אילת השחר/גיטין/עב/א

אילת השחר גיטין עב א

דף ע"ב ע"א

תוד"ה תניא. מבואר דמה שכתוב בברייתא כתב שלא לשמה היינו בלי ציווי כלל, ולכאורה לפי"ז החתימה פסולה מטעם דחסר עדות ואין זה פסול רק בגט, כמו שהק' הגרעק"א בדף ד' דמה צריך החידוש דחתימה לשמה, הא בכל השטרות פסול כה"ג דנכתב בלי ציווי הבעל, ובשלמא על עצם קושיתו יש אופנים כגון באומר אמרו, וכן להרמב"ן דצריך לשמוע את ציווי הבעל מהבעל בעצמו משא"כ בשאר שטרות, וכיוצא בזה הרבה אופנים שתירצו האחרונים, ועי' מש"כ דף ט' ע"ב, אבל כאן דלפי התוס' מיירי הרישא דלא הי' ציווי הבעל כלל, א"כ אין זה דין מחמת חסרון לשמה, משא"כ עד שישמעו דזהו חסרון מיוחד בגט. (מהדו"ק)

תוד"ה קולו. מבואר בדבריהם דדין ציווי הבעל אינו שונה משאר מינוי שליחות, ואפי' להצד דציווי הבעל אינו בדין שליחות, כמש"כ התוס' לעיל כ"ב ב' בד"ה הא לאו בני דיעה נינהו, מ"מ דין ציווי הבעל הוא לענין מילי כבדיני שליחות אלא דכיון דרוצה שיכתבו הו"ל לשמה, ולדבריהם יועיל כתיבה בפיקח להיות דין ציווי הבעל, וכן הביא הרשב"א בשם תוס', [וצע"ק מה דהוצרכו להביא מהא דאם הי' לה זכות להתגרש דהי' מהני בתור שלוחה, דהיו יכולים להביא מכל הדין זכייה דקיי"ל דמהני]. וצ"ע דלפי"ז למה לא מהני מילי ואומר אמרו, דהא כיון דרצון הבעל שיעשה הסופר את זה יחשב כציווי ישר אל הסופר לכתוב כמו בהרכנה, דהא לדבריהם העיקר צריך שידעו שהבעל רוצה את זה, וגם כתיבה מהני לדבריהם בפיקח כיון דהעיקר שיוודע שזה רצון הבעל, דהנה ע"כ לא ס"ל לתוס' לחלק דבגט דהוא חוב בעי דוקא מינוי מיוחד ולא יועיל מה שנדע שמסכים, דא"כ מה זה שהוכיחו מהא דאם הי' זכות לאשה, דזכות שאני, וע"כ דלא ס"ל לחלק, א"כ כמו דהתם אם ידוע רצונה מהני ה"נ בבעל, וכיון שכן במילי ובאומר אמרו דמצד רצון הבעל אין כאן חסרון למה לא נימא דנעשה שליח הבעל כאילו מינהו.

וע"כ צ"ל דכיון דכשממנה לשליח שימנה שליח אחר, הא השליח אין כח למנות כיון דיש לו רק מילי אלא דנימא דרצון הבעל שהאיש שהשליח ימנה לשליח עליו הבעל רוצה, וזה אין לומר, דהא כעת לא שייך שיאמר אני רוצה אותו שאתם תמנו, דאפי' למאן דאית לי' ברירה זה שייך רק לעשות חלות דין מה שאח"כ יוברר, אבל סתם רצון לא שייך לומר שמה שאתה תמנה אני אז ארצה, וגם לא שייך שאני כבר עכשיו רוצה אותו כיון דאין הרצון עושה כעת שום דין לכן לא מהני מילי, וכן אומר אמרו מדעתכם, אבל בודאי יסברו דאומר אמרו לפלוני דהיינו שהבעל ממנה אותו כעת רק שאתם תמסרו לו שאני מיניתי אותו זה יועיל להתוס'. ויש לעיין לפי התוס' אם יכתוב וימסרו לו שלא בפני הבעל דאפשר דלא יועיל, ועי' בזה בחזו"א סי' פ"ה. (מהדו"ק)

בא"ד. כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור בו. הנה ע"כ דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ן [הובא בר"ן לעיל דף ס"ו ע"ב] דאומר אמרו פסול אפי' היכא דהבעל מינהו משום דצריך לשמוע ציווי הבעל מפי הבעל עצמו ובלי זה לא הוי לשמה, דא"כ מה הדמיון להא דשליח לזכות בשבילה, דהתם מהני שפיר אם ידעינן רצונה, אבל כאן הא בעינן ציווי הבעל ולא סגי בידיעת רצונו, וע"כ דס"ל דאומר אמרו היינו שהם יבררו השליח וע"ז לא מהני רצונו דסוף סוף צריך לבוא מדין שליחות, ועל מילי אין להם כח לעשות אע"פ שזה רצונו. וכן מבואר ברא"ש (פ' התקבל סי' כ') דחילק באמת מהאי טעמא לעניין ציווי הבעל משא"כ לשליח לקבלה או לשליח ליתן גט דבזה לא בעינן שישמעו קולו, והיינו משום דסגי במה דידעינן דרוצה.

והנה יש לעי' לפי"ז במגרש לאחר ל' דמהני אם הוא משום דכ"ז שלא חזר אמרינן דרוצה ולכן מהני, או משום דכשעשה חלות גירושין על אחר זמן לא צריך כבר רצונו כ"ז שלא ביטל בפירוש [ומ"מ ס"ל להטור דצריך שיהי' אז בר דעת ובל"ז גט בטל כמבואר בטור סי' קמ"א]. והנה לכאורה במקנה דבר שלא בא לעולם לרבנן דלא מהני, אע"ג דהא לא ביטל רצונו ויש להניח דגם כשבאו לעולם מסכים להמכירה, וכיון דסגי בזה שידענו רצונו למה לא יועיל הקנין, וע"כ צ"ל דמ"מ הא אין זה מעשה קנין והמעשה קנין של קודם הא לא הועיל, אבל א"כ התינח בקנינים אבל בשליחות הא מבואר כאן דהעיקר תלוי בידיעת רצונו, א"כ תמוה דברי התוס' בנזיר דף י"ב דגם בשליחות לא מהני דבר שלא בא לעולם, דלמה לא יועיל כיון דידענו רצונו דרוצה בזה הא אף אם לא חל המינוי דאז, מ"מ כל שידוע לנו שרוצה בעשייתו הא מהני, ולא גרע מגט דידענו דהבעל רוצה שיגרשו, וע"כ דגם כשמגרש לאחר ל' אין אנו יודעים דרוצה, אלא דכיון דכבר חל איזה מעשה אז אמרינן דמהני כ"ז שלא חזר, אבל באופן דלא חל על אחר זמן אמרינן שמא הדר בי', ולכן ה"נ בשליחות לדבר שלא בא לעולם כיון דיתכן דהדר בי' ואינו מסכים כבר להשליחות, וכל מה דהי' שייך שיועיל מפני שכבר חל מינוי השליחות, ע"ז אמרינן דבדבר שלא בא לעולם לא חל כלום עדיין, ולהנ"ל לכאורה צ"ע מש"כ באמרי משה (סי' י"ח) בשם ס' פרשת מרדכי דבמילי כגון לכתוב גט לא חל דין שליח עליו אלא בשעת עשיית השליחות ולכן אינו יכול לעשות שליח, דא"כ הי' צריך לחוש בממנה לסופר לכתוב דלמא הדר בי', וכמו באשה שהיתה מחזרת להתגרש דאמרינן הדרא בה. (מהדו"ק)

בא"ד. משמע מהתוס' דפקח מהני ע"פ כתב, וכן הביא הרשב"א והר"ן בשם תוס', אמנם הם פסקו עפ"י הירושלמי דכתיבה לא מהני. ובחזו"א (סי' פ"ה) רוצה לבאר מטעם דהוי כמינוי שלא בפניו, והוקשה לו להרא"ה והר"ן דס"ל דיכולים למנות שליח לכתוב גט שלא בפניו ובכ"ז פסקו דמינוי ע"י כתב לא מהני. ואפשר דאם כתיבה מקרי דיבור הוי מעשה פעולה המורה לציווי ישר על כתיבה, אבל אי כתיבה אינו דיבור א"כ אין כאן אלא שרוצה מה שכתוב בזה אבל לא דיבור שהסופר יכתוב, וס"ל דלגבי ציווי הבעל לא מהני רק שיאמר כתוב. ולפי"ד אולי אם אחד יאמר בפה אני רוצה מה שכתוב בהנייר ובהנייר נכתב לפלוני שיכתוב לא יהני, דכל שאין כאן אמירה ופעולה מפורשת על כתיבת הגט חסר כאן בציווי הבעל.

והנה לכאורה יש לתמוה דלמה אמרינן לאפוקי מדרב כהנא כיון דלפי הראשונים אף בפיקח לא מהני, ולדברי החזו"א דהוא משום דשלא בפניו אין מועיל מינוי, א"כ אין זה סתירה כלל לדרב כהנא, דיתכן דחרש מהני אם יכתוב בפני הסופר והעדים, ורק שלא בפניו טעמא אחרינא הוא, ואפי' אם נימא דגם בפניו אינו מועיל, ג"כ קשה קצת דאין זה סתירה לכל חידושו דרב כהנא, דר' כהנא הא חידש דכתיבה הוי ראי' על דעת, וזה הא לא נפרך אלא דלא יועיל מצד סיבות אחרות, אבל לעיקר יסוד דינו של ר' כהנא הא זה לא סותר, ואפשר דלר' כהנא דכתיבה הוי דיבור ממש מקרי שפיר דאומר כתבו ויש בזה ממש ציווי הבעל, אבל אם כתיבה אינו דיבור אלא דהוי ראי' דרוצה מה שכתוב וזה לא הוי ציווי, נמצא דזה תלוי בזה הואיל וכתיבה לא הוי דיבור לכן לא מהני בתורת ציווי, וזה סותר לסברת ר' כהנא דלדידי' צריך להועיל גם בפקח וגם בחרש [ומ"מ צריך לחלק מהשאלה שדנו אם כתיבה כדיבור דמי]. (מהדו"ק)

זה גיטך אם מתי וכו' לא אמר כלום. בתורת גיטין (לעיל דף כ' ע"ב) הק' למ"ד דתנאי שסותר למעשה, בטל התנאי, א"כ למה מהיום אם מתי אינו גט, נימא דהתנאי בטל, ותירץ דרק היכא דסותר מצד הלשון דהיינו הרי זה לך הגט כשתחזירי לי דהוי תרתי דסתרי [וכעי"ז כ' בקובץ שיעורים ב"ב אות תס"ט], אבל אם מתי אינו סותר אלא מצד הדין ואז לא אמרינן דתנאי בטל, וצ"ע דלכאורה בהרי זה גיטך והנייר שלי יש כאן תנאי גם על נתינת הנייר אם תחזירי וגם על הגירושין שיהיו רק אם תחזירי לי, ולגבי הגירושין הוי תנאי שאינו סותר בהלשון רק מצד הדין, א"כ אע"פ שיתבטל התנאי בהחזרת הנייר כיון דסותר למעשה מ"מ ישאר תנאי זה וממילא לא תתגרש, וזה כעין מה שמקשה שם בקובץ שיעורים, אלא דהוא הק' משום דמשמעות התוס' שם דהתנאי הוא על הגירושין, אבל לכאורה אפילו בלי התוס' בודאי אין כונתו רק דאינו נותן הנייר אלא א"כ יחזיר, אלא דגם כל הגירושין אינו עושה אלא על תנאי אם יחזיר, ולגבי זה הא הוי כמו בתנאי דאם מתי דרק מצד הדין התנאי סותר את הגירושין, ותנאי זה צריך להשאר ולא להתבטל כיון דאינו סותר את המעשה אלא מחמת הדין, ועי' מש"כ בדף ע"ה א' להוכיח דע"כ זה תנאי בהגירושין.

והנה על הא דפריך אלמא אם מתי כלאחר מיתה דמי והדר תני מהיום אם מתי וכו' אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע וכו', הביא בתורת גיטין קושיית הלח"מ (בפ"ט מגירושין הל' כ') דמאי הוי קשיא לי', הא בכל תנאי דאם, פירושו דוקא אחרי שיתקיים התנאי אז יחול, ומ"מ כשאומר מעכשיו חל למפרע, ותירץ דזה כלול בשינוייא דאביי היינו דתירץ על כל תנאי דאם, והתו"ג לא ניחא לי' בתירוץ הלח"מ דא"כ לא הו"ל למימר אם מתי שתי לשונות משמע, אלא אם שתי לשונות משמע, ומביא בשם הב"ש (סי' קמ"ה סק"א) דאם מתי הוי לשון שיחול לאחר מיתה ולכך נמי אי"צ תנאי כפול ולזה פריך שפיר, ולביאורו שם לא קשה כלל כיון דאינו מדין תנאי אלא כאומר לאחר מיתה, ולדבריו צ"ל דחידש אביי דאם אומר גם מעכשיו אז זה מתפרש לשון תנאי, אבל בר"ן מבואר להדיא דאם מתי גרידא ג"כ אינו אלא תנאי ככל התנאים דמתפרש לאחר שיקויים התנאי ולכן מהני באומר מעכשיו שיחול כעת [ועי' רש"י בע"ב בד"ה אם מתי ושאני מת דשתי לשונות האלו בלשון תנאי הם משמע ג"כ קצת כהר"ן, אבל אינו מוכרח, אמנם ברש"י דף ע"ז משמע מפורש כהלח"מ].

וכן יש להוכיח מהתוס' בד"ה מהיום, דהנה ר"ת הסתפק באומר מהיום ומת באותו יום אם כונתו תיכף כמו במעכשיו או כונתו שיחול בסוף היום, ולכאו' מאי מספקא לי' הא אם הי' אומר היום בלי שיוסיף אם מתי בודאי חל אפי' מת באמצע היום, וכל מה דרצינו לומר שלא יחול הוא רק באומר אם מתי בלי שאומר מהיום, דאז לסברת הב"ש אינו תנאי כלל אלא כאומר לאחר מיתה, א"כ באומר מהיום דאז כבר חידש אביי דאין כונתו לאחר מיתה, איזה צד יש לומר שלא תתגרש תיכף, ע"כ משום דאולי על אותו יום אינו רוצה רק אחרי שימות, ובשלמא אם זה בין כך תנאי, אפשר להסתפק דהתנאי הוא באם, אז אם ימות היום רוצה רק אחרי קיום התנאי, ואם ימות אח"ז יחול כבר מסוף היום, אבל אם כל מה דלא מועיל אם מתי משום דמתפרש לאחר מיתה, א"כ כשאמר היום כבר ידענו דאין מתפרש לאחר מיתה, ולמה לא יהי' כמו באומר היום בלי להוסיף אם מתי, ובודאי דאין לומר דאם ימות היום כונתו לאחר מיתה ואם ימות מחר זה יהי' כתנאי, דאיך נוכל לפרש כונתו שתי הדברים גם תנאי וגם סתם לאחר מיתה, וע"כ דתמיד כונתו כתנאי שיחול בסוף היום, וממילא דאם ימות היום יחול אחרי קיום התנאי ואם למחר נמצא דזה לפני שיתקיים התנאי.

והנה כיון שהוכחנו דזה מחמת התנאי, חוזר קושית הלח"מ מאי הוי קשה להגמ' דלא יועיל מעכשיו אם מתי משום דאם מתי משמע כלאחר מיתה, ואם זה רק תנאי מה קשה לי', דהא בכל תנאי אם אומר מעכשיו חל מעכשיו אם יקויים התנאי, ולא משמע דהגמ' לא ידעה קודם דזה תנאי ואביי חידש זה, גם קשה קושית התורת גיטין דלא משמע דחידש לו דכל תנאי זה כן, דא"כ לא הוי צריך לומר אם מתי תרי לשונות משמע, אלא "אם" שתי לשונות משמע.

לכן אפשר לומר דכל תנאי הא אין סיבת הגירושין התנאי, כגון באומר על מנת שתתני מאתים זוז, וכי בשביל שאין נותנת לו מאתיים זוז הוא רוצה שתהי’ אשתו וכשנותנת לו אינו רוצה שתהי' אשתו, ועל כרחך דרוצה לגרשה, אלא דכיון דבידו להוציא ממנה מה שרוצה לכן עושה תנאי, וכיון שרוצה להיות בטוח בזה הוא מתנה שתתגרש רק אחרי שתקיים התנאי, נמצא דזה הכל כמו התנאי, אבל כאן אחרי שעשה התנאי כדין הא אז חזינן דעיקר רצונו שתהי' אשתו כל ימי חייו ורק אחרי שימות הוא מגרשה, ולדעתו שחושב שאפשר לגרש לאחר מיתה הוא באמת רוצה שעד אז תהי' אשתו, נמצא דע"י התנאי ידעינן שרוצה שלא תתגרש ממנו כל זמן שהוא חי, ואז הוי אם מתי ממש לשון לאחר מיתה ולא ככל תנאי דזה הכל מחמת התנאי דרוצה להיות בטוח בתנאו לכן עושה הגירושין אחרי קיום התנאי, דכאן אחרי שיודעים שרצונו לגרש רק משום המיתה, אז מתפרש לשון אם מתי דזהו עיקר רצונו לגרשה לאחר מיתה, לכן הוי ס"ד דגם כשאומר מעכשיו אם מתי הוי כלאחר מיתה, ותי' דהיכא דאומר מעכשיו אינו מתפרש כלל כלאחר מיתה אלא כבכל תנאי דמעכשיו, אבל בלי מעכשיו אז מחמת התנאי נעשה אם מתי עיקר רצונו לאחר מיתה.

ולפי"ז לא קשה כלל דנימא דכיון דאומר אם מתי הוי תנאי סותר למעשה ותנאי בטל ומעשה קיים, דזה רק היכא דאומר על מנת שתחזירי לי הנייר, דאם על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, דאז כל מה דצריך שיועיל רק לאחר שתחזיר לו הנייר הוא מחמת דין תנאי ואז תנאי בטל, אבל כאן דתנאי מגלה שזה עיקר הלשון של אם מתי לאחר מיתה אז ודאי אף אם יתבטל כח התנאי, מ"מ עי"ז שעשה תנאי ידעינן דפירוש הלשון אם מתי היינו שיחול דוקא לאחר מיתה ולכן אינו גט.

ובתוס' לקמן (דף ע"ג ע"ב ד"ה אמר) מבואר דבס"ד סברנו דלר' יהודה אפי' אם אמר מהיום מ"מ כיון דאמר אם מתי הוי גט לאחר מיתה, ואם זה תנאי הא בודאי כל תנאי אם אומר מהיום יחול לפני קיום התנאי בתנאי שיתקיים אח"כ. אבל להאמור דכאן דאחרי שיש בזה תנאי זה מתפרש לשון לאחר מיתה הי' סברא שלא יועיל אפי' אם יאמר מהיום, וכמו דס"ד להמקשן בדף ע"ב א' דאפי' באומר מהיום הוי כאומר מהיום ולאחר מיתה.

וכן משמע קצת דבב"ב (דף קל"ז) אמרינן דע"כ הדר בי' אביי, וס"ל ג"כ דמתנת שכיב מרע קונה לאחר גמר מיתה, מדאמרינן אם מתי וכו' לא הוי גט משום דאין גט לאחר מיתה, ומבואר שם דאי דעת השכיב מרע ליתן עם גמר מיתה גם הגט הי' נותן כן והי' צריך להועיל, ועיקר ראית הגמ' הוא מסתמא מאם מתי דאילו מלשון לאחר מיתה אין להוכיח דהא אמר בפירוש לאחר מיתה, וכן משמע בשטמ"ק שם, ואם גם אם מתי הוא לשון לאחר מיתה, הא כמו דלא יכולים להוכיח מלשון לאחר מיתה ה"נ א"א לפשוט מאם מתי כיון דפירושו לאחר מיתה, וע"כ דעיקרו מדין תנאי, ומסתבר דגם בכל תנאי חל תיכף עם קיום התנאי לא אח"ז, ולכן אם דעת השכיב מרע הוא תמיד מחיים גם כאן כיון דעיקרו הוא מדין תנאי הי' צריך להתפרש עם גמר מיתה, וע"כ דמ"מ כאן ע"י התנאי אנו מבינים בזה מה שעיקר רצונו והוי לשון מפורש לאחר מיתה, משום דכל שכיב מרע זהו רצונו במה שאומר.

ובקובץ שעורים (ב"ב שם) הוכיח דתנאי סותר למעשה אינו רק אם התנאי בנתינת הנייר דהוי כאומר יהא שלך ע"מ שלא יהא שלך, דהיינו כשתחזיר לי את הנייר, דסותר דברי עצמו, אבל אם עושה תנאי בהגירושין מהני כמו על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי דאמרינן דאין זה כריתות, ולא אמרינן דתנאי סותר למעשה ויתבטל התנאי ויחול הגט כיון דאינו סותר את המעשה אלא מחמת ההלכה דאז הדין דאינו כריתות, אבל אפשר לומר דבתנאי שלא תשתי יין מה דלא הוי גט אינו משום דחל התנאי דאז הי' שייך להקשות דנימא דתנאי בטל ומעשה קיים, שבאמת יתכן דהיכא דתנאי סותר את המעשה לא הוי תנאי אפי' אם זה סותר רק מצד ההלכה, אבל התם מה דאין זה כריתות היא משום דהתנאה כזאת שלפי התנאתו תהי' קשורה כל ימי חייה תנאי כזה לא הוי כריתות. נמצא דאף אם לא חל התנאי מ"מ הא הוא התנה תנאי כזה, ועשיית תנאי כזה מגרע את הכריתות, ולכן אינו גט, וכמו כל הבעיות דלקמן דף פ"ה חוץ מזנותיך חוץ מירושתך והפרת נדריך וכל אלו דיתכן דלא הוי כריתות, הביאור דעצם השיור עושה דלא הוי כריתות, וה"נ בתנאי דלא תשתי יין עצם ההתנאה שלא תוכל לעולם לשתות יין אין זה כריתות.

ולפי"ז אפשר ליישב קושיה עצומה שהקשה הר"ן בר"פ המגרש, והה"מ (בפ"ח מגירושין הל' י"א) על מה דהביא בה"ג שיטה דמה דעוברת על התנאי אחר מיתת המגרש אינו מגרע בהגירושין, דלפי זה למה שלא תשתי יין כל ימי חייכי לא הוי כריתות, דהא גם זה הוי כמו שלא תשתי כל ימי חיי דהא לאחר מותו תוכל כבר לשתות, ולהנתבאר יתורץ דמ"מ עצם התנאי הוא תנאי לעולם וזה מגרע הכריתות, אמנם מהא דהקשו זה הראשונים, הרי דס"ל דרק אם צריכה לקיים התנאי הוא דמגרע בכריתות ולא עצם ההתנאה.

והנה בהתנה על מנת שתעלי לרקיע אמרינן לקמן דף פ"ד דהוי כמפליגה בדברים. ולכאורה תיפוק לי' דהוי תנאי הסותר למעשה דהא אם יחול התנאי לא תוכל להתגרש בכלל, ולכאורה הי' אפשר לומר דלא נאמר הלכה דתנאי הסותר למעשה לא הוי תנאי, אלא דתנאי ומעשה בדבר אחד לא הוי תנאי, אלא דהביאור למה תנאי ומעשה בדבר א' לא הוי תנאי, הוא משום דהתנאי סותר למעשה, אבל אם יצוייר תנאי סותר למעשה אבל אינו בדבר א' לא איכפת לן, אלא דמ"מ צריך טעם דהא גם זה אינו כתנאי בני גד ובני ראובן, ובסברא אין נפק"מ שיתמעט יותר תנאי ומעשה בדבר א' מאם סתם שזה סותר למעשה.

ואפשר דרק היכא דקיום התנאי סותר להמעשה הוא דאמרינן דהתנאי בטל, אבל בעל מנת שתעלי לרקיע דקיום התנאי אינו סותר להמעשה, דאדרבה מה שא"א לקיים התנאי הוא דסותר להמעשה זה לא נתמעט, והטעם בזה דהנה הא תנאי הוא חידוש התורה כמו שביאר הרא"ש דנתחדש דתנאי יכול לעקור מעשה, אמנם זה נתחדש דקיום התנאי הוא הגורם להמעשה שיחול, ולכן רק היכא שקיום התנאי גורם לו שלא יהי' המעשה לא שייך תנאי כזה, דאדרבה קיום התנאי צריך להיות הגורם לקיום המעשה, אבל היכא שמה שאינו מקיים התנאי גורם שלא יהי' המעשה לא נתמעט כיון דעשיית התנאי אינו סותר להמעשה. והשתא דאתינן להכי נוכל ליישב ג"כ בהא דלא תשתי יין כל ימי חייכי בדרך זה, והיינו אפי' דמה שאסורה לשתות יין מחמת תנאו הוא העושה דאינו כריתות ולא עצם התנאתו, דמ"מ אין קיום התנאי גורם סתירה לחלות מעשה אלא מה שמוטל עליה לקיים התנאי, אבל עצם הדבר שאינה שותה יין ומקיימת תנאו אינו סותר כלום לחלות הגט וכה"ג לא מקרי תנאי סותר למעשה.

מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. משום דהוי ספק תנאי ספק חזרה. והגרעק"א הקשה דאם כפלי' לתנאי בודאי לא חוזר בו ואם לא כפלי' איך מהני, וביאר או דאתיא למ"ד דלא בעי תנאי כפול, או דזה גופא הספק אם כונתו לתנאי ואז תנאי בטל ומעשה קיים והיא מגורשת, או דילמא כונתו לחזור ואין כלל גירושין. הנה הוקשה לו רק מחמת תנאי כפול, אבל לא הוקשה לו דאינו כלל לשון תנאי, דאפילו לרבנן דר"מ הא מיהת צריך לשון תנאי, ולכאורה הי' צ"ל דכיון דאין לומר דחוזר בו ע"י אמירתו ולאחר מיתה לכן הוי כאומדנא דמוכח דכונתו בתנאי, והיכא דיש אומדנא מהני אפילו אם לא עשה כלשון תנאי, וכמש"כ בתוס' קידושין דף מ"ט, וא"כ תנאי כפול נמי לא צריך, ומאי קשיא לי' לר"מ יותר מלרבנן [ואולי קשה לי' לאלה דס"ל דגם אומדנא לא מהני לר"מ].

וצ"ע דאם באנו מדין אומדנא הא צריך להיות ברור דאין כונתו לחזור, דאילו כשיש ספק לא שייך אומדנא כמש"כ הרא"ש (בפ"ח דב"ב סי' כ"א וסי' כ"ג), וא"כ למה הוי ספק ומגורשת ואינה מגורשת והא אפי' אילו אין כונתו לחזור מ"מ כיון דאין אומדנא ברורה לזה כבר לא יועיל בתור תנאי, דהא אין לשון תנאי ורק האומדנא תעשהו לתנאי, וכשאין אומדנא ברורה אין מי שיעשהו לתנאי וצ"ע.

ויש לומר דהיכא דע"י האומדנא ישתנה דינו מאם לא הי' אומדנא אז לא מהני אומדנא כשאינה ברורה, אבל כאן הא אם לא יהי' תנאי הרי לא יחול כלל כיון דכונתו לחזור שיחול לאחר מיתה, לכן יש לכל הפחות לזה דין תנאי.

זמנו של שטר מוכיח עליו. היינו כיון דכתוב תאריך של היום ע"כ כונתו שתתגרש מעכשיו, יש לעיין הא גירושין לא מהני בלי שזה כתוב ולא מהני במילים בלי כתיבה, א"כ בזה שכתב תאריך ולא כתוב בפירוש שתתגרשי מעכשיו הא אין לזה דין כתב, או דלמא כיון דיש להבין עי"ז שזה כונתו הו"ל כדין כתב והוי כאילו כתוב בפירוש תתגרשי מהיום, אמנם זה אולי רק מפני שענין גירושין נזכר בהשטר, ולדעת ממתי נתגרשה אינו מעכב בגירושין, דהא גט בלי זמן כשר מן התורה, אבל אם ע"י רמז כזה נדע גירושין אבל לא כתוב כלל בפירוש, אולי באמת אין תורת גט כלל על כתיבה כזה, ורק כאן דכתוב לשם גירושין אז התאריך מהני שכונת השטר על כעת, אבל לחדש גירושין לא הי' מהני רמז כזה דיהי' לו דין שטר.

שם. זמנו של שטר מוכיח עליו. הרא"ש (לעיל בפ"ב סוף סי' ה') כתב דמסתבר כהתוס' דבגט מאוחר אינה מתגרשת אלא מזמן הגט וכמו דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, ומשמע דכל שנותן שטר מתכוין לגרש או להקנות לפי זמן הכתוב בו בין באותו יום בין יום אחר, א"כ יש לעיין בנכתב ביום ונחתם בלילה דכשר לר"ש, וכן בכל גיטין שנכתבו לא בזמן שמוסרים אותם, אם הוי כאומר שתתגרש ביום העבר ובכ"ז מהני, ואפי' גט שכיב מרע שנכתב ביום ונחתם בלילה ויאמר אם מתי יהי' גט דכונתו מיום העבר אם ימות ובכ"ז יועיל ותתגרש, או דתלינן דאין כונתו יום העבר וממילא דהתנה אם מתי לא יועיל דע"כ אין כונתו יום העבר, דאם כונתו על העבר לא יהי' כלל גט.

ודברי הרא"ש צע"ק דהנה בתוד"ה מהיום הסתפק ר"ת במהיום אם מתי ומת בו ביום אם אז לא הוי גט דכונתו מסוף היום או כונתו לאלתר והוי גט. והגרעק"א הוכיח דה"ה לר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו היינו דאם בכתוב בו מהיום מתגרשת אפי' לפני סוף היום ה"נ בזמנו של שטר מוכיח עליו אם ימות באמצע היום יהי' הגט, דאם זמנו של שטר מוכיח רק מסוף היום הא הוצרך לתקן מיומא דנן ולעלם גם אם פסקינן כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו כדי שיועיל אם ימות באמצע היום שיהי' גם אז גט, דאילו מחמת זמנו של שטר הי' מתפרש בסוף היום, וע"כ דאם מהיום היינו מעכשיו ה"ה זמנו של שטר כן. ומבואר בפשיטות דלהצד דמהיום הוא בסוף היום גם זמנו של שטר כ"ש דהוא בסוף היום. ולפי"ד הרא"ש דלמד מכאן דכל נותן גט כונתו לפי זמנו של שטר לכן גם בגט מאוחר כונתו לזמן המאוחר, א"כ גם בכל גט שכתוב זמן כונתו לפי"מ שמוכח מהזמן דהיינו רק בסוף היום, ויצא מזה חידוש דאם ישרף הגט ולא הי' בסוף היום לא תהי' מגורשת, וכל מגרש יוכל לחזור בו עד סוף היום ואם תזנה תיכף תיהרג, וכל הדינים האלו הא פשוט דאינו כן, ואיך אפשר לומר דכל מגרש דעתו שיחול כפי מה שמוכח מהזמן הכתוב בו.

ולולא הרא"ש הי' אפשר דכונתו רק לטיבותא דלכל הפחות תתגרש מזמן הכתוב בו, אבל אין בכונתו שלא יוקדם מזמן הכתוב בו, ולכן אם מהיום מהני כמעכשיו ה"נ הזמן הכתוב בו מועיל שמסכים שתתגרש כמעכשיו, אבל אין בזה לפרש שכונתו שלא תתגרש קודם, ולפי"ז גט מאוחר יכולה להתגרש קודם הזמן המאוחר וצע"ק.

תוד"ה מהיום. ולרבינו אלחנן נראה וכו'. טעם זה מהני רק לענין שכיב מרע אבל באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש אז לכאורה גם לרבינו אלחנן ישאר ספק, דמסתבר דספיקתו של ר"ת אינו מחמת סברת רבינו אלחנן אלא דסתם יתכן שכונתו מהיום אינו מסוף היום אלא מעכשיו, ולכן באם לא באתי דאין הוכחה מחמת דמפחד למות ישאר ספיקא דר"ת, וגם נפק"מ אם יצטרך שלא יהי' נאבד הגט בסוף היום, דאם כונתו מעכשיו אז אפי' נשרף קודם מגורשת, משא"כ אם הכונה מסוף היום אם נשרף באמצע היום אינה מגורשת.

ועי' ברעק"א דאותו הספק יהי' גם לר' יוסי בזמנו של שטר כמש"כ הרמב"ן והר"ן אליבא דר"ת, וצע"ק דהא תמיד כתוב בגט זמן ובכ"ז לא אמרינן דדעתו שתתגרש רק בסוף הזמן, הרי דהזמן לא בא להגביל שלא יחול קודם, א"כ כמו שאם לא הי' עושה שום תנאי אין הכונה מסוף הזמן, ה"נ בעשה תנאי אם מתי, יועיל הזמן לגלות דאין כונתו שיחול אחרי הקיום דאם מתי, וממילא ישאר ככל גט עם זמן דמתגרשת שפיר משעת הנתינה אפילו באותו יום, וכי משום דמוסיף תנאי ישתנה משמעותו של זמן וצריך להיות כמו תמיד דאין כונתו בסוף הזמן. (מהדו"ק)

בא"ד. בטור מביא בשם הרמ"ה דמתגרשת אף אם מת באותו יום, אבל רק אם יש עדים שקיבלה היום את הגט, אבל אם אין עדים אז כיון דמכח עדים החתומים אין יודעים רק מאחרי סוף היום לכן הוי ספק וחולצת, ומ"מ אין להקשות מגט שאין לו זמן דאין ניכר כלל מתוך החתימה ממתי נתגרשה איך הי' יכול לחפות עליה דהא אינה ידועה שמגורשת, דהא התם אין עדים שנתגרשה רק הגט החתום בעדים, דלא דמי דהיכא דגט בידה ע"כ כבר נתגרשה שמהחתימה ידוע דאם הגט בידה ע"כ שהיא מגורשת, וכיון שכעת מגורשת ודאי אמרינן הרי גרושה לפנינו, כמש"כ תוס' לעיל דף י"ז, ועושה ספק למפרע, אבל בשכיב מרע שמת ואנו מסופקים אם זקוקה ליבם דאפשר דלא נתגרשה כלל כיון שהיא באה עם הגט אחרי שבעלה מת אין אנו יודעים שמא לקחתו אחרי שמת.

אמנם בכלל לא קשה דאיך יחפה, דהא גם כאן ס"ל להרמ"ה דהוי ספק מגורשת, אלא דצ"ע למה הוי ספק כיון דהיתה אשת איש ומתוך החתימה אין ידוע כלל אם נתגרשה, למה לא נימא דהוי אשת איש, דלא דמי לכל גט שנמצא בידה דודאי בא לה מהבעל ואז תלינן שבהכשר נעשה והיא מגורשת, אבל כאן מי יימר שלקחה מהבעל בעודו חי.

ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם דגם בעדי חתימה לבד מתגרשת, וכמו שביאר בר"ן לקמן פ' המגרש דבל"ז אין להתירה להנשא על סמך גט חתום דאולי לא הי' עדי מסירה, וע"כ דעדי חתימה לבד מועילים, קשה יותר דבאופן דכאן לא תהי' מגורשת דהא אין שום ראי' מהחתימה שנתגרשה דאולי לקחתו אחרי מותו, וא"כ אפי' אם באמת קיבלתו בחיים מ"מ אין כאן שום עדים שיעשה הגירושין.

אלא דבין כך יש להבין לשיטת הרי"ף והרמב"ם דע"י העדי חתימה מתגרשת, א"כ בגט בלי זמן הא כל זמן שלא באה עם הגט לפנינו אין מהחתימה כלל ראי' שנתגרשה, וכיון דהעדי חתימה עושים הגירושין ולא משום דסמכינן דמסתמא הי' עדי מסירה, וכשבאה לפנינו עם גט חתום בלי זמן מועיל עדות החתימה מרגע שבאה לפנינו עם הגט, א"כ אף אם כעת מגורשת אבל על הזמן שלא ראינו לא עושה אפילו ספק, דהא אז לא הי' חתימתם מועילה כלום דמתחיל להועיל רק על אחרי שראינו שהגט בידה, וע"כ צ"ל דכיון דיש חתימות ואם יגיע לידה ותראהו תהי' מגורשת, אז אם האמת דקיבלתו קודם היא היתה כבר מגורשת אז, וא"כ גם כאן דאם היתה באה עם הגט החתום לפנינו כשהי' עדיין חי השכיב מרע הא היתה מתגרשת מחמת דע"י החתימה אנו יודעים שנתגרשה, נמצא דאם באמת קיבלתו לפני שמת היתה מגורשת אע"פ שלמעשה לא ידענו.

אלא דעדיין צ"ע מה שהקשינו כיון דגם כעת ספק אם יש עדות שנתגרשה אין כלל עדות שיעשה אפי' ספק, ולא דמי לאופן שעדים ראו גירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, דלשיטת רוב הראשונים הוי ספק ולא אמרינן דהוי כמגרש בלי עדים, עי' ב"ש סי' ל' סק"ט ובהגהות רעק"א שם, דהתם העדים רואים ספק אבל כאן ספק אם יש כלל עדות. וע"כ צ"ל משום דהעדים לא מוציאים הגט מידם אלא או נותנים לו שיתן תיכף או שאומר להם ליתן לה וכשמת לא היו נותנים לה, ומ"מ לא הוי הך חזקה כעדות ממש ולכן הוי רק ספק, ולפי"מ דמשמע מתוס' לעיל דף י"ז דהא דהי' יכול לחפות בגט בלי זמן הוא משום דהרי גרושה לפנינו, ובפנ"י שם ביאר דהוי תרי חזקות לכן אינה נהרגת, א"כ בנידון דידן אם זינתה במשך היום תיהרג, וצ"ע [וכל מה שכתבנו אינו לפי הבנת הב"ח בזה].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א