תפארת יעקב/גיטין/נג/ב

תפארת יעקב גיטין נג ב

דף נ"ג ע"ב

בגמרא הא בגופן. פירש"י כדרך הטבחים וכנגדן היינו בכף מאזנים וכו'. וקשה מאד לפרש כן שהניח שום דבר במים ולא יפסלו המים אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות פרה משמע לי שהי' מפרש בע"א דבגופן הכוונה ששקל בהם דבר אחר ועשה מגופן משקל לדבר אחר וכנגדן ששקל במה שכנגדו שרצה לידע משקל המים והניח משקל כנגדן לידע משקל המים, ולפי זה בגופן אפי' לא אסח דעתי' נפסלו, ואין צורך למה שדחק בכ"מ שם:

בתוס' בד"ה הא דאסח דעתי' ומלאכה דנקט משום פרה אי נמי וכו'. והוא דחוק וכ"ש תירוץ השני דכבר שמענו מפרה דאפי' פשע במלאכה פטור אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם משמע בהדיא דלא מהני היסח הדעת רק כשעוסק במים באיזה דבר ע"ש, ולדעתי יש לומר בפשיטות ג"כ דהכא מיירי דאחר עשה מלאכה במי חטאת של חבירו ולא נעשה עליהם שומר כלל ופשיטא דאין היסח הדעת של אחר פוסל במי חטאת של חבירו רק לפי שעשה מלאכה והסיח דעתו על ידי המלאכה נעשה ע"י מלאכה כמו בעלים ופוסל היסח הדעת שלו והוי ממש כמו בפרה שאין מחשבתו פוסל בפרת חבירו כל שלא עשה מלאכה כגון שהכניסה לרבקה ובזה הוי כמו בעלים ופוסל מחשבתו כיון שמתעסק בה וה"ה במים, וכן משמע מפירש"י דהיסח הדעת אינו פוסל רק ע"י המשקל והיינו כמו שכתבתי:

בד"ה האי גזלן הוא וממונא מעליא בעי לישלומי, תימה דהיכי מדמי וכו' דהא המכחיש וכו'. דבריהם צריכין ביאור כי לכאורה יש לתמוה במה נפשך אי הוי ס"ל דהכחשה היזק שאינו ניכר הוא, והביאו ראי' דיש חילוק בהיזק שאינו ניכר בין בידים לממילא א"כ פשיטא דאין כאן ראי' כלל דכמו דהקשו לחזקי' ממשנה דגזל מטבע ונפסל דמפורש בה דאומר הרי שלך לפניך כמו כן קשיא לדידיה מהך דהכחישה ממילא ומאיזה צד פשיטא להו דבהכחשה ממילא מודה חזקי' דאומר לו הרי שלך לפניך ואי משום דלא הקשו בש"ס מהכחישה ממילא לחזקי', דטפי מקשה עלי' ממשנה מפורשת מטבע ונפסל אבל הכחישה ממילא ופירות והרקיבו מקצתן לא הוזכר במשנה כלל רק מדיוקא דייקינן לה התם ועוד אי בכוונה לא הקשו מהכחישה דבהא ניחא לחזקי' ג"כ לפי שהוא ממילא א"כ פשיטא דאין לתמוה כלל דהא ידעו מחילוק זה ומ"מ הקשו ממטבע ונפסל, ואי ס"ל לתוס' דהכחשה הוי היזק ניכר וכוונתם כמו דמחלקינן בהיזק ניכר בין ממילא לבידים כמו כן נחלק באינו ניכר, ג"כ יש לתמוה דהוי להו להקשות בפשיטות דהא אפילו בהיזק ניכר פטור בממילא כ"ש באינו ניכר שאין לחייבו לחזקי' בממילא, גם יש להבין מה ס"ד דתוס' דהא ע"כ הקושיא מכח דקנאו בשינוי דאל"כ מאיזה צד לא יוכל לומר הרי שלך לפניך כיון שלא קנאו שאין זה שינוי:

אבל באמת כוונת התוס' פשוט ומבואר דס"ד נק בקושיא דעיקר קושית הש"ס דכיון דהיזק ניכר הוא וחייבין עליו לשלם ממילא חייב הגזלן לשלם ההיזק וממילא לא שייך שיאמר הרי שלך לפניך כמו מזיק דעלמא דחייב לשלם ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך, ואהא קשיא להו מאיזה צד פשיטא להו דממילא יש כאן חיוב כמו בידים עד שלא יוכל לומר הרי שלך לפניך, והביאו ראי' דהא חזינן בהיזק הניכר כגון הכחשה דבידים חייב וממילא פטור, והשתא בפשיטות אין להקשות דלא עדיף אינו ניכר מניכר דיש לומר דשאני הכחשה כיון שנשאר גוף הבהמה שיכול לומר הרי שלך לפניך ממילא פטור על הכחשה שנעשה בה ממילא, אבל כאן שלא נשאר כלום דהכל ניזוק מחמת שעבר הפסח א"כ יש לומר דבאמת חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך, רק הא קשיא להו דמנא לן לדמות מטמא בידים לממילא שמא באמת ממילא אפי' בניכר פטור ולכך יכול לומר הרי שלך לפניך ופטור, וכמו כן באינו ניכר אפי' ניזוק הכל כל שהוא ממילא פטור, ואהא תירצו דאין כוונת הש"ס להקשות דמחמת דחייב בתשלומין לא יוכל לומר הרי שלך לפניך רק כיון שיש בו דין חיוב תשלומין ע"כ דהוי כניכר א"כ ממילא הוי שינוי הראוי לקנות בו דהא אינו חוזר ושאני הכחשה דהוי שינוי החוזר לכך יכול לומר הרי שלך לפניך וממילא פטור מהכל אבל כאן הוי שינוי גמור שאינו חוזר דאי לא הוי שינוי לא הוי מחשבינן לי' כניכר לחייב עליו:

אמנם בגוף דברי התוס' לא ידעתי מנין להם דבהכחשה ממילא אינו חייב לשלם מה שכיחשה הבהמה ורק לפי שהוא שינוי החוזר יכול לומר הרי שלך לפניך ולא אמרינן דקנאה ונ"מ אי מתה אחר החזרה או נאנסה פטור דהוי חזרה גמורה דהוי שינוי החוזר אבל מה שהכחישה חייב, והשתא אפי' תימא דהכא לא הוי שינוי מ"מ כיון שצריך לשלם ההיזק והכל ניזוק על מה יאמר הרי שלך לפניך הא ממונא מעליא בעי שלומי והכל ניזוק ולא נשאר כלום, וכן נראה בדין כיון דגזלן הוא מה בכך דלא נשתנה מ"מ חייב באחריות ואונסין כל שלא החזירה, א"כ כמו דאחר המזיק היזק שאינו ניכר חייב לשלם כמו כן בנעשה ממילא חייב הגזלן לשלם ההיזק, א"כ ממילא לא שייך הרי שלך לפניך דכל שיווי החמץ חייב לשלם כמו אם הי' אה ניזוק היזק ניכר:

ועכ"פ מוכח מדברי התוס' להדיא דאם עשה בה מלאכה בידים והכחישה אפילו הכחשה החוזר חייב לשלם הפחת דהא מיירי בהכחשה החוזר דבאינו חוזר הוי שינוי וקנאו ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך מ"מ דוקא ממילא פטור ולא בהכחישה בידים וזהו דלא כהסמ"ע סי' שס"ג שכתב בפשיטות דוקא בהכחשה שאינו חוזר אבל בחוזר פטור ונעלם ממנו דברי התו' כמו שביארנו:

בא"ד כדמוכח הכא וכו' אין כוונתם להוכיח מדמקשה עלי' דחזקי' דמיירי בידים מחמץ דממילא, דהא ליתא, דודאי למ"ד שמי' היזק אין חילוק כיון דס"ס הוי שינוי וקונה כיון שאינו חוזר ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך, אבל למ"ד לא שמי' היזק שפיר יש לחלק בין ממילא לבידים רק כוונתם בפשיטות דהא מתניתין במטמא בידים מיירי ועלה אמר ר"י דמדאורייתא פטור דלא שמי' היזק רק כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא, וזה לא שייך בשומר דשור הנסקל דהתם חדא דאין מקום לחוש דיגח אדם וימסרנו לב"ד, ואי משום לא פלוג דיזיק באופן אחר א"כ יתחייב לשלם, ועוד דאפי' נחייבנו ולא ימסור בידים יקחו ב"ד בעצמם ולא יעכב וממילא יפסיד:

ועוד אפי' ימסור לב"ד אי יסקלוהו יתחייב ומאיזה צד יחשוב דב"ד יחזירוהו לו להחזיר לבעליו, ועוד דשומר זה שמסר השור פשיטא דלא נתכוין להפסיד לבעליו רק שב"ד בקשו ממנו השור נתן להם דאטו כ"ע ידעי דאין גומרין רק בפניו ולא הוי מזיד כלל א"כ פשיטא דאין לחייבו מכח שלא יהא כו' וזה ברור בעל משל"מ פ"ג מהלכות גזילה לא הבין דברי התוס' הללו ולכן הקשה מה שהקשה, אבל ברור דכוונת התוס' כמ"ש ולק"מ:

גם מה שביקש לומר שם דאפי' בשוגג יש לומר דחייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך הוא תמוה כיון דלא שמי' היזק פשיטא דלא חשיב שינוי ולמה לא יוכל לומר הרי שלך לפניך ואפילו אי שמי' היזק בקשו התוס' לומר מקודם דיכול לומר הרי שלך לפניך רק לפי דהוי שינוי שאינו חוזר כיון דשמי' היזק, אבל אי לא שמי' היזק אין זה שינוי כלל ואחר העושה בשוגג פטור על זה דלא הוי שינוי כלל א"כ מ"ש הוא שלא יוכל לומר הרי שלך לפניך, והא דקתני הכא תרומה ונטמאת אף דמיירי בשוגג אין להוכיח דבידים אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, דכיון דמיירי בשוגג קאמר ונטמאת לא שהוא טימאם בידים ולמה לי' לומר שטימא בידים בשוגג בפרט דחמץ ומטבע לא שייך בידים כלל:

בא"ד חשיב היזק ניכר. ואף דעיקר גמר דין לא הוי היזק ניכר והיאך יהא הגורם לזה היזק ניכר כיון דלאחר גמר דין אין ניכר בו שום היזק, וצ"ל דכמו אם היה מסרו לגנב ולגזלן שאי אפשר להוציא ממנו אף שהגזלן יתננו בידו לפי שעה בחזרה מ"מ כיון דלפי אלמותו חלוטה היא אצל הגזלן והגנב הוי היזק ניכר דמעת מסירתו גנוב וגזול הוא הלכך גם כאן כיון דאין גומרין דינו רק בפניו הוי לי' במסירת השור לב"ד כאלו מסרו לגזלן ולגנב דמאותו שעה גנוב וגזול הוא והוי היזק ניכר ממש שניטל מרשות בעלים ונעשה של אחר במסירתו של זה, אמנם מה שדחקו בלשון אתפסתי' לא ידעתי הא מפורש פרק שור שנגח דמוקי התם בקדם ב"ד ותפסי' ממילא ופריך עלה נימא לי' אתפסי' לתוראי וכו', מבואר דלשון אתפסתי' הכוונה שהניח לתפוס ולא נזהר, ע"ש:

בד"ה תיובתא, אף דמייתי אח"כ תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמי' היזק, דבריהם תמוהין לפע"ד דהא חזקי' מפרש מתניתין דידן דשמי' היזק ובשוגג פטור במזיד חייב, א"כ אי ר"מ ור"י פליגי בהיזק שאינו ניכר מתניתין דלא כמאן, וע"כ דחזקי' מוקי פלוגתייהו דלכ"ע היזק שאינו ניכר שמי' היזק ופליגי אי חיישינן שלא יודיעו או לא א"כ אכתי קשיא הך דגזל חמץ דמוכח מינה דלא שמי' היזק דאל"כ ממונא מעליא בעי לישלומי, וזה ברור, ועמ"ש בסמוך:

בגמרא לימא כתנאי לא נתבאר לי מהו כוונת המקשה הזה בקושיא זו דהא חזקי' ור"י ליפרושי מתני' בעי וכל היכי דנפרשה ע"כ כתנאי אתי' דהא פליגי ר"מ ור"י בהך דמתניתין ממש, ובשלמא אי אינהו הוי פליגי בדינא דהיזק שאינו ניכר בפני עצמן הוי מקום להקשות כמו בעלמא דלמה יחלקו הם במה דנחלקו תנאי, אבל השתא דרק בפירושא דמתני' נחלקו וע"כ מתני' כתנאי בכל אופן:

ונראה לי דעיקר הקושיא הכא לר"י דלחזקי' דמפרש שוגג משום כדי שיודיעו ופליגי אי חיישינן שלא יודיעו ניחא ודאי מה דפליגי ר"מ ור"י בהך דהכא דעיקר פלוגתייהו בשוגג אבל לר"י דבהך סברא דשלא יהא וכו' ליכא פלוגתא כלל א"כ למה להו לחלוק בשוגג במקום דבמזיד לכ"ע חייב שלא יהא וכו' הוי להו ליפלוגי במזיד בממילא דלא שייך שלא יהא וכו' כלל כהך דחמץ דלעיל למר חייב דשמי' היזק ולמר פטור אפילו במזיד דלא שמי' היזק, ולמה תפס פלוגתייהו באופן דשייך שלא יהא כו' שלא יחלקו במזיד רק בשוגג, והיינו דמשני רנב"י דלר"י נמי דוקא בשוגג שייך פלוגתייהו דלכ"ע לא שמי' היזק רק בקנסו שוגג אטו מזיד פליגי, והשתא פשיטא דאתי שפיר דלא משני דפליגי אי חיישינן שיודיעו דזהו עיקר הקושיא לר"י כמו שבארנו כנ"ל:

וכה"ג איתא בב"ק דף צ"ח ע"ב דס"ד התם דפליגי ר' יעקב ורבנן התם בשור שהמית אדם אי אמרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ודחי רבה דכ"ע אומרין וכו' דאל"כ ליפלוגי בחמץ בפסח, והיינו כיון דעיקר פלוגתייהו אי אומרין הרי שלך לפניך באיסורי הנאה למה להו ליפלוגי בשור שהמית דהך שומר לא נתכוין להזיק כלל רק ע"י ב"ד שבקשו ממנו למסרו להם לעשות בו דין סקילה הוי להו לחלוק בגזלן גמור אי יכול לומר הרי שלך לפניך והיינו ממש כהך דהכא:

שם בקנסו שוגג אטו מזיד קא מפלגי. דברים אלו צריכין ביאור כי אם נפרשם כפשטא אינו מובן כלל דהיאך נחוש אטו מזיד כיון דחייב בתשלומין וליכא למימר דיעשה במזיד ויאמר שהי' שוגג הא ודאי ליתא דא"כ מ"ט דמ"ד לא קנסו הא לא אהני מידי במה שחייבו מזיד שלא יהא הולך ומטמא דאכתי יטמא כיון שנאמן לומר שהיה שוגג וכיון דלא אהני מידי ממילא הוי להו לאוקמא אדינא דאורייתא שיפטר לעולם:

ובודאי נראה לי דמה שפטרו במתניתין שוגג לר"י היינו כשידוע לנו שהי' שוגג אבל כל שלא נודע לנו סיבתו וטימא טהרות חבירו כמזיד דיינינן ליה וחייב, ואכתי מה יש לחוש לקנוס שוגג אטו מזיד, והיינו דלא מוקי לקמן טעמא דר"י דפוטר שוגג כדי שיודיעו וע"כ דלר' יוחנן לא שייך זה כלל, ודוק:

הן אמת דלחזקי' ע"כ במאמר המטמא הדבר תלוי דהא הוא פוטר שוגג כדי שיודיעו ש"מ דכל שאומר שוגג הייתי פטור ונאמן שהי' שוגג, אבל ברור דהיינו דוקא לחזקי' דהוא אינו חושש שילך ויטמא הלכך נמסר הדבר להמזיק לפי מה שאומר שאם נחייבנו יהא מוכרח שלא יודיעו שלא יתחייב אבל לר"י פשיטא דלא מפיו אנו חיין:

והי' אפשר לומר דהכוונה דחיישינן שמא יערים לעשות שיהא נראה כשוגג ובאמת יתכוין להזיק, אבל לפי דבלא"ה קשיא לי טובא אהא דמקשה בסמוך ממבשל בשבת כמו שאבאר בסמוך, גם לישנא דקנסו שוגג אטו מזיד לא אתיא לי שפיר דאטו מזיד קנס הוא הא טעמא הוא שלא יהא כ"א הולך ומטמא לא קנס:

לכן נראה לי דר"מ דקנס שוגג אטו מזיד לית לי' כלל הך טעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא רק קנס חכמים על שעשה מעשה רשע לילך להפסיד חבירו וכיון דעבד איסורא קנסינן לי', ושוגג נמי שהי' לו להזהר באיסור וכדי שיהא נזהר ור"י ס"ל דלא מחייב במזיד רק שלא יהא הולך ומטמא כר' יוחנן, הלכך לא מחייבינן לי' רק במזיד דבשוגג לא שייך זה ולא קנסינן שוגג אטו מזיד ובזה יתיישב על נכון כל הסוגיא לקמן בסמוך כמו שאבאר לקמן:

שם ורמי דר"מ אדר"מ וכו' דתניא המבשל בשבת כו'. תמוה לי דבין לר"מ בין לר"י לכאורה לא קשיא ולא מידי דלר"י פשיטא דלא קשיא דהתם לא שמענו לר"י דקנס רק שלא יועילו מעשיו ולא יהנה ע"י הבישול בשבת, אבל להפסידו שוגג אטו מזיד מי שמעת לי', והכא להפסידו שישלם לחבירו הרי נפסד הוא בשוגג וזה לא שמענו מר"י דמבשל כלל וכמו כן לר"מ לא קשיא כלל, דדוקא לעיל קאמר שלא יהא כל אחד הולך ומטמא וממילא אפילו בשוגג חששו שלא יאמר שוגג אני כמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל התם במבשל ליכא למיחש כלל כדי שלא יבשל דמי שלא יחוש לאיסור שבת ויבשל פשיטא שלא יחוש לאיסור דרבנן שלא יאכל ואין זה רק קנס על מה שעבר ושפיר י"ל דבשוגג לא קנסו, אבל במטמא ומדמע החיוב הוא שלא יהא כל אחד כו', ועוד דהיאך מדמה איסור לממון הא בממון לא חילקה תורה בין שוגג למזיד לכך גם רבנן לא חילקו אבל באיסור דיש חילוק מדאורייתא בין שוגג למזיד גם מדרבנן חילקו בהכי:

ועוד קשה דבש"ס חולין גבי השוחט בשבת משמע להדיא כפי מה שפירש"י שם דר"י לא קנס כלל בשוגג רק כדי דלא ליתהני מאיסור ועכ"פ מנין לנו להקשות כאן לר"י:

ועוד קשיא לי דפריך לר"מ והא מנסך דאורייתא וקא קניס, והא הך מנסך דהכא מזיד הוא רק ששגג לענין ההיזק אבל האיסור עביד במזיד והרי במבשל במזיד ג"כ קניס ר"מ רק בשוגג לא קניס:

לכן נראה לי ברור כמ"ש לעיל דר"מ הוא דקניס לעיל גבי מטמא ומדמע ומנסך וקניס שוגג אטו מזיד, אבל לר"י ע"כ אפי' במזיד לאו מטעם קנס הוא רק שלא יהא כל אחד הולך ומזיק ומהאי טעמא לא מיחייב רק במזיד ועביד בידים אבל כגון חמץ דממילא וכן היכי דעביד להנאתו לכ"ע פטור דלא שייך שלא יהא, הלכך ממילא אפי' היכי דשייך שלא יהא לא מיחייב רק במזיד אבל שוגג אפילו עביד בידים פטור דכיון דלא שייך שלא יהא לא קנסו אטו מזיד:

והשתא שפיר פריך הכא בין לר"מ בין לר"י דמר"מ מוכח הכא דלא קניס כלל רק במזיד לא יאכל דלא ליתהני מאיסור, דאי משום קנס חדא דהי' לו לקנסו להפסיד לגמרי כמו הכא במטמא ועוד דגם בשוגג היה לו לקנסו דהא קניס הכא שוגג אטו מזיד והשתא לא שייך לחלק בין ממון לאיסור דבקנס גם מדאורייתא לא קנסה שוגג ומש"ר שבאו עדים מעצמן אינו משלם קנס, ולר"י נמי קשה דלעיל לא קנס כלל דהא לא מיחייב אפי' במזיד רק מטעם שלא יהא כו' דאי מטעם קנס אפי' היכי דלא שייך שלא יהא כגון דעביד להנאתו או בממילא ג"כ יתחייב, ועוד אי ר"י מטעם קנס קאמר ר"י דלא כמאן וע"כ דלא קניס ר"י כלל רק מחייב מטעם שלא יהא כו', והשתא תיקשי הא גבי מבשל לא שייך שלא יהא ומ"מ קניס ר"י דלא יאכל עולמית ומפסידו הכל, ולפי זה לפי מה דמשני דר"י בדאורייתא קניס שפיר אמרינן דמה דאוסר במזיד עולמית קנס הוא אבל דלא לתהני מאיסור בישול דיו בכדי שיעשה ושוגג לא קניס כלל רק דלא ליתהני מאיסור, והיינו כהך סוגיא דחולין כפירש"י שם אבל הכא בס"ד שפיר מקשה כיון דשמעינן לי' במטמא ומדמע דלא קנס כלל רק שלא יהא והכא במבשל דעשה להנאתו דלא שייך זה לא הוי לי' לקנוס כלל, וכמו כן לר"מ שפיר פריך מנסך דאורייתא דר"מ באמת לא קניס אפי' מזיד בדאורייתא רק כדי דלא ליתהני מבישול בשבת דאי קניס היה לו לאסרו עליו עולמית ולהפסידו לגמרי כמו במטמא, ושפיר פריך והא מנסך דאורייתא וקניס כנ"ל, ובזה מיושב קושית תוס' בד"ה בדאורייתא כמ"ש בתוס':

שם והא מנסך דאורייתא. תמוה לי אטו אפי' למ"ד לא שמי' היזק מותר להזיק חבירו מדאורייתא בדבר שאינו ניכר ההיזק ואטו גרע ממכשול דעלמא דעבר על לפני עור וכ"ש במזיק בידים ומפסידו, א"כ נהי דפטור אבל איסורא דאורייתא איכא כמו במנסך ואין לי מקום לומר רק כיון דחייבו רבנן בהיזק שאינו ניכר ממילא יש עליו חיוב תשלומין וכל היכי דמחויב לשלם שוב אין חיוב דאורייתא דלא מצינו איסור רק לגזול ולגנוב אף שישלם אבל להזיק לא מצינו דאסרה תורה רק אי היה פטור הוי בכלל לפני עור דמפסידו אבל כיון דחייב אין בזה איסור דאורייתא רק דרבנן ולכך לא קנסו שוגג בזה וצ"ע, בפרט שאינו עולה יפה לפי הנ"ל:

בתוס' בד"ה המבשל, פי' אפילו עצמו ואפי' בו ביום דמהכא מוכיח וכו'. לכאורה מברייתא גופה מוכרח כן, דאי ר"מ דוקא למוצאי שבת מתיר ובמזיד אפילו למוצאי שבת אוסר א"כ היינו ר"י, וצ"ל דיש לומר דר"מ מתיר למוצאי שבת תיכף ור"י מתיר בכדי שיעשה דוקא רק כיון דדייק הכא דר"מ לא קניס וכיון דאוסר בו ביום אכתי קניס ולפי זה צ"ל דבאמת ההוכחה הוא דאי ר"מ מתיר למוצאי שבת ע"כ ר"י רק בכדי שיעשה א"כ עולמית דסיפא למה לי הוי לי' לומר לא יאכל וממילא הכוונה עולמית כיון דבכדי שיעשה אפי' שוגג אסור ואיזה זמן יש להתיר כיון דאסור אחר כדי שיעשה וע"כ דר"י מתיר מיד לכך צריך עולמית דבמזיד אפי' בכדי שיעשה אסור א"כ מוכח דר"מ מתיר בו ביום, ולפי זה לרש"י דמפרש דלר"י דוקא בכדי שיעשה אפילו שוגג, באמת צ"ע, עולמית למה לי גם היאך מוכיח דר' מאיר לא קניס:

בא"ד אבל אחרים יאכלו. אין זה הכרח גמור דאיכא למימר דלר"י ג"כ מדרבנן לא יאכל עולמית לאחרים ג"כ ומ"מ הוי שחיטה ראוי' כיון דמותר מדאורייתא, אבל כר"י הסנדלר מוקי לה שפיר דלדידי' דאורייתא אסור דאי דרבנן אפילו בשוגג אסור לו עולמית ולמה נקט במזיד דאסור לו וע"כ דאורייתא וכמ"ש לעיל בש"ס:

בד"ה בדאורייתא קניס וא"ת וכו' כהנים שפגלו וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל בש"ס דרק במזיד קניס בדאורייתא לא שוגג דקושית הש"ס היתה על מזיד דשוגג דר"י לא קשי' כלל דהא לא קניס להפסידו רק שלא יהנה א"כ ממילא לא קשי' מכהנים שפגלו דמזידין חייבין רק שוגגין פטורין:

ויש לומר עוד דודאי מהך דהכא מקשה שפיר דשוגג דהכא הכוונה שהיה חושב שהוא שלו דהא מנסך ע"כ דעשה במזיד דבשוגג לא שייך נסך הלכך דמי למבשל דג"כ אינו מפסיד דלפי מחשבתו חשב ששלו הוא אבל כהנים שפגלו ע"כ לא שגג שהוא שלו דהוי שלא לשם בעלים ואינו פיגול רק שנשחט שלא לשמה:

ועוד נראה לי לפע"ד בפשיטות דכמו דאמרינן לקמן גברא לישלומי מיכוון ואנן ניקום ונקנסי' א"כ כ"ש הכא דגברא למצוה נתכוון להקריב קרבן לריח ניחוח, ומה התם דבגוף הדבר לא עביד מצוה כלל באכילתו מ"מ כיון דבתשלומין נתכוין לטובה לא קנסינן כ"ש הכא דבגוף ההיזק לטובה ולמצוה נתכוין פשיטא דאין לקנסו בשוגג, כנ"ל:

בגמרא ורמי דר"מ אדר"מ וכו' עד סוף הסוגיא חמירא להו שביעית סוגיא זו צריכה ביאור קצת חדא דמקשה דר"מ אדר"מ ולא דר"י אדר"י ובמסקנא מיישב גם לר"י ומה שפירש"י דנקט ר"מ דהוא ת"ק דחוק דלעיל נמי ר"מ ת"ק דמבשל ומ"מ פריך תיכף לתרווייהו ועוד קשה דמשני באתרא דר"י חמירא להו שביעית וקשה מה בכך הא שבת ודאי חמיר ומ"מ קניס ר"י, ודוחק לומר דשבת חמיר להו כשביעית ועכ"פ כך הוי להו לומר באתרא דר"י חמירא להו שביעית טפי משבת. ועוד מה בכך הא מ"מ ראוי לקנסו מצד עצמו בדאורייתא דאיהו עביד איסורא כמו דקנס במבשל מצד עצמו א"כ נהו דהך חששא דר"מ לא שייך בשביעית לר"י דחמירא להו אבל לקנסי' מצד עצמו, ועוד יש לדקדק הך מקשה מה ס"ד כיון דר"מ גופא קאמר טעמא לחלק בין שבת לשביעית ולמה לו ולטעמיך:

לכן נראה לי דמעיקרא ס"ד דהך דבר אחר דקאמר אינו טעם לחוש לאחרים דיבואו להתיר נטיעה רק טעם אחר דחשידי על שביעית, ומעתה לר"י לא קשיא כלל דלעיל לא קנס בדרבנן אפי' מזיד כמו שהוכחתי לעיל דהא לא מחייב רק היכי דשייך שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא ולא בממילא ולא בעושה להנאתו כדמשמע בהדיא דקאמר והא מנסך דאורייתא ולא קנס ומשני מיבדל בדילי מיני' ומנסך מזיד הוא אלמא דכה"ג בדרבנן לא קנס אפי' מזיד ובדאורייתא קנס מזיד ולא שוגג והיינו בדאורייתא דקיל ובשבת דאמור דאיכא איסור סקילה אפי' שוגג קנס, ולא קשיא לר"י מידי רק לר"מ קשיא לי' דלטעם השני בברייתא קשיא לי' למה לעיל בשבת לא קנס לאסרו עולמית רק שלא יהנה מאיסור והכא בשביעית קנס דלגבי עצמו לא שייך לחלק בחשוד דבמזיד ודאי חשוד והוי לן לקנסו ואהא קאמר ולטעמיך מה הפרש בין שביעית לשבת בברייתא גופא וע"כ דגם טעם השני הכוונה דחיישינן לאחרים שיתירו נטיעה לכך בשבת לא חיישינן דלא חשידי אבל בשביעית חיישינן דחשידי והשתא ממילא אין קושיא ממבשל דלעיל דהכא טעמא דר"מ משום חשש אחרים ובס"ד הוי ס"ל דהך טעם השני הוא ליתן טעם אפי' בנטיעה דלא שייך בה ערלה כלל דבהא ליכא למיחוש מ"מ סבירא לי' לר"מ כך משום דנחשדו על השביעית קנסינן לי' א"כ קשי' לי' שפיר למה במזיד במבשל לא קנס ר"מ דלא יאכל עולמית וכאן בשביעית קנס ומשני דע"כ התם הכוונה אפי' לטעם הב' רק משום לתא דאחרים ולא דמי למבשל:

ומעתה כיון דמפרש טעמא דר"מ משום לתא דאחרים שלא יתירו נטיעה בשביעית ולא משום קנס קשיא לי' שפיר לר"י ג"כ דהא לעיל דלא קניס בדרבנן אפילו מזיד מ"מ קנס לי' היכי דשייך שלא יהא משום תקנתא דאחרים א"כ בשביעית דאורייתא נהו דלא קנס שוגג כיון דלא חמור כ"כ מ"מ כמו דקנס שוגג בשבת הואיל דחמור כן הי' לו לקנוס בשביעית משום חשש מכשול דאחרים דחזינן אפי' היכי דלא קנס בעלמא משום אחרים קנס ומשני דשאני שביעית דחמירי לאינשי וליכא חשש דאחרים כלל ולדידי' לא קנס דלא חמיר איסורא באמת רק בשבת קנס כנ"ל:

איברא לכלהו פירושי יש לדקדק דלמה בשבת לעיל מתיר ר"י עכ"פ למוצאי שבת בכדי שיעשה וכאן אמר יעקר דאפי' ימתין עד שיעור שהי' נוטע אחר שביעית לא מהני רק יעקור לגמרי שלא יועיל לעולם (וכמו כן יש לדקדק לפירש"י לר"מ דלעיל בשבת במזיד סבירא לי' דלא יאכל בו ביום וכאן פסק יעקור] וקושיא זו לא מתיישב כלל בתירוץ הש"ס, וצ"ל דדוקא לעיל דמפסיד לגמרי המאכל לא קנסוהו לר"מ אפילו במזיד ולר"י עכ"פ בשוגג אבל כאן דיכול לעקור הנטיעה תיכף ולנטוע שנית ולא יפסיד כלום לא התירו להשהות נטיעתו אפי' בכדי שיעשה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף