמ"ק והנו"ב.

ב. דבתמורה הוא עושה את החלות ע"י דבורו ונמצא דבדבורו קעביד מעשה, משא"כ בפיגול אין העובד עושה את חלות הפיגול ע"י דיבורו אלא דין התורה הוא דקרבן שהיתה בו מחשבה של חוץ לזמנו נעשה הקרבן פיגול.

ג. דבתמורה האיסור הוא עצם חלות התמורה ואיכא מעשה איסור שנעשה ע"י דבורו ומש"ה לקי עליה אך בפיגול אין האיסור לפסול את הקרבן, אלא המחשבה לבד זה האיסור, ומה שנעשה עי"ז פסול בקרבן אי"ז חלק מהאיסור ולא מהני להחשיב את דבורו כמעשה כדי שילקה על ידי זה.

ובשם הגאב"ד דפוניבז' זצ"ל הובא לתרץ דבתמורה חייל דיבוריה דאמר שיהא תמורה ונעשה תמורה, משא"כ בפיגול הוא אמר שיאכל כזית חוץ לזמנו והמעשה הוא שנפסל הקרבן, נמצא שלא נעשה דבורו למעשה, ולכאורה זה מה שתירץ הגר"ח בסברא השניה.

ויש להעיר על דבריהם דמה שאמר הגר"ח זצ"ל דחלות פסלות לא סגי דליחשב מעשה, צ"ב דבב"מ (דף צ' ע"ב) קאמר רבי יוחנן דכשחסמה בקול לוקה משום דעקימת פיו הויא מעשה, והק' תוס' דהא אמר ר' יוחנן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וכו' הרי דעקימת פיו בשאר דוכתי לא חשיב מעשה, ותירצו דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה דומיא דתמורה דבדיבורי' נעשה מעשה, והרי חסימת הפרה ג"כ אינו אלא העדר שלא תאכל ומ"מ חשיב שפיר מעשה לענין זה, ומאי גרע חלות פסול דפיגול דלא חשיב מעשה.

וכן לומר דבתמורה דוקא מקרי מעשה מפני שהוא עושה את חלות התמורה, קשה דהא המימר אומר הרי זו תמורה, ותמורה היינו שתצא בהמת הקדש לחולין ותכנס חברתה תחתיה, וזה הרי לא חל דאין נעשה החליפין כמו שרצה, אלא גזירת הכתוב הוא דמ"מ תתקדש הבהמת חולין, וזה הרי לא מה שהוא עשה, ולמה נאמר שהוא העושה את חלות התמורה, ומהאי טעמא קשה ג"כ תירוצו של הגאב"ד דפוניבז' זצ"ל שאמר דבתמורה חל מה שאמר, דהא לא חל מה שאמר דהוא אמר שיהא תמורה וזה לא חל.

ומה שאמר הגר"ח זצ"ל דבתמורה האיסור הוא חלות התמורה ומש"ה הוי מעשה לחייבו מלקות, כבר העירו דלדעת הרמב"ם דשותפין שהמירו לוקין אע"פ שאין חלה המרתם, מבואר דהאיסור הוא מעשה ההמרה בלחוד אפי' שלא חלה התמורה. [אמנם לדעת הרמב"ם תמורה נמי לא מקרי מעשה כמבואר בדבריו בריש הל' תמורה אלא גמירי לה דמימר לוקה אע"פ שאין בו מעשה, ולדבריו לא קשה קושית השטמ"ק, וכמ"ש בנודע ביהודה שם].

רש"י ד"ה לא יחשב. להזהיר כהנים על כך. הלשון "כהנים" צ"ב דהא הלאו שייך גם בישראל שלא יפגל בשחיטה [ואם כוונתו לאפוקי בעלים, הול"ל להזהיר "העובדים"].

מתני'. ובלבד שיקריב המתיר כמצותו. יל"ע באוכל בשר פיגול קודם זריקה ואח"כ נזרק דמו, אם מתחייב כרת למפרע ע"י הזריקה, דנעשה למפרע פיגול, או דהפיגול אינו חל למפרע רק משעת זריקה והלאה ומה שאכל קודם לכן הי' קודש כשר ואינו נעשה לעולם פיגול, ומסתבר דאינו נעשה פיגול למפרע [ועי' מנ"ח שמתחילה נסתפק ובסוף כתב כן, ועי' משנ"ת לעיל כ"ט ע"א ד"ה אמרת לאחר שהוכשר יחזור ויפסל].

לאכול כחצי זית וכו' כשר. בטהרת הקדש כתב דאף דקיי"ל חצי שיעור איסור מן התורה, מ"מ לא חיילא מחשבת פיגול ע"י חצי שיעור, דדוקא דבר שאיסורו מגופו יש איסור בחצי שיעור אבל אינו חל בחפצא איסור ע"י מחשבת אכילת חצי שיעור. ולכאורה בלא"ה נמי יש לומר דנתחדש רק דחצי שיעור אסור, אבל לא מצינו דחצי שיעור פוסל [ואולי זה כונתו של הטהרת הקדש].

מיהו כל זה הוא רק לענין שלא יפסול את הקרבן, אבל לגבי איסור מחשבה יתכן שיהא אסור לחשוב גם על חצי זית מדין חצי שיעור, אך זה תלוי בגדר האיסור, דאם האיסור לחשוב הוא מחמת דפוסל את הקרבן [או גורם שלא יעלה לבעלים], ממילא בחצי זית שאינו פוסל ואינו מגרע כלל אינו עובר על מחשבה כזאת, אמנם אם האיסור הוא המחשבה מצד עצמה י"ל דגם חצי שיעור אסור.

והיינו דיש להסתפק אם התורה אסרה מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו ומחמת זה פסלה התורה את הקרבן, וא"כ יהא אסור לחשוב גם על חצי שיעור, או דמתחיל מזה שפסלה תורה את הקרבן ומחמת זה אסור לחשוב מחשבות אלו, וא"כ חצי שיעור דאינו פסול אין איסור לחשוב.

רש"י ד"ה ובלבד שיקריב המתיר כמצותו. שלא יהי' בו פסול אחר אם יש בו פסול מחשבה אחרת יצא מידי פיגול כדילפינן לעיל דמחשבות מוציאות זו מזו. הנה רש"י מפרש דלא קרב המתיר כמצותו הוא משום דילפינן מלא יחשב דמחשבות מוציאות זו מזו. ולכאו' קשה דהא כיון דילפינן דמחשבות מוציאות זו מזו ממילא נעקרה מחשבה הראשונה, ותו א"צ התנא להוסיף דאינו פיגול משום דלא הוי כמצותו. ומה שצריך לדין דלא קרב המתיר כמצותו הוא רק בפסולים אחרים, ולא באופן שחישב מחשבה המוציאה מידי פיגול.

אמנם י"ל דהא דאמרי' לעיל דמחשבות מוציאות זו מזו, אין כונת הגמ' דילפינן מלא יחשב דמחשבה השני' עוקרת להמחשבה הראשונה, אלא גלי קרא בלא יחשב דהמחשבה השני' "חיילא", ואחרי שלמדנו שהיא חלה ממילא זה מוציא מידי פיגול משום שלא קרב המתיר כמצותו היות והעבודה נעשתה עם מחשבת פסול, ולפי"ז הלשון מוציאות אינה על עצם המחשבה שהיא עוקרת את חבירתה, אלא שע"י המחשבה השני' נמצא שנעקר דין המחשבה הראשונה והקרבן אינו פיגול.

ולפי"ז בקדמה מחשבת חוץ למקומו למחשבת פיגול, אין צריך לילפותא דלא יחשב, אלא בלא"ה נמי לא יהא פיגול, דכיון שחישב מחשבת חוץ למקומו כבר נפסל הקרבן ושוב לא חייל הפיגול דאין כאן הרצאת כשר.

ומש"כ רש"י בד"ה רבי יהודה אומר כו' וז"ל אכולה מתני' פליג דלית ליה מחשבות מוציאות זו מזו אלא אם כן קדם פסולו לפגולו דתו לא קרינן ביה כהרצאת כשר עכ"ל, יש לבאר כונתו דלר"י לית ליה כלל מחשבות מוציאות ומה שפסול בקדם מחשבת המקום הוא רק משום הרצאת כשר, ולשון רש"י דלית ליה כו' אלא א"כ קדם וכו', היינו דאז הפסול הוא משום הרצאת כשר ולא משום לא יחשב.

אמר אילפא מחלוקת בשתי עבודות אבל בעבודה אחת דברי הכל עירוב מחשבות הוי. ופרש"י דכי פליג רבי יהודה ה"מ בשתי עבודות דכיון שהוקבע בפיגול תו לא אתא מחשבת פסול ומפקע לה אבל בעבודה אחת אפילו ר' יהודה מודה דלא הוקבע בפיגול במחשבה מעורבת. ויל"ע בטעם הדבר מ"ט חשיב לי' מחשבה מעורבת, הא כיון שחישב מתחילה חוץ לזמנו נימא דכבר הוקבע בפיגול ותו לא אתא מחשבת חוץ למקומו ומפקע לה.

ולכאורה הי' אפשר לבאר הטעם משום דמחשבת פיגול אינה חלה אלא בגמר העבודה, דכל זמן שלא גמר העבודה, עדיין מיתלא תלי וקאי המחשבה אולי לא יגמור את העבודה וממילא לא היתה מחשבה בשעת עבודה. אך זה שייך רק בשחיטה וזריקה, לא בקבלה והולכה שכל משהו ומשהו כבר נחשב עבודה, ובהם למה לא יהא נקבע מיד הפיגול.

וכן לא מסתבר שיהא הפיגול נקבע רק בסוף העבודה, שהרי חלות הפיגול חל ישירות על הקרבן, ולא שהמחשבה פוסלת את העבודה והעבודה פסולה היא שמפגלת את הקרבן, [דאם עבודה פסולה היא שפוסלת לא הי' נעשה פיגול עי"ז רק הי' קרבן פסול מחמת עבודה פסולה], והדרא קושיא למה כשחישב בעבודה אחת ס"ל לר' יהודה דהוי עירוב מחשבות.

ומשמע מלשון רש"י שכתב דלא הוקבע בפיגול במחשבה מעורבת, שיש סברא דהואיל וחישב שניהם בעבודה אחת, העבודה מאחדת אותם והוי כאילו חשב שניהם כאחד בלא שיקדם אחד לחבירו, והוי כמחשבה אחת של חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולכן לא שייך לומר דכבר הוקבע מתחילה בפיגול, אמנם הא גופא צריך טעם למה סובר אילפא שהעבודה מאחדת יחד את המחשבות להיות כמחשבה אחת.

והנה ר' יוחנן פליג אאילפא וס"ל דאף בעבודה אחת מחלוקת, וטעמו משום דאית לי' לר' יהודה תפוס לשון ראשון כמבואר ברש"י וכן בהמשך הסוגיא, ולכאו' למה הי' צריך לזה הרי בלי החידוש של אילפא דהעבודה מאחדת את המחשבות, היינו אומרים שנקבע מתחילה הפיגול ותו לא אתי חוץ למקומו ומפקע לי', וא"כ ר' יוחנן דפליג אאילפא, לא הי' צריך להוסיף טעם דתפוס לשון ראשון, אלא דכבר נקבע הפיגול בתחילה וכמו בשתי עבודות. ומשמע דר' יוחנן פשיטא לי' נמי דהעבודה מאחדת את המחשבות, ולכן ע"כ צריך לפרש טעמא דר' יהודה משום תפוס לשון ראשון וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א