אילת השחר/גיטין/סו/א

אילת השחר גיטין סו א

דף ס"ו ע"א

חמרא לא קאמר וכו' מחמרא וכו' כדי לייפות את כחו. חזינן דקונה היין אע"פ שלא מסיים יין שבאיזה חבית. וצע"ק לרש"י והרי"ף (לעיל דף ט') דס"ל דבמקנה דבר שאינו מסוים לא קנה כלל, ובשלמא תנו מנה לפלוני דמסקינן לעיל דף י"ג דלא צריך מנה זה דוקא, יש לומר דאולי שייך לחייבם שיתנו מנה דאז לא הוי הקנאת הדבר, אבל כאן ביין שדנו שיוכל לומר לו שלך נפסד ע"כ דקנה ממש ואיך קנה.

וכן יש לעיין בהא דמחמרא דיש אחריות נמצא דאינו מבורר מה יקנה, דהא אם לא יופסד קונה היין ואם יופסד מקנה לו מעות, דהא אין לפרש כתמיד אחריות שמקבל על איזה דבר, דמה מחייב אותם מה שהוא מקבל אחריות, ואין לומר דהוי עי"ז כחייב עצמו, דא"כ הרי מטלטלין אין גובין מהיורשים, וע"כ דאז הוא מקנה להם יין אחר לדמיו כהפירוש הראשון שבתוס' ד"ה דמי חמרא, או כסף מיין שנמכר כבר כהפירוש השני שבתוס', וא"כ הא כעת אין ידוע מה מקנה. ולפימשנ"ת בדברינו בפ' יש נוחלין כה"ג דאינו תלוי בידו לבחור גם הם יודו דמהני להקנות, אבל עדיין צ"ע הקושיא הראשונה.

תוד"ה דמי חמרא. שיהא היין קנוי לו לדמיו. הנה היורשים יש להם למכור ולא אמרינן שנמצא דלהיורשים אין כבר בעלות על היין, כיון דלדמיו הוא קנוי לר' אבינא ואין להם שום זכות ליהנות מזה, דמ"מ אפשר דלגבי זה הם בעלים דיש להם למכור, או דהוו רק כשלוחים בעלמא דהם צריכים למכור כדי שיהי' לר' אבינא הדמים, ואפשר דהם יכולים לתת לר' אבינא היין, דאיזה חיוב יש עליהם לטרוח בהמכירה. ויש לעיין אם יש להם רשות להוזיל היכא שגם אם יוזילו ישאר עדיין כסף לגבות ארבעה מאה זוזי, כן יש לעי' אם נתאנו ובאופן דבשליח יוכל לומר לתקוני שדרתיך [כמבואר בקידושין דף מ"ב] אם גם כאן שייך לטעון כן, או דלגבי מכירה הם כמו בעלים.

יש לעי' במוכר פירות דקל, אם יכול המוכר להפסיד את הדקל ולא יהי' להקונה פירות ולא יהי' אלא כמפסיד כיסו של חבירו.

ולאור כל הנ"ל יש לבאר מה דכתבו התוס' דדמי יין הכונה יין לדמיו, דלכאו' למה תמיד במוכר פירות דקל לא מפרשינן כונתו דקל לפירות, אשר כבר עמד בזה הגרעק"א (בשו"ת סי' קמ"א). ולהאמור יש לומר דלא מסתבר דכונתו דמי יין, דא"כ הא יכול לא למכור את היין ואיזה תביעה יש להמקבל עליהם שימכרו את היין, וגם לא יוכל לתובעו ליתן לו את היין, משא"כ באם כונתו יין לדמיו יש להם לתבוע או תן לנו היין או תן לנו דמיהם, ולא עוד אלא דאפשר דאם הי' כונתו דמי היין ממש ולא יין לדמיו, אז אפילו אם היורשים ישתו את היין, אינו ברור אם יוכל לתבוע אותם דמים, דהא הם זכו רק אם יהי' דמים והו"ל כמבטל כיסו בעלמא, לכן מפרשינן דודאי כונתו יין לדמיהן, משא"כ בפירות דקל אפי' אם נאמר דכשיפסידנו הבעלים לא יתחייבו, מ"מ הא אז צריך לילך בזדון ובכונה להפסידו וע"ז אין הקונה חושש, משא"כ כאן דודאי אם לא ימכור היין לא יוכל לתבוע אותו כלום, ואפילו כשישתה אותם יתכן שלא יוכל לתבוע, וא"כ מה נותן לו, ובזה ע"כ דכונתו יין לדמיו, דאז או שחייב למוכרו ואם אינו חייב יוכל לומר לו או תן לי אותם או דמיהן, ובודאי אם היורשים ישתו יתחייבו דהא זכותו בהיין לקבל שוויו כנגד ארבעה מאה זוזי.

ולכאורה הי' אפשר לפרש כונתם דכיון דהדמים הם ממש שויו של השור ואינו כמו דקל לפירות דסוף סוף למעשה יהיו הפירות שלו אלא דיש לו זכות בהדקל, משא"כ כאן הדמים הרי הם שיווי של השור עצמו לכן אין זה דבר שלא בא לעולם, דבהשור כבר יש דמיו, וכונתם רק דחזינן דכשיש לו זכות בגוף הדקל אע"ג דזה לגבי הפירות והם אינם עדיין, מ"מ לא מקרי דבר שלא בא לעולם, ה"נ כאן אע"ג דיש לו לגבי הדמים שעדיין אין מ"מ מקרי בא לעולם, אבל חלוק הוא דכאן הביאור כיון דבתוך השור כבר כלול דמיו לכן הוי דבר שכבר בא לעולם. ועי' בשו"ת רעק"א החדש סי' נ"ח דכתב כיון דהם חלופי היין הוי כיוצא מגופו.

ובזה אפשר לדחות מה שהביא בקצוה"ח (סי' ר"ט סק"ד) ראי' נגד מהר"ם אלשיך דכתב דאין מועיל להקנות מעות לגבי הרווחים שיוצא מהם, דלא דמי לדקל לפירות, דהתם הפירות יוצאים מגוף הדקל משא"כ במעות לרווחים דבזמן שבא הריוח אין כבר מעות בידו וזה תמיד הוי דבר שלא בא לעולם, והוכיח מהא דמצינו חמרא לדמיו, ולפי"ז חמרא לדמיו זה נקרא הקנאה בגוף החמרא ממש דבזה כלול דמיו ושוויו.

והנה בהקדיש בהשור לגבי דמיו לעולה בודאי אסור ליהנות מהשור דהא יש להקדש דין בו, א"כ למה לא נימא דכמו במקדיש חצי שור פשטה קדושה בכולה, כמבואר בתמורה ובקידושין דף ז', ה"נ נימא כיון דיש חלק להקדש בהשור נפשוט קדושה בכולה, וצ"ל דגרע אפילו מהמקדיש דבר שאין הנשמה תלוי' בו, דאע"ג דיש לו בכל השור לגבי דמיו, מ"מ באבר שאם הי' דין להקריב אבר זה הי' שייך להקריב אותו לכן שייך להיות פשטה קדושה בכולה, אבל בשור לדמיו דאין כלול דבר ממשי להקריב, דזכותו רק מה שאם ימכר ואינו כלל בגוף הבהמה, לא שייך בזה דין פשטה קדושה בכולה, ואע"ג דבקידושין דף ז' מבואר דגם בקידושין הי' שייך פשטה קדושה בכולה אע"ג דלא שייך שם כלל ענין הקרבה, וצ"ל דקדושה שיש בה בגופה שייך להתפשט משא"כ כאן דאין קדושה בגוף הבהמה.

וזה רק אם נפרש דלא מקרי דבתוך השור קדוש דמיו, אלא דיש בו זכות לגבי אם ימכר דאז לא שייך פשטה, אבל אם נפרש דבגוף השור נמצא דמיו, א"כ לכאורה הי' שייך פשטה קדושה בכולה. אלא דאפשר דפשטה קדושה בכולה שייך אם ע"י שיתפשט הקדושה לא יאבד דין ההקדש שהי' לולא שפשטה, אלא דקודם הי' על חצי ועכשיו על הכל, אבל בהקדיש שור לדמיו, דעיקר מה שיש בו זה שיווי להמכר ואם תפשוט קדושה בכולה הא לא שייך בו להמכר, וכיון שכן הא יתבטל כל מה שהקדישו, בכה"ג אולי לא שייך דין פשטה כיון דאז זה קדושה אחרת ממה שהקדיש, ולא דמי להקדיש חצי בהמה דחציה הקדישה ליקרב ורק דא"א להקריב אבל רצה להקדיש בה קדושת הקרבה, משא"כ כאן דכל קדושתה לכתחילה להמכר ושיהי' עי"ז דמיה הקדש בהכרח לא תתפשט הקדושה בכולה, וצ"ע בכ"ז.

בא"ד. אלא הוי כמו דקל לפירותיו. בקצוה"ח (סי' ר"ט סק"ד) הוכיח מכאן דאע"ג דאין המעות יוצאות מגוף היין מ"מ הוי דקל לפירותיו. ואולי יש לחלק דלגבי הריוח אינו נקרא שנמצא בתוך הדבר אבל עצם שוויו מקרי שפיר דהוי בתוך עצם היין ולכן שפיר קנוי לו תיכף. והנה בשו"ת רעק"א (סי' קמ"א) הק' על התוס' למה לא נימא בכל פירות דקל דכונתו דקל לפירות, וחילק דרק היכא דהפירות טפלים לא אמרינן דכונתו דקל להפירות משא"כ כאן עיי"ש, ולהנ"ל אפשר כיון דבשור הא מונח ממש דמיו מפרשינן דזה נותן לו, משא"כ בדקל לפירות דצריך לצאת הפירות ואינם עדיין בו.

אלא דיש לעיין דבדקל לפירותיו אז לגבי זכות בהפירות הוא בעה"ב שלם אלא דנשאר זכות לבעל הדקל עצם הדקל דכשיתייבש הוא יקח אותו לעצים, אבל כאן כיון דיש בו זכות כדי למוכרו דבודאי כמו אם ימכר היין יהי' לו הדמים ה"נ יש לו זכות למכור ואין להשני זכות לעכב, נמצא דלהיורשים לא נשאר בו כלום א"כ ממילא זוכה כל היין, ומאי שנא זה מאם אמר היין שלו ואפילו בשור לדמיו, אע"ג דהתם נפק"מ דאין בו קדושת הגוף כיון דכל זכייתו הוא לענין דמיו, מ"מ למה לא נימא דעי"ז הו"ל כל השור קדוש קדושת הגוף, וכ"ש כאן הא ע"י זכותו כבר יש לו הכל, ולמה זה שייך יין לדמיו. ולכאורה אפילו אם יתייקר כמו אם אמר יין בשיווי ד' מאה זוזי יהי' לר' אבינא אז אם יתייקר ברשותו אייקר, גם כאן אם יתייקר יקבל ר' אבינא לפי היוקר, דהא יכול לקחת היין לעצמו וכמו מכירה, ולכן נטה הגרעק"א מללמוד כנ"ל וממילא קמה וגם נצבה ראיית הקצוה"ח דמהתוס' חזינן דכה"ג ג"כ הוי כדקל לפירות אע"ג דאינו יוצא מגוף היין. (מהדו"ק)

תוד"ה כדי ליפות. ואומר ריב"ם דאיצטריך לי' לאשמועינן דאפילו יוצא בקולר כמו עובדא דגניבא דמייתי עלה יש לו דין שכיב מרע וכו'. צע"ק הא משמע דזה הוי פשיטא להגמ' דיוצא בקולר הוא מצוה מחמת מיתה, כמש"כ רש"י בד"ה דמצוה, שהי' יודע דהיוצא בקולר אינו חוזר, א"כ מה צריך לאשמעינן הא ידעינן דמצוה מחמת מיתה דבריו ככתובין וכמסורין אפילו בנותן מתנה במקצת. משמע דדין מצוה מחמת מיתה אינו אלא כשהוא שכיב מרע והוצרך להשמיענו דיוצא בקולר יש לו דין כשכיב מרע דלכן מהני מה שמצוה מחמת מיתה.

מי שהי' מושלך לבור. וברמב"ם כתב אפילו שהעלוהו ולא הכירוהו. ובגרש ירחים הקשה למה לא ניחוש דלמא כבר מת לפני הגירושין, ובאמת יש להוסיף דהא הרי מת לפנינו והיא היתה בחזקת אשת איש. ונראה דכאן אפילו לרש"י בחולין דף ט' דשייך חזקת אבר מן החי אע"ג דכעת כבר מתה הבהמה [ודלא כתוס' שבועות דף כ"ד], מ"מ הא שם הסכין מורה דלא נשחטה וזה מסייע לחזקת אבר מן החי, וכיון דמחזיקין מאיסור לאיסור לכן הוי תרתי לריעותא, אבל כאן המיתה לא יכולה להצטרף להחזקת אשת איש דאדרבה אם הוא מת אינה אשת איש, וכיון דלא מצטרף להחזקת אשת איש, הו"ל חזקת חיים עיקר נגד הרי מת לפניך, כמש"כ הגרעק"א בכתובות דף ט' סברא לענין בעולה דמסייע הרי בעולה לפניך ומסתמא נבעלה עוד לפני שהיתה תחתיו, עיי"ש בד"ה ולמ"ש הש"ך, וכאן עוד עדיפא מצד אחד משם וקצת עדיף שם, ועיין.

ועצם קושיתו יש להקשות גם לעיל דף כ"ח דנותן בחזקת שהוא קיים, ומי לא עסקינן דאחרי זמן הרבה שמענו דהבעל אינו חי, וכי נימא דנחוש להחזיקה באשת איש כ"ז שלא נברר דהי' חי עדיין בשעת גירושין. (מהדו"ק)

מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא. ופירש"י דלא מקפיד, ולכאורה איזה סיבה יהי' להקפיד, ואם אין סיבה הא בין לפירש"י ובין להתוס' אם מינהו לערב בתמרים ואין סיבה להקפיד ס"ל לר' יוסף דאין קפידא אף לרבנן דר"א לגרוגרות, וכ"ש היכא דלא גילה שום צד קפידא אלא דאין בדעתו לעשות הבן לשליח אבל לא משום קפידא, ומש"כ רש"י דלא מקפיד בהי מינייהו, דמשמע דמספקא אי יש לו קפידא, לכאורה לישנא בעלמא הוא ולא משום סיבה דאינו רוצה את הבן דוקא, וגם הא אם האב לא הי' כאן הרי הי' מסכים, וא"כ איזה קפידא יש אם האבא נמצא שלא ירצה אותו בתור שליח, ועי' תוס' רי"ד כאן. וצ"ל דרק באם עושה אותו איש שליח אלא דבעשיית השליח באיזה אופן ע"ז הוא דס"ל לר"א ולר' יוסף אפי' אליבא דרבנן דהיכא דאין סיבה להקפיד אין בזה חסרון בהשליחות, אבל כאן מודו דלאיש שלא חשב עליו אין נכנס בכלל השליחות, ולזה הוא דמסופקים אם כשעושה שליח דעתו גם על הבן במקום אביו או לא. (מהדו"ק)

תוד"ה כל. בתירוצם השני דבתרומה מהני כל הרוצה יתרום אע"פ שאינו שליחות, והיינו כשיטת הרמב"ן המובא בר"ן דסגי בגילוי דעת. והק' בתפארת יעקב דא"כ למה דנין בריש פ"ב דקידושין אם אפשר ללמוד תרומה מגירושין או להיפך, דהא שאני תרומה דמהני בלי שליחות, ולכאורה אי זכי' מטעם שליחות לא קשה מידי, דהא בלי שיהי' דין דמהני שליחות בתרומה גם זכי לא מהני ואז לא הי' מהני גילוי דעת ושפיר אפשר למילף, ואף אם זכי' לאו מטעם שליחות, היינו דלא בעי בר שליחות, אבל אי לא הי' כלל ענין שליחות שאפשר לעשות אחר בשביל השני גם זכי' ודאי לא הי' מועיל, וממילא גילוי דעת לא הי' מהני. ומש"כ הר"ן על הרמב"ן דכתב דמסוגיא דב"מ משמע דמהני גילוי דעתא, ושם משמע דוקא דבעי שליחות, מבואר בדו"ח רעק"א ב"מ (דף כ"ב א') דמדס"ד דמה שגילה דעתו יועיל למפרע, נהי דפרכינן דבעי שיהי' ידוע בשעת ההפרשה שזהו רוצה, מ"מ ש"מ בגילוי דעתא סגי כיון דבעצם זה זכות, אלא דאולי רוצה לעשות בעצמו המצוה לכן מהני גילוי דעת, משא"כ בגט דאין זה זכות כלל, לכן כל הרוצה לא מהני.

וצ"ל דאינו ממנה למי שאינו רוצה לשליח, דאם ממנה לכו"ע הא איכא מינוי השליחות לכל העולם ומי שרוצה למה לא יועיל, וא"כ לפי"ז בסברתם הראשונה דבגט ג"כ מהני כל הרוצה דגם זה הוי שליחות, הרי אע"ג דאינו ממנה אלא למי שרוצה מ"מ מהני. ועי' בקצוה"ח (סי' ס"א ס"ק ב' בד"ה ולכן) דכתב דלכן בכל השומע קולי ודכוותי' מהני אפילו למאי דפסקינן בדאורייתא אין ברירה משום דממנה לכל העולם, וצ"ע דהא בכל הרוצה יכתוב אינו ממנה אלא למי שרוצה, ומ"מ ס"ל להתוס' בתירוצם הראשון דזה מקרי שליחות ומהני, וצע"ק. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א