אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/עב

יום חמישי ט' אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף עב

נאמנות רופאים על גוף מסויים

ראיית חכם אחד בשו"ת נודע בשערים לנאמנות הרופאים באומדן אם מת מחולי זה

במשנה במסכת גיטין (עב.) שנינו: זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק, וחלה ומת. אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט.

בשו"ת נודע בשערים (יו"ד סימן יב) מביא ראיית השואל לנידון המפורסם על 'נאמנות הרופאים', ממשנתינו. שכן אומדן זה 'אם מחמת חולי הראשון מת' נעשה על ידי רופאים, ומפיהם אנו חיים.

ודחה ראייתו, כי יתכן שבאמת אין הרופאים נאמנים, ומה שנאמנים באומדנם זה הוא משום שכאן כבר היה חולה ולא שב לבריאותו, ובאופן זה דוקא מאמינים לדברי הרופאים שחולי הראשון גרם לו, מאחר שאיננו יודעים מחולי אחר, ואין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא.

תמיהת הרא"ש אם רופאים נאמנים שיש לה מכה במעיה למה תטיל למים

והנה במשנה בנדה (כא.) תנן: המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין [- יתושין] אדומים. תטיל למים, אם נימוחו טמאה [- משום נדה, דדם הוא], ואם לאו טהורה.

ובגמרא (כב:) תניא אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין [- שם עיר] ליבנה. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים. ואמרו להם, אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין קליפות. תטיל למים, אם נימוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים. ואמרו להם, שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות. תטיל למים, אם נמוחו טמאה.

ובשו"ת הרא"ש (כלל ב סימן יח) הקשה לרשב"א מאחר שיש לאשה זו מכה במעיה, מדוע באופן שהטילו למים ונימוחו הרי היא טמאה, והלא הדין הוא שהרואה דם מחמת מכה טהורה הואיל ובא מחמת מכה (נדה טז:), וכיון שלאשה זו יש מכה כפי שמעידים הרופאים, מה בכך שנימוחו הקליפות והוברר שאינן קליפות המכה אלא דם שיבש, סוף סוף דם הבא מחמת מכה הוא. ובסגנון אחר הביאו קושייתו האחרונים, בדרך ממה נפשך, אם נאמנים הרופאים לומר שיש לה מכה, למה לה להטיל למים. ואם אינם נאמנים - לשם מה נשאלו הרופאים.

ביאור המהר"ם לובלין שההטלה למים נעשית כדי לבחון את דברי הרופאים

ובשו"ת מהר"ם לובלין (סימן קיא) נו"נ בסוגיא זו והעלה שכך הוא פירוש המשנה: שהרופאים אמרו שאין הקלפיות ההן דם, רק הן בריה בפני עצמה, קליפות מכה או שומא. ואמרו חכמים, תטיל למים, כדי לבחון דברי הרופאים, לדעת אם כדבריהם הוא או לא. אם הקליפות ההן הן קליפות המכה או משומא ואינן דם רק בריה בפני עצמן כמו שאמרו הרופאים, או הן דם נדה גמור אלא שנתייבש ולא כמו שאמרו הרופאים. ולכך אמרו 'אם נימוחו טמאה' - דלא תלינן להו שהן קליפות המכה או שערות השומא ואינן דם, רק אמרינן שהם דם נדה גמור רק שנתייבש, ואין לה שום מכה במעיה, ואין הענין כמו שאמרו הרופאים. אבל אם לא נימוחו, אז אנו רואין שהוא כמו שאמרו הרופאים, שאם הן קליפות מכה שיש לה בתוך מעיה וממנה מפלת אותן הקליפות ובריה בפני עצמן הן ואינן כלל מתולדות הדם. ואם הן שערות, ודאי שומא יש לה בתוך מעיה ואינו דם כלל רק שערות - בריה בפני עצמן.

ובזה התיישבה קושיית הרא"ש שאף אם דם הוא הרי דם הבא מחמת מכה טהור, כי חוששים אנו שאין האמת כלל כדעת הרופאים ובאמת "אין לה שום מכה במעיה ואין הענין כמו שאמרו הרופאים", ואם כן דם זה אינו דם הבא מחמת מכה, והרי היא טמאה. אמנם עדיין יקשה קושייתו בסגנון שהביאוה האחרונים, כי מאחר והרופאים אומרים שכן הוא - מדוע לא נאמינם בדבר זה, וממה נפשך אם נאמנים הם שיש לה מכה נאמינם גם שקליפות המכה הם, ואם אינם נאמנים בזה מדוע יהיו נאמנים לומר שיש לה מכה, ומדוע באופן שלא נימוחו טהורה היא.

יסוד החתם סופר שאין נאמנות הרופאים אלא על הטבע הכללי ולא על גוף מסויים

באופן אחר יישב החתם סופר (יו"ד סימן קנ"ח ובכ"ד) הערות אלו, כשהוא משתמש בגדר חדש בנאמנות הרופאים. לדבריו, אין הרופאים נאמנים אלא על טבע הדבר, שאפשר שיהיה כדבר הזה, אבל אינם נאמנים על גוף מסויים, לומר שכך הוא. ובנידון דידן, הרופאים נאמנים לומר שיתכן שבעבור מכה או שומא שיש לה במעיה, שיצאו ממנה קליפות ושערות אדומות שלא נימוחו במים, אבל אינם נאמנים לומר שאכן הקליפות או השערות שיצאו מאשה זו - אינם דם אלא קליפות מכה ושערות שומא. ולולי שהיו מעידים כן הרופאים, הרי שאפילו אם לא היו הקליפות או השערות נימוחות, לא היה מועיל הדבר - והיתה אשה זו טמאה. רק שאחרי שאמרו הרופאים שיש מכה ושומא כאלו בעולם שמוציאים קלפיות ושערות אדומות, ממילא כשרואים אנו שאינו נימוח ונעשה יבש כעץ, אז תולים אנו במצוי - במכה ושומא, ואומרים מכח תלייתנו שיש לאשה זו מכה ושומא.

ומוסיף החתם סופר שמטעם זה לא מצאנו בשום משנה או פוסק שיש דין שאשה שיוצאים ממנה קליפות או שערות אדומות, שתשאל לרופאים. כי באמת אין אנו צריכים כלל לדברי הרופא בזה, שהרי אינו נאמן על גוף מסויים לומר מה הוא, ורק שנודע לחכמים על פי הרופאים שיש בעולם מציאות זו שמכה ושומא גורמים לזה, ואזי כבר אנו תולים שיש לה מכה כזו באופן שהקליפות או השערות לא נימוחו.

ואם כן התיישבה מאליה קושיית הרא"ש, שכן אילו היתה נאמנות הרופאים על אשה זו, היינו נוקטים שודאי יש לה מכה, וממילא אפילו היה זה דם - דם הבא מחמת מכה טהור. אבל כיון שאין נאמנות לרופאים על גוף מסויים, וכל נאמנותם היא על טבע הדבר - שאפשר שיימצא כדבר הזה, אך אשה זו מסופקים אנו אם יש לה מכה או לא, ולכן באופן שנימוח נוקטים שכלל אין לה מכה, ורק אם לא נימוח אז נוקטים שיש לה מכה והם קליפי המכה.

תמיהת רבי חיים ברלין זצ"ל מאומדן הרופאים שמת מחולי הראשון לענין גט ומתנת שכ"מ

בשו"ת נשמת חיים (לרבי חיים ברלין, סימן יח) תמה על סברת החתם סופר, אשר "הרבה התפאר החתם סופר בסברא זו, בכמה מתשובותיו בחלק יורה דעה", מכח משנה מפורשת במסכת גיטין, המשנה הנזכרת בתחילת הדברים, וכך שנינו בה: זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק וחלה ומת, אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת - הרי זה גט". ומי ומי הם האומדין? הלא על כרחך הם הרופאים. הרי שהרופאים נאמנים אפילו על גוף מיוחד, להתיר יבמה לשוק.

וכדי "לקיים דברי חכמים, הגאון החתם סופר ז"ל, שלא יסתרו דבריו למשנה שלמה", מציע רבי חיים לדחות את ראייתו מדברי המשנה. שכן משנתנו עוסקת בבעל שהתנה את חלות הגט ב"אם מתי מחולי זה", מעתה, מאחר שהדרך היחידה לברר אם מיתתו היתה מחולי זה היא על ידי רופאים, אם כן הרי זה כאילו התנה בפירוש שיחול הגט בתנאי שיאמרו הרופאים שמת מחולי זה. אבל עדיין יש לומר, כדברי החתם סופר, שדבר שאינו תלוי בתנאי אין בו נאמנות לרופאים על גוף פרטי אלא רק על טבע העולם באופן כללי.

אלא ששב הנשמת חיים ותמה על דברי החתם סופר מהמשך הסוגיא בגיטין (עב:) שם דנה הגמרא בדין המשנה, ואומרת: אמר רב הונא, גיטו כמתנתו, מה מתנתו אם עמד חוזר, אף גיטו אם עמד חוזר. ומה גיטו אע"ג דלא פריש [- תנו], כיון דאמר כתובו אע"ג דלא אמר תנו, אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה. ומסקנת הגמרא (עג.): שמעת מינה, שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. שהרי כדין גט כך דין מתנת שכיב מרע.

וכך נפסק להלכה (חו"מ סימן רנ ס"ב): שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, אע"פ שקנו מידו, אם עמד ונתרפא לגמרי המתנה בטלה ממילא. ואם לא נתרפא לגמרי, אלא ניתק מחולי לחולי... אם עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו והלך נשען על מקלו - אומדין אותו על פי רופאים. אם מחמת חולי הראשון מת - מתנתו קיימת, ואם לאו - אינה מתנה, ע"כ. והרי מתנת שכיב מרע אינה מתנה על תנאי שנוכל לומר שהוא כאילו התנה בפירוש על דעת הרופאים. אלא ודאי מבואר כאן שנאמנים הרופאים גם על גוף מסויים להוציא ממון על פיהם. ומסיים הנשמת חיים: ואין ספק עוד בזה. [ואמנם יעויין ברש"י (עג. ד"ה מתנתו) שמשמע בדבריו שדין אומדנא הוא רק לגבי גט, עיין בר"ן].

על עיקר הצעת הנשמת חיים לבאר שבמקום שאמר 'אם מתי מחולי זה' הרי זה כמתנה שיבורר הדבר על פי רופאים, כיון שאין דרך לברר דבר זה כי אם על ידי רופאים, יש להעיר, שהרי לכאורה באופן הפשוט שאדם חולה וכותב גט לאשתו 'אם מתי מחולי זה' הרי אין כוונתו נתונה כלל על אופן זה של 'ניתק מחולי לחולי' כשבין חולי זה לחולי זה 'נשען על מקלו'. ומאידך, באופן הרגיל כלל אין צריך לאומדנם של רופאים, אם אדם חולה ולבסוף מת מחוליו, כי מהיכי תיתי שמת מדבר אחר. ואם כן מדוע זה ננקוט שהוא כאילו התנה מראש שכוונתו לבירור הדבר על פי רופאים. וצריך לומר שסוף סוף כיון שאמר הבעל 'אם מתי מחולי זה' וסוף סוף באופן של 'ניתן מחולי וחולי ונשען על מקלו' אי אפשר לברר הדבר אלא ע"פ רופאים, הרי שבדבריו מונח שבאופן זה תהיה חלות גיטו תלויה ועומדת באומדן הרופאים.

חילוק רבי הילל פוסק בין דבר שיכולים אנו לאומדו לדבר שרק הרופאים יכולים להעיד בו

בקובץ הפוסק אותו הו"ל רבי הילל פוסק (גליון טז, כסלו תש"ב, סימן קפד) מביא רבי הילל אף דבריו הידועים של החתם סופר "שאין להרופאים נאמנות על גוף ידוע פרטי, זולת במקום פיקוח נפש נעשה על דבריהם ספק נפשות שהולכים בו להקל לענין חילול שבת ויום כיפור. אבל לחשוב דבריהם לודאי ולהקל באיסורין - אין נאמנים. ורק נאמנים על כלל הטבע, שיש מקום לאשה על פי טבע להיות לה מכה בתוך מעיה".

ומוסיף רבי הילל ומביא כי "בחורף העבר העירני ידיד נפשי הרה"ג המפורסם ה"ר חיים ברלין נ"י בתמיה גדולה [- על דברי החתם סופר], דמה יענה למשנה שלימה בגיטין" וכו' ומביא את קושייתו של הנשמת חיים, את נסיון תשובותו ואת דחייתו מכח דין 'גיטו כמתנתו'. ועל כך מציע רבי הילל דרך נוספת ביישוב דברי החתם סופר עם המבואר במשנה בגיטין.

בתשובתי אליו, כותב רבי הילל, ישבתי, דרק בדבר שאין לנו עינים לראות יש לומר כהחתם סופר, אבל לענין אומד רפואה שגם לנו עינים לראות ולאמוד, ורק בכלל 'צדק צדק תרדוף' - הלך אחר בית דין יפה, הכי נמי לכתחילה עושין האומד על פי רופאים, בזה נאמנים גם על גוף פרטי, עכ"ד. כלומר, אומדן זה האם מת מחמת החולי הראשון או השני, הוא דבר גלוי ונראה לעין [- בשונה מקליפות ושערות היוצאות ממעי אשה שהם ידיעת הרופאים לבדם], באופן שגם אנו היינו יכולים לאמוד אותו, ורק הולכים אנו אחר אומדנם מדין 'הלך אחר בית דין יפה' כיון שהם מומחים בדבר זה יותר מבית דין. אבל בדבר שאינו גלוי ונראה לעין, שאין לנו בו ידיעה או יכולת לדעתו, ורוצים אנו לסמוך בזה רק על דברי הרופאים, בזה חידש החתם סופר שאין נאמנות לרופאים אלא על הטבע באופן כללי ולא על גוף מסויים.