אילת השחר/זבחים/כט/א

אילת השחר זבחים כט א

דף כ"ט ע"א

יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה. ומשמע דבלי ריבוי דיהי' לא הי' נפסל כלל, והטעם משום דפיגול כשאין בכוחו לפגל אינו עושה פסול והקרבן כשר, כדפריך לעיל דף כ"ז ע"א בפשיטות אי הכי איפסולי נמי לא ליפסל, וא"כ מצד הפיגול אין כאן מחשבת פסול כלל, ומחשבת חוץ למקומו לחודא ג"כ אינה כלום דהא חישב רק על חצי זית וממילא לא הי' הקרבן נפסל.

וזה כלל דמחשבת חוץ לזמנו שאין בכוחה לפגל אין נעשה על ידה גם פסול, ולכן בספק המל"מ (פי"ח ה"ז בסופו) לגבי פיגול קודם זריקה אם נפסל, לכאורה צריך להיות שלא יפסל ויהא כשר, דבכל מקום דלא משוי לה פיגול נשאר כשר.

והנה במחשב על חצי זית לחוד לכאורה לא יעבור על לא יחשב, דאיסור לא יחשב הוא רק כשפוסל את הקרבן, ובשלא לשמה אף שהקרבן כשר, מ"מ עושה שלא יעלה לבעלים לשם חובה, אבל בלא"ה לא הי' עובר.

ובחוזר ומחשב שלא לשמה בחטאת אחרי שכבר נפסל הקרבן לא שייך בזה עוד מחשבה, ורק בשאר קרבנות דהקרבן נשאר כשר הרי הוא עובר איסור על כל מחשבה כדאיתא בריש מסכתין דאסור לשנויי ביה, והיינו משום דעושה דבר שראוי לפסול. ובפיגול כשחוזר ומחשב עובר שפיר איסור, כיון שעדיין לא נפסל הקרבן עד שיקרב המתיר כמצותו, וכדחזינן דמחשבות מוציאות זו מזו.

ובמחשב על אותו חצי זית גם חול"ז וגם חול"מ בודאי אינו כלום, דבעינן מחשבה על אכילת כזית, ובזה הרי אין מחשבת אכילת כזית, ואם הי' שייך מחשבה בכה"ג לא הי' צריך לחשב על כזית דיכול לחשוב ב' פעמים חול"ז על אותו חצי זית.

והובא בשם מרן רי"ז זצ"ל שהוכיח דשיעור כזית בפיגול אינו מדין "אכילת" כזית, אלא הוא שיעור במחשבה דצריך מחשבה על כזית, וראיותיו מהא דמהני מחשבה על אכילת אש וכו' אף דאין שייך שם אכילת כזית.

אמנם אינו מוכרח דהא מקשינן הקטרה לאכילה, ואף דהקטרה אי"ז אכילה, מ"מ שייך בזה שיעור כזית כדחזינן שיש שיעור כזית באבן המנוגעת לטמא, ולא מצד אכילה כלל, וה"נ ילפי' בהיקש מאכילה לשיעור כזית, ולא מצד אכילה.

ומה דבשני בנ"א חשיב מחשבה, היינו משום דצריך רק שיחשוב "שייאכל" מהקרבן כזית, ולא השיעור "שיאכל" כזית.

ודוחק לומר דכל שיעור אכילה כאן הוא מצד שיעור חדש במחשבה כאבן המנוגעת ולא שייכא לאכילה כלל, דא"כ נצטרך לומר לפי"ז דנאמר לגבי פיגול הלמ"מ בפנ"ע דשיעורה בכזית, וכן לגבי אכילת אש ולכלבים נאמר לכל אחד הלכה בפנ"ע כמו שנאמר באבן המנוגעת, וזה מנ"ל, אלא בפשטות כיון דכתיב אכילה ממילא זה נכלל בשיעור אכילה של כל התורה ומקשינן הקטרה לאכילה, ואש כיון דאיקרי אכילה הרי היא נכללת בזה.

והנה לפמ"ש הרמב"ן בספר המצוות בלאו ה' לגבי חול"ז וחול"מ דכל אחד יש עליו לאו בפנ"ע, לכאורה אף דמצטרפין לפסול מ"מ האוכל מזה לא שייך לחייבו מלקות, כיון דאין כאן כזית על כל אחד בפנ"ע לא עבר לאו, וצ"ע שם ברמב"ן דמשמע דלוקה וצ"ב האיך שייך.

תוד"ה מקום. כדאמר לק' ס"ג א' שאם הקיפו עכו"ם את כל העזרה וכו'. מה שיש להעיר בזה נתב' לק' ס"ג א' בגמ' שם.

בא"ד. וי"מ כו'. פרט לעומד בחוץ בעזרה ושוחט בסכין ארוכה. לפי' זה בא למעט מקום משולש רק לגבי שחיטה, והעירו ממתני' בפ' כל הפסולין דתנן דכולן פוסלין במחשבה בשחיטה, וקאי גם על טמאים, וכדמוקי לה בריש חולין בעומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה, הרי להדיא דלא בעינן שיעמוד במקום משולש. אמנם י"ל דמתני' מיירי בפסול שלא לשמה, דבזה לא נאמר שלישי וא"צ מקום משולש.

בא"ד. והרב ר' יום טוב וכו' לזרוק במקום שדם ובשר ואימורין פסולין וכו'. הנה המחשב לאכול בשר או להקטיר אימורין למחר הוי פיגול משום דמחשב על אכילה למחר, וילפי' מדכתיב אם האכל יאכל אכילת אדם ואכילת מזבח, אבל מחשב על זריקה הובא בשם הגר"ח זצ"ל שנקט דהוא מדין עבודה שבדם, דמחשב על עבודה שבדם לעשותה למחר.

וצריך להבין לפי"ז מש"כ התוס', דבאמת עצם מקום משולש אין בזה סברא, רק דילפינן מדכתיב שלישי דצריך שיחשוב למקום ששלשתן פסולין בו, ובשלמא אם כל הני שלשה זה משום מחשבת אכילה, שייך להבין את הקשר ביניהם, דכיון שמחשב לאכול חוץ למקומו בעינן שיחשוב למקום שאינו ראוי לשום אכילה, אבל אם מחשבת דם לאו משום אכילה היא כלל, מה הדמיון להכניסו בכלל השלשה, לומר דצריך מקום שפסול גם לזה, וכמו שנאמר דצריך שיחשוב למקום שפסול בו שלא לשמה וצ"ב.

ויותר תמוה לפי"ז הפי' האחרון שכתבו תוס' דצריך שיחשוב לזמן שנפסלין בו שלשתן, דבאמת הרי זמן זריקת הדם כבר נגמר באותו היום ונפסל הדם, ולמה תלוי בזמן אכילת הבשר, רק בפשטות צ"ל דכיון שמחשב על אכילה בעינן זמן שנפסלין בו כל אכילות הקרבן, אך כ"ז שייך אם מחשבת זריקה הוא ג"כ מטעם אכילת מזבח, אבל אם זה לא מטעם אכילה כלל מהיכי תיתי לקשר מחשבה זו שצריך לחשוב על זמן שנפסל בו אכילה.

גמ'. אמרת לאחר שהוכשר יחזור ויפסל אמר לו ר' עקיבא הן מצינו בזב וזבה וכו'. צע"ק הדמיון לכאן, דהתם באמת כל זמן שלא העריב שמשה לכתחילה אין לו להכניס עצמו לספק ומיקרי תרבות רעה כמ"ש רש"י, אבל בקדשים האיך שייך לומר דהתורה תאמר "מצוה" לאכול אם לבסוף יכול להיות שיתברר למפרע שהי' איסור, וע"כ דאינו נפסל למפרע.

עוד יש לחלק דהתם אינו תלוי בידי אדם לחזור לטומאתן, אבל שיהא תלוי הכשר הקרבן בידי אדם שיוכל לפסול קרבן שהוכשר לא מצינו וזה נגד הסברא. והנה אם א' הביא קרבן והוכשר ומת ואח"כ יאכל אדם כזית נפסל הקרבן משא"כ בזב לא שייך זה.

תוד'"ה ואין כו'. ובשטמ"ק אות כ"ו כתב וי"ל דסד"א שיפסל באיחור חטאתו כמו באיחור זמן גופו כמו קרבן הבא כבש והביאו לאחר שנתו ע"כ, הנה הלשון "חטאתו" הוא לאו דוקא לכאו' דהא מיירי במאחר "נדרו".

ובעיקר דברי השטמ"ק הנה ע"כ מיירי כשהפריש כבר קרבן, דאל"כ על מה שייך לומר שיפסל, דאם לא הפריש הא לא שייך לומר דאחר שעבר על בל תאחר תו לא יוכל להפריש קרבן, דהא לא גרע מאלו נדר עכשיו עולה מחדש, ודל מהכא נדרו הראשון, ועוד דאם אין הפסול בבהמה מה הדמיון לחטאת שעברה שנתה וע"כ קאי על בהמה שכבר הפרישה.

ויל"ע בגדר הפסול דהי' ס"ד שיפסל, אם זה הי' פסול בקרבן או דין בגברא שהוא אינו יכול להביא בהמה זו, אבל בבהמה עצמה לא הי' פסול, ונ"מ אם יכול אחר להביאו, דיכול למכרו לאחר להסוברים דמהני מכירה על עצם הקרבן, וכן נ"מ ליורש שיוכל להקריבו.

ולכאורה כיון דבעי למילף מחטאת שעברה שנתה, והתם זה בודאי פסול בבהמה, משמע דה"ה במאחר נדרו הי' הו"א שהקרבן פסול.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א