אילת השחר/זבחים/כג/א

אילת השחר זבחים כג א

דף כ"ג ע"א

זקני דרום לא מקשי. הנה רש"י בסוכה (דף ל"א א') כתב דהיקש אין אדם מקיש מעצמו רק אם נתקבל ההיקש מסיני, ותוס' שם כתבו דאין צרין קבלה ע"ז, ולרש"י יל"ע מה הי' כאן דנמצא דזקני דרום ע"כ ס"ל דלא נתקבל היקש ואינך סברי דנתקבל להקיש אוכלין למנויין, ולפי תוס' ג"כ צ"ב באיזה סברא פליגי דלא מקשי.

והנה ק"ו הא אדם יכול ללמוד מעצמו ולא מצינו דיכול לומר אני לא לומד ק"ו, ולמה כאן יכול לומר אני לא מקיש.

ואלא הא דבעי רמב"ח וכו' דרמב"ח ודאי פליג. משמע דעד השתא הוי אמינא דכ"ע אית להו דזקני דרום, ומש"ה פריך מרמי בר חמא, וק"ק דהא כת' תוס' דתנאי פליגי עלייהו וא"כ בודאי דלא אתיין ככ"ע.

רש"י ד"ה אלמא נטמאו. כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני. יש לעיין למה לא הזכיר דהקרבן פסול, שזה הרי העיקר דמשום שהקרבן פסול הוא נפטר מפסח שני.

אמנם בפסחים (דף ס"א) מבואר דאם שחט לטמאים ולטהורים כשר, א"כ אף באופן דהקרבן כשר, מ"מ הטמא חייב להביא פסח שני, נמצא דבאמת העיקר הוא מה שאין מועיל בשבילו הקרבן לפוטרו מפסח שני.

רש"י ד"ה הכי נמי. דמרצה ציץ. יש לעיין מה יועיל ריצוי ציץ הא סוף סוף אינו ראוי לאכול, וע"כ דזה לא קשיא דלא דריש דאכילה מעכבת בקרבן פסח, אלא שהי' סברא לדרוש איש איש וכו' דעושה פסח שני, וע"ז אמרינן דציץ מרצה והא דכתיב איש איש היינו לכתחילה, ומ"מ הא דמהני היינו משום ריצוי ציץ.

וצ"ב כיון דהפסח בא בטהרה דאף שהבעלים טמאים מ"מ הקרבן טהור, ולמה צריך ריצוי ציץ, וכמו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שיכול לאכול לערב ובודאי א"צ לציץ, ה"נ מה צריך לציץ.

רש"י ד"ה כגון. וה"ה לכל קרבנות "יחיד". ואפי' דלדעת רש"י דין זה הוא גם בקרבנות ציבור דטמא שרץ אינו נדחה בציבור, מ"מ נקט יחיד כיון דמתני' איירי בקרבנות יחיד, ולא מיירי השתא בקרבנות צבור.

רש"י ד"ה מאי לאו. ומק"ו לא אתיא שאין דנין ק"ו מהלכה. מבואר דבהלכה לא נאמר שזה רק בטומאת מת, אלא כיון שנאמר מת לא אתיא שרץ.

והנה בד"ה טומאת התהום, כתב רש"י דממעט זיבה משום דחמירא דהיא טומאה היוצאה מגופו, וצ"ע ממ"נ איך היתה ההלכה, דאם בהלכה נאמר מת, אי נרבה שרץ הא אין למדין במה מצינו וק"ו מהלכה, וכן אם נאמר מת ושרץ, לא נלמד לזיבה אף בלי החומרא דיוצאה מגופו, דהא לא ילפינן מהלכה.

רש"י ד"ה בטומאת התהום דזיבה. כגון שהיתה ראי' בבין השמשות וכו'. והנה בהא דטומאת התהום דבין השמשות יש לעיין דהא הזמן שיש להסתפק בו שהיתה בו הראי' חצי' ביום וחצי' בלילה, הוא רק שניה א' שזה כהרף עין, ונמצא דהספק שמא הראי' היתה בזמן של יום או של לילה, ורק צד א' הי' שזה קרה באותה שניה שחצי' יום וחציה לילה, ולמה לא נימא ספק ספיקא שאין כאן דין שני ראיות, דהיינו ספק שמא כל הראי' היתה ביום, וספק שמא היתה כולה בלילה, ורק צד א' יש שהיתה קצת ביום וקצת בלילה, ומכח ספק ספיקא לא יהי' לו דין שתי ראיות.

אמנם ספק ספיקא הוא שמהספק הא' יוצא עוד ספק, כמו בהא דכתובות דף ט' ספק תחתיו או לא תחתיו ואפילו תחתיו ספק אונס, אבל כאן לא שייך לומר ספק יום ואת"ל יום יש עוד ספק, דהא לא שייך ביום ספק לילה, ויש אמנם שני ספיקות אבל זה לא ספק על ספק.

ובזה מבואר מה דיש סוברין דס"ס צריך שיוכל להתהפך, דבלי שהוא מתהפך הוי רק תרי ספיקות ולא ספק על ספק, אמנם גם אלו דס"ל דלא בעי שיוכל להתהפך, מ"מ צריך לכהפ"ח דעל ספק א' נוסף צד היתר, אבל כאן דאין שום צד שתוכל להוציא ספק על ספק, כה"ג יתכן דלכו"ע הוי רק שתי ספיקות בפני עצמם, וכה"ג אינו נחשב לדין אחר מבספק אחד.

ועדיין יש להקשות בכל שני ספיקות אפילו אם אינו ספק על הספק, שיועיל מדין רוב כיון שיש יותר צדדים להתיר, ואפילו אם רוב צדדים לא נקרא רוב, מ"מ כאן יש לדון מחמת רוב הזמן, דברוב הזמן של בין השמשות הוא או רק יום או רק לילה, ורק משהו מתוך הזמן יש שהוא גובל בין יום ובין לילה, וא"כ נתלה מדין רוב שהראיה היתה או ביום או בלילה ולא בזמן שגובל, ויהא רק דין ראי' א' להאיש הזה, וגם בלי חדוש דטומאת התהום לא יהי' לו דין ספק [ועי' אילת השחר כתובות ט' א' ד"ה ספק].

וח"א תירץ דכמו שאי אפשר להכריע מכח רוב מתי יום ומתי בין השמשות, ה"נ לא יכולין להכריע מכח רוב מתי הוא הזמן הגובל בין יום ללילה, דאז נמצא שאתה מכריע על הזמן לכל העולם, וזה א"א, דהגע עצמך אם א' ראה רגע אחרי השקיעה והשני שני רגעים והשלישי שלשה רגעים, הרי אם תכריע מכח זה נמצא דעל כל הזמן תכריע שאינו ספק יום וספק לילה, וזה בודאי לא שייך.

בא"ד. דחמירא דיוצאה עליו מגופו. ובועל נדה מבואר ברש"י יומא (ז.) דדינו כטומאה יוצאה מגופו, וזה תלוי בבי' החומרא דיוצאה מגופו, אי משום דהטומאה נולדה בו ולא קיבל הטומאה ממקום אחר ע"י נגיעה או איזה שייכות עם דבר טמא, דאז גם בועל נדה לא באה טומאתו מחמת נגיעה בדבר אחר, אבל אם טומאה יוצאה מגופו היינו מפני שיצא ממנו מה שמטמאו, זה לא שייך בבועל נדה.

ונשא אהרן את עון הקדשים. יל"ע בהא דציץ מרצה אם זה דוקא בכה"ג צדיק, אבל ציץ שעל כה"ג רשע כמו שהי' הרבה צדוקים בבית שני לא מרצה, א"ד מ"מ הציץ מרצה.

תוד"ה לא למעוטי וכו'. ותירץ ה"ר חיים דמיירי במת בשביעי. תמהו האיך זה יצויר דהא ע"כ הוצרך לומר שכבר הזו עליו ביום השלישי, ואין הוא טומאת התהום בז' שלו. ואפשר דמיירי שהזו עליו בלי שידעו שהוא טמא, כגון שעמד בין אנשים שהוצרכו לקבל הזאות, וידעו שיגיעו גם עליו המים רק לא ידעו שהוא טמא.

תוד"ה טומאת התהום וכו'. וקשה דבפ' כיצד צולין לא מצי משכח לר' יוסי טומאת התהום ולימא כי האי גוונא. והנה באופן דרש"י הא שונה מכל טומאת התהום, דבשאר דוכתי מיירי כגון שלא ידעו שיש כאן מת ואח"ז נודע שהי' כאן מת, ונמצא דכעת נתברר שהי' אז טמא ודאי, והחידוש הוא דמ"מ כיון דאז לא ידעו מזה מהני וכשר, אבל כאן הספק אם הי' שתי ימים או יום א', הי' מתחילה ונשאר גם אח"כ, וא"כ מה שרצה רש"י כאן לחדש דגם טומאת התהום כזה שלא נשתנה עכשיו דגם עכשיו נשאר ספק כמו קודם, גם זה יהא חמור ולא יכשיר, וזה הרי באמת תמוה מאד, וכבר תמה בשטמ"ק (אות ל') בשם רבנו פרץ דכה"ג הא לא נודע כעת יותר מקודם ומה שייך בזה טומאת התהום, וא"כ בודאי כשרוצים להעמיד דלא מועיל טומאת התהום לר' יוסי, היינו על עיקר חידוש דטומאת התהום, דהיינו באופן דעכשיו נודע לנו שהוא ודאי טמא, וזה לא יצוייר לר' יוסי.

ואולי בדרך רחוק הי' אפשר למצוא טומאת התהום בזיבה, דהא איכא למ"ד דבעי שיעור המטמא והוא כחתימת פי האמה כמבואר בנדה (דף מ"ג ב'), ובשיעור כזה אם ראה בביהש"מ ספק יום ספק לילה, הספק הוא שמא הי' הכל ביום א' ואז יש לו דין ראיה א', ספק אם חציו יום וחציו לילה ואז אינו טומאת זיבה כלל, דליום א' אין כאן שיעור וליום ב' אין בו שיעור, ואם יבוא ויתחדש בב"ד שיעור יותר קטן, הא מבואר ביומא דף פ' דאם יאכל דבר שאין בו כעת שיעור ויחדשו ב"ד שיעור יותר קטן, יהא צריך להביא קרבן על מה שאכל קודם, אע"פ שבשעתו לא הי' חייב על השיעור ההוא, וה"נ כאן נמצא דהי' ספק שיעור ראיה ושיעור טומאה לשתי ימים, נמצא דהוי כטומאת התהום דעכשיו הוברר שיש ספק זיבה והי' שייך להכשיר מדין טומאת התהום, אלא דבטומאה היוצאה מגופו אין דין טומאת התהום, אך אין להעמיס את זה ברש"י דלא מיירי בהכי.

בא"ד. ונראה לי ברו"ך דבעינן שהספק לא יהא נודע. היינו דחידש דגם הספק צריך שלא יהא נודע, ולא רק שלא יהא נודע הטומאה ודאית.

בא"ד. ואם אמרו לו לאחר שחיטה ראית וכו'. בצ"ק הגיה ואם אמר ראיתי, אך לפי"ז קשה קצת מה מדגישים תוס' דצריך שלא יהא א' יודע בסוף העולם, הא אפילו אם א"צ שלא ידע א' בסוף העולם, מ"מ הוא עצמו ודאי צריך שלא ידע. ואפשר דא"צ להגיה אלא התוס' באו להוסיף דיתכן שראו כשהי' ישן שיצא ממנו זיבה והודיעו לו לאחר שחיטה, ואז נמצא דהוא עצמו לא ידע, ומ"מ לא נקראת טומאת התהום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א