אילת השחר/גיטין/ל/א
כי משוו ב"ד שליח בפניו. עי' רשב"א עוד גירסא דהספק על השליח הראשון אם יכול למנות בב"ד את השליח השני שלא בפני השני, ולכולהו פירושא צריך להבין מאי ס"ד דיצטרכו דוקא בפניו.
אזל פייסה ולא איפייסא. יש לעיין אם יש לחשוש אולי נתייחד אתם, ואע"ג דאח"כ ראינו שלא נתפייסה, היינו דלא נתפייסה להיות אשתו, אבל בתוך כך שמא הי' זמן שבא עליה והי' גט ישן, או דכיון דחזינן דלא איפייסא לא הוי גט ישן, ואי נימא דיש כאן חשש גט ישן, אפשר לבאר מה דהדגיש רש"י מגרשה מעכשיו, וכבר העיר במהר"ם שיף, וביאר דכיון שהוא בעיר וחושב עדיין לפייסה למה מסר כעת את הגט אם הי' דעתו שתתגרש אחר ל', וע"כ דרוצה לגרשה מעכשיו, ועדיין צ"ע דאינו מוכרח ליתן הגט עכשיו דהא חושב עדיין לפייסה, ומה נפק"מ לו לגרשה עכשיו דוקא, ואם נותן כעת הגט ע"כ דהוא רוצה כבר לעשות מעשה גירושין מאיזה טעם שיהי', אבל מ"מ אפשר דרוצה שיחולו הגירושין לאחר זמן, ולהנ"ל ניחא דאחרת הא באנו לחשש גט ישן, אבל כיון דמגרשה מעכשיו אין גט ישן דהא באמת מתגרשת מעכשיו ואין לעז שלא כדין.
תוד"ה מי יהיב. מבואר בדבריהם דאי באמת יהיב תרקבא דדינרי ולא איתפייסא לא יהי' גט, וכ"ה ברשב"א, ותוס' הרא"ש חולק, וצ"ע דאף אי יש אונס מ"מ אם בשעה שאומר אי לא אתינא עד תלתין יומין יודע שביום השלושים א"א לבוא כי אז אין מעבורת, ודאי יהי' גט, משום דזה אינו נקרא אונס כיון דיודע שאז אין מעבורת, וא"כ ה"נ כיון דמיירי שאין לו תרקבא דדינרי וכדי לפייסה צריך תרקבא דדינרי, ע"כ מסכים שיעשה השתדלות שיכול, וכיון שתרקבא אינו יכול ליתן לפי מצבו, ע"כ או שהסכים לגרשה בכל אופן, וא"כ גם אי יש אונס לגיטין תתגרש, או דאין כונתו לגרש כלל, אבל למה זה תלוי בהא דיש אונס או אין אונס, ושו"ר שכבר עמד בזה בתורת גיטין. (מהדו"ק)
המלוה וכו' ואת העני. יש לעיין אם מלוה מאתיים זוז וכיון דאין חוב זה עשוי לגבות אלא ממה שיפריש על חלקו נמצא דבשעת ההפרשה הוא כבר עשיר ויש לו ר' זוז, נמצא דהו"ל כמתנה עם העשיר, ואין לומר דא"כ כיון דהוי עשיר, מתברר שלא הלוהו אדעתא דהכי, דידוע מראש שלא יוכל להפריש עליו ויצטרך לשלם המאתיים זוז, וא"כ הוא שוב עני, מ"מ מסתבר דדינו כמו עשיר, אלא דכיון דידוע דעד ההפרשה כבר יאכל מזה וכבר לא יהי' לו אז ר' זוז, מי נימא דכיון דעכשיו הוא עשיר לא שייך בו האי תקנה, דהא כתב הרשב"א דכל מה דמהני להלוות ולהתנות הוא מתקנת חכמים, וכיון דעכשיו אם לא ישתנה מצבו הוא עשיר לא תיקנו בכה"ג, או דלמא דכיון דידוע מראש דבשעת ההפרשה יהי' עני שייך בו האי תקנה.
שמא וכו' העשיר העני. הנה מה דלא חוששין שמא מת הוא משום דאיכא חזקת חי אבל בודאי לא שייך חזקת עני, כיון דאין שום דין בעצם הגברא [אמנם באילה"ש ב"ק דף ז' נקטנו דזה דין בהגברא], וצ"ל הא דלא חיישינן שמא העשיר משום דלא שכיח, דרוב עניים אינם מתעשרים, ולפי"ז צע"ק בשיטת המרדכי סוף חולין דאפילו אם איכא רוב אמרינן צדק משלך ותן לו, א"כ למה אינו מחוייב לתת לעניים אחרים הא יש ספק אם חייב ליתן להם.
והי' אפשר לומר דהדין דצדק משלך ותן לו, לא נאמר אלא אם יש ספק אם חייב לתת, אבל היכא דהספק הוא אם בזה שיפריש על חלקו אם מקויים בזה נתינה או לא, ע"ז לא אמרינן צדק משלך ותן לו, ובחת"ס דייק דלמה צריך לחזקה שהכהן עוד חי משום דבלי זה אמרינן צדק משלך ותן לו, דאל"ה הא למה צריך לחזקת חי תיפוק לי' דהמוציא מחבירו עליו הראי' אפילו אם לא הי' חזקת חי.
ואפשר דלמאן דאמר דמיירי בזיכה ע"י אחר, ובאופן זה ל"ש המוציא מחבירו עליו הראי', דכיון דאין הספק אם הוא מחוייב בנתינה, אלא איך יקיים הנתינה, אם ע"י זיכוי להלוה או ע"י נתינה לאחר, וע"ז אפשר דספק מן התורה לחומרא, ואע"ג דאם יתן להעני הזה ישתלם חובו ואם יתן לאחר לא יגבה, מ"מ אפשר דאין זה נקרא ספק בממון דמה שייצא אח"כ לא איכפת לן, והספק הוא אם יתן לאיש הזה בודאי יקיים נתינה ולהשני ספק ויהי' מחוייב מן התורה לתת לזה שודאי יוצא בנתינה, ולמ"ד דמיירי במכירי כהונה או למ"ד עשו שאינו זוכה כזוכה צ"ע, דהא יש ספק אם כבר יצא ידי נתינה או לא ונימא דהמוציא מחבירו עליו הראי'.
אלא דאפשר לומר לפימש"כ הרשב"א דכל מה דמהני להפריש על חלקו הוא מתקנת חכמים, א"כ רבנן לא היו מתקנים שיוכל להפריש על הספק, ונמצא דל"ש המוציא מחבירו עליו הראי', דלולא שיש להעמיד אחזקה שהוא חי, לא היו מתקנים שיוכל להפריש על חלקו, רק כיון דיש חזקה תיקנו רבנן על סמך שיוכל להפריש על חלקו, וצע"ק.
מתו צריך ליטול רשות מן היורשים. ברשב"א בשם הירושלמי דאין עוני נחלה, ולכך לא שייך ליטול רשות מן היורשים, והיינו אפילו אם הבן הוא עני, וצ"ב קצת דהא גם בכהונה מה דנוטל רשות הוא רק מחמת דעליהם מוטל לשלם חוב אביהם, ולכך דוקא אם ירשו קרקע כמבואר לקמן, וא"כ גם בעני נימא דאם היורש עני וירש קרקע מאביו פחות ממאתיים זוז יטול רשות ממנו, ומדברי הירושלמי דעניות אינה נחלה הוא טעם, ולמה הא גם כהונה, נהי דהכהונה בא מחמת אביו, מ"מ אין הטעם דנוטל ממנו רשות מחמת דדין כהונתו מאביו אלא מחמת דירושת הקרקע מאביו, וזה שייך גם בעני, ובודאי בכהן שיש לו בן חלל לא יוכל ליטול רשות משאר קרובים, וה"נ אם הבן של העני הוא עשיר, אבל אם הבן עני וירש את אביו למה לא יועיל ליטול רשות ממנו, וצ"ל כוונת הירושלמי כיון דאין עני נחלה לא שייך לתקן על הבן, דלא תמיד הבן הוא עני, משא"כ בבן כהן דהוא כרגיל כהן שייך לתקן שיפריש על הבן. (מהדו"ק)
אם הלוון בפני ב"ד אי"צ ליטול רשות מן היורשין. ובפירש"י דב"ד מטילין חוב זה על כל הכהונה והלויה, וצ"ע דלפי"ז לא יועיל אלא ב"ד כר' אמי ורב אסי, כדאמרינן לקמן דף ל"ז ע"ב לענין פרוזבול, ואע"ג דהתם צריך להוציא ממש משא"כ כאן דנפטר מלתת לעניים, מ"מ הא הוי הפקעת ממון, וצע"ק.
במכרי כהונה. [בתוס' ב"מ דף ו' ע"ב מבואר לסברא א' דכל כהן דתפס אין מוציאין ממנו אלא טובת הנאה, ולמ"ד טובת הנאה אינה ממון א"צ להחזיר כלום, ובשו"ת הגרעק"א תניינא סי' נ"ג הקשה דא"כ למה פרכינן בקידושין דף ו' ע"ב דמתנה על מנת להחזיר לא יועיל בתרומה, מאי שייך בתרומה על מנת להחזיר הא אף אם לא יקיים התנאי יכול להחזיק התרומה לעצמו, וכן הביא בקובץ שעורים קידושין שם.
והנה למסקנת הגמ' ב"מ דף י"א ע"ב דיש כח ביד הבעלים להקנות המתנות כהונה ע"י קניינים כגון אגב קרקע, הא יצוייר שהקנה לו ע"י הקנין את המתנה על מנת להחזיר, ואז אינו תופס אלא מחמת הקנאתו ומוכרח להחזיר כדי שיתקיים הקנאתו, ואם מתנה על מנת להחזיר לא הוי מתנה אין כאן מצות נתינה וא"ש.
אלא דנראה דאף לרבא לשיטתו דס"ל שם דאין לבעלים כח להקנות ע"י קנין משום דטובת הנאה אינה ממון להקנות בקניינים, מ"מ הא להשכיר מקום התרומה על מנת שיחזיר התרומה הא ודאי יכול, נמצא דיצוייר האי דינא במשכירו המקום כדי שיוכל לקנות התרומה על מנת שיחזיר התרומה, ואם לא יחזיר אינו משכיר לו, נמצא דאינו תפוס ומוחזק, ושפיר אמרינן דאי מתנה על מנת להחזיר אין שמה מתנה אין כאן מצות נתינה].
עי' במשנה למלך דהביא בשם הירושלמי דדחי האי אוקימתא משום דבעני ל"ש מכירי עניים, וביאר שם דס"ל לגמ' דידן דשייך מכירי עני במעשר המתחלק בתוך הבית.
שם. במכרי כהונה. פירש"י דאסחי שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו דהני. וכבר תמהו דמ"מ איך זה שלו, וגם הא משמע דאף במכירי כהונה יכול הישראל ליתנם לכהן אחר, א"כ ע"כ לא קנה הכהן עדיין, ואיך מותר לבעה"ב ליקח הפירות לעצמו. ועי' בקצוה"ח (סי' ר"ד ס"ק ג') דהק' על מש"כ בתוס' הרא"ש בהא דב"מ דף מ"ט דכשהבטיח ללוי מעשר יכול הלוי להפרישם תרו"מ על שלו אע"פ שלא משך עדיין את המעשר, וכ"כ שם בתוס' הרא"ש דמיירי במכירי כהונה, והק' בקצוה"ח דממנ"פ אם עי"ז כבר קנה איך מוכיחה הגמ' שם דבמתנה אסור לחזור דהא קנה ממש, ואי אינו קונה וס"ל כשיטת התוס' בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) דאינו אלא דאסור לחזור בו, אמאי יוכל הלוי לעשותו תרו"מ על שלו.
ואפשר דהנה חזינן דבאופן שאינו חייב עפ"י דין לכהן וללוי, כגון היכא דהוי ספק ואמרינן המע"ה, אינו מחוייב במצות נתינה, וע"כ דהחיוב נתינה הוא יחד עם הזכות ממון שיש לכהן וללוי, והיכא דמצד הממון פטור אינו חייב במצות נתינה, ולפי"ז היכא דאסחי דעתייהו ונתייאשו, אז מצד הזכותי ממון אין כבר לכל הכהנים ונשאר חיוב וזכות ממון רק למכירי כהונה, ועי' בב"מ כ"א ב' דמבואר דשייך שחלק מהעניים התייאשו ואין להם כבר זכות אע"פ שבודאי אם יבואו ויקחו יקנו, אלא דמ"מ כ"ז שלא קיבל ממש הו"ל כחוב דמחוסר גוביינא, ולכך כתבו התוס' בב"מ (דף ו' ע"ב) דבמכירי כהונה יכול הכהן הזה לתפוס אפילו אם לא מועילה תפיסה בשאר כהנים, ובנתיה"מ (סי' רע"ח סקי"א) כתב דבמכירי כהונה אין כבר לבעלים טובת הנאה, ועי' מש"כ בס"ד בב"ב דף קכ"ג להקשות ע"ז, והוכחנו דיש לו עדיין טוה"נ אלא דכיון דהשאר אסחו דעתייהו יכול לתפוס דהוי כאילו החוב הוא רק אליו, וה"נ כאן כיון דהלוה להכהן והסכים להפריש על חלקו, יש כאן שפיר קיום חיובו לכהן הזה, וכאילו נתקיים כבר נתינה, דודאי מלוה שהסכים שאם הלוה יעשה דבר זה יפקע תביעתו מהאפותיקי שיש עליו ודאי יהי' בזה פרעון החוב.
והנה בהא דאמרינן בב"מ שם דיכול לעשותו תרו"מ על מקו"א משום שיכול לבטוח שהישראל לא יחזור בו כיון דהבטיחו, היינו דבאמת לא זכה ממש אלא דהוי כחוב אליו לבד דכשיקבל אח"כ יזכה בזה למפרע, דנהי דיש עדיין לבעל הבית רשות ליתן למי שירצה, אבל זה לא מחמת זכותם של הכהנים לתבוע את זה, דזכותם נפקע כבר, אך כל שיש עדיין זכות לאיזה כהן, יש עדיין טובת הנאה לבעלים ליתן לכל מי שירצה, אבל זכות יש רק לכהן הזה, והנה כל בע"ח דפסקינן מכאן ולהבא הוא גובה משום דיכול לסלקו בזוזי, וכתבו התוס' דהיכא דא"א לסלקו בזוזי לכו"ע למפרע הוא גובה, כמבואר בתוס' דף מ' ע"ב בד"ה הקדש, וכאן אע"ג דיכול לתת לכהן אחר ויש לו עדיין טובת הנאה לבעלים, אף אם טוה"נ ממון, מ"מ להרבה פוסקים אין כל התרומה שלו ממש, ואפילו אם יש לו דין שלו מ"מ אין לו רשות להחזיקו לעצמו, ולא דמי לכל חוב שיכול לסלקו בזוזי דאז עי"ז עצם החפץ ישאר לו, משא"כ כאן הו"ל כמו שיכול לגרום שלא יגיע אליו, וכמו שיכול להחזיקו שלא יגיע להמלוה, ומ"מ זה לא מגרע כח המלוה בממון ואם יגבה אח"כ יזכה למפרע, ה"נ כאן כיון דמיירי במכירי כהונה זוכה שפיר למפרע, אלא דיש מקום לחוש שמא יחזור ולא יתן לכהן הזה, ולזה מוכיחים בב"מ דף מ"ט הנ"ל דאי"צ לחוש, כיון דאסור לחזור בו, ומותר להפריש תרו"מ, ושיטת התוס' בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) דכיון דאסור לחזור הוי כמוחזק, וכבר תמהו ע"ז מה זה יועיל, ואפשר דגם התוס' סברי כרש"י דמחמת דאסחי דעתייהו שאר הכהנים נשאר החוב רק לכהן הזה, אלא כיון דהתם הא לא עשה שום דבר בחיי אביהם שיהי' כגבוי, ולכך כתבו כיון דאסור לחזור, זה סגי לחוב שהי' לאביהם על המתנות לענין שיהי' מוחזק, ועדיף מאפותיקי דהתם יכול לסלקו בדבר אחר, אבל במכירי כהונה דאסור לחזור וצריך ליתן להם דוקא, מקרי מוחזק.
ועדיין נשאר להבין שיטת הרשב"ם בב"ב דמשמע מדבריו שזה קנין גמור, וצ"ל דס"ל כהריטב"א דמכירי כהונה הוי מתקנתא, או דנימא כמש"כ בקובץ שעורים שם דבכמה דוכתי מהני היכא דגמר ואקני. ולפי"ז קשה מההיא דב"מ דף מ"ט דמאי מוכיח דמתנה מועטת אסור לחזור מדיכול הלוי להפריש תרו"מ על שלו, דהתם שאני מכירי כהונה דרבנן הקנו לו, וע"כ צ"ל דלא מיירי במכירי כהונה, וס"ל כאידך תירוצא דהרא"ש המובא בקצוה"ח סי' ר"ד סק"ג, אמנם גם הרשב"ם אפשר שיודה לרש"י דבמה דאסחי שאר הכהנים דעתייהו סגי, דבהסכמת הכהן שיפריש עליו יתקיים בזה נתינה וכגבה החוב המיוחד אליו דמי, אלא דהתם בב"ב דלא הי' שום הסכם עם הכהן, והכהן מת, ס"ל להרשב"ם דלא סגיא בזה שיהי' מקרי מוחזק, ולא ס"ל כהתוס' דמה דאסור לחזור משוי לי' לענין זה כמוחזק, ולכך הוצרך לטעם דקונה, והיינו או מתקנת חכמים כדמשמע מהריטב"א, או כמוש"כ בקובץ שעורים שם הנ"ל.
ואפשר ליישב בזה מה דהוקשה לן בשיטת הרשב"ם, מהא דב"מ (דף י"א ע"ב) דס"ל לרבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות אגב קרקע, דלא מהני שום קנין רק שיגיע ליד הכהן והלוי או לחצירם, אבל קנינים לא מהני, וא"כ נהי דבמכירי כהונה קונה, אבל הא לא מהני קנינים לגבי מצות נתינה משום דטובת הנאה אינה ממון לעשות קנינים, ולפימשנ"ת ברש"י ותוס' א"ש, דהתם בב"מ דף י"א דלא מיירי במכירי כהונה ויש זכות לכל הכהנים והקנין צריך להפקיע כח של כל הכהנים, ע"ז לא מהני ע"י הקנאת הבעלים במעשה הקנין כיון דאין להם אלא טובת הנאה וצריך שיגיע לידם או לחצירם, אבל במכירי כהונה דכבר בין כך אין זכות לכל הכהנים אלא כדי שיהי' מוחזק, ס"ל לרשב"ם דלא סגי בזה שאסור לחזור, אלא ע"י דגמר ומקנה, או שהיתה תקנה שיקנה מהני שפיר לעשותו מוחזק כיון דאי"צ ע"י הקנין להפקיע זכותי הכהנים, וכאן דכל מה שאין לבעלים בו הוא רק משום דצריך ליתנו לכהן הזה דוקא, מסתבר שיועיל הקנאתו אליו, ובשלמא בכל הקנאת תרו"מ דבלי הקנאתו היא זכות כל הכהנים, אין בעלותו מספיקה להקנות לכהן מיוחד, אבל היכא דכל מה דחסר בבעלותו הוא מפני זכותו של הכהן הזה דוקא, וכיון דמה דחסר בבעלותו הוא מפני שזה של הכהן הזה ואיך זה יהי' טעם שלא יוכל להקנותו [וכעי"ז מצינו סברת האבנ"מ סי' כ"ח ס"ק י"ג דהנגזל יכול להקנות להגזלן עצמו]. (מהדו"ק)
עשו את שאינו זוכה כזוכה. לכאורה מכאן ראי' דיש כח ביד חכמים להקנות ולא רק להפקיר, דאל"ה איך נתקיימה כאן מצות נתינה, ודוחק לומר דבאמת אינו מקיים מצות נתינה אלא דנפטר מחמת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה, והיתה תקנה לפוטרו ממצות נתינה. והנה רש"י כתב דגם מציאת חש"ו או עני הנוקף בראש הזית זה ג"כ מחמת דעשו שאינו זוכה כזוכה, ולדברי מי שאומר שיש כח רק להפקיר, כיון דתקנה זאת כוללת גם מציאת חש"ו ודכוותיה, וזה הא לא הי' תקנה מיוחדת לפטור ממצות נתינה, איך זה מועיל כאן לפטור מנתינה, ולדבריהם נצטרך לומר דהי' כאן במיוחד תקנה לפוטרו ממצות נתינה.
נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהן וכו'. בפנ"י תמה דאיך מהני יאוש בחוב, ובקצוה"ח (סי' קס"ג) הוכיח דמהני יאוש בחוב, וביאר לפימש"כ הרמב"ן דמה דלא מהני יאוש באבידה אחרי שהגיעה לידו, משום דנעשה יד המוצא כיד בעה"ב והו"ל יאוש ברשותו, ולכך לא מהני, וזה לא שייך בחוב ולכן מהני שפיר יאוש, ולכאורה הי' נראה דגם בגזל הא אפילו אם מהני יאוש מ"מ משלם דמים, וע"כ נראה הטעם דיאוש ל"ש אלא על החפץ ולא על דינים שיש לו על הגברא, ולכך כ' התוס' בב"ק (דף ס"ו בד"ה ה"נ) דלהצד דמהני יאוש בגזילה ה"נ מהני באבידה בתר דאתי לידיה דמוצא, לענין שלא יצטרך להשיב דוקא את החפץ ויכול לסלקו בדמים, והיינו משום דבאבידה נתחייב בהשבה וזה חיובא דרמי אגברא, וזהו מלבד מה שהחפץ הוא של האובד, ולכך נוכל ללמוד גזילה ואבידה שנטלה לפני יאוש מהא דמהני אבידה שנטלה אחר יאוש, דלגבי דינים וזכותים שיש לבעלים על החפץ שפיר ילפינן דפקע בכל גווני, אלא דמ"מ חיוב דמים יש לבעלים, דזהו רמיא אקרקפתא דהמוצא, ע"ז לא מהני יאוש, אכן להצד בגמ' דגזילה לא קני ביאוש כלל ה"נ אבידה שנטלה לפני יאוש לא יקנה אפילו את החפץ, דלסברא ההיא אמרינן כיון דלגבי חיוב הגברא לא מהני היאוש, ממילא נשאר גם חיוב הגברא להשיב את החפץ הזה דוקא.
ולפי"ז ה"נ בחוב נהי דיועיל היאוש אנכסי שנשתעבדו מפני שזה כמו כל יאוש על חפץ, מ"מ לגבי החיוב דרמי על הלוה דזהו חיוב הגברא לא פקע ביאוש, אבל כ"ז בסתם חוב, משא"כ כאן דאינו מחוייב להחזיר לו אלא הפירות האלו כשיפרישם לתרו"מ, נמצא דאי יועיל היאוש על השיעבוד שעל הפירות לא נוכל לחייבם מחמת חיוב הגוף דרמי על הכהן לשלם, כיון דכל החוב הוא מצומצם רק על הפירות האלו, והזכות הזה שיש למלוה על הפירות האלו אם יופרשו שייך שפיר להתייאש מזה, וממילא פקע לגמרי, משא"כ בשאר חוב דנשאר עדיין דין חיוב על הלוה, ושעי"ז שוב יוכל לגבות מכל נכסי הלוה, דלא גרע מאם קנה אח"כ נכסים דהחיוב דעל גופו מחייבו לשלם.
ויש להוכיח מכאן דמהני יאוש על דבר שלא בא לעולם, דהא אחרי דהתחיל להשתבח כבר אינו מתייאש, ויש לעיין לשיטת הקצוה"ח והנתיה"מ דחידשו דיאוש אינו מוציא הדבר מהבעלים, אלא דאפשר לזכות, מה שייך כאן דהבעה"ב זכה בהפירות שעוד לא הפרישו וכשצמחו והפרישן אז הא כבר אינו מייאש, ולדבריהם כשמפסיק להתייאש אם לא זכה בהם אחר עדיין הא בטל היאוש והוי בעלים, וכיון דלא שייך שהכהן זכה כבר בפירות לפני שצמחו לענין שלא יכול הבעה"ב להפריש עליהם ואיך מהני, אך הקצות לשיטתיה דמהני יאוש בחוב, יפרש דכאן תיכף הכהן נפטר מהחוב וזוכה בו, אבל לפימש"כ יהי' ראי' נגד הסברא דיאוש לא נפקע מהבעלים, אמנם אם נפקע כח הבעלים נמצא דכאן לא שייך שיקנה ע"י מעשה קנין שיוכל לקחת התרו"מ לעצמו אחר שיפרישם דלא שייך זכות כזה מהפקר. (מהדו"ק)
לא שנו אלא בעל הבית בכהן. הנה בין לרש"י בין לתוס' אין שום סברא דבעה"ב יכול לחזור, דהא אם מלוה מעות להשתלם מאיזה דבר וכי יוכל המלוה לחזור ולומר שאינו רוצה במה שהתנה, פשיטא דאינו יכול לחזור, ובאמת זה כמעט כלול בטעם הראשון דכ' בתוס' בד"ה לא שנו [ומ"מ לא משמע כ"כ שזה כוונתם], ולפי הנ"ל הי' פשוט דברי הגמ' דבעה"ב לא שייך להתחרט על ההלואה, אבל הכהן דהבטיחו לתת לו הפירות שיפריש על חלקו, הא לא עדיף מאפותיקי מפורש דמ"מ יכול לסלקו בזוזי, וכדי שלא יוכל לחזור צריך לבוא מדין מקח שהבעה"ב כבר יקנה הפירות וכיון דהוי מעות יכול לחזור.
ובאמת כל דברינו הוא ברשב"א, אלא כנראה דנתקשה דלא יכול להיות מלוה וגם מכר, ולכך כתב דרבנן נתנו לזה דין קצת כמלוה וקצת במכר.
רש"י ד"ה ואין בו משום רבית. בב"מ דף ס"ב ע"ב מבואר דמה דמותר לפסוק כשיצא השער משום דהמוכר יכול לקנות תיכף במעות האלו במחיר של היום, ובדף ס"ג ע"ב כתוב משום דהקונה יכול לקנות במחיר זה, ועיי"ש במפרשים למה צריך לב' הטעמים, ולכאורה בשלמא להטעם דהקונה יכול לקנות הי' שייך גם כאן לומר דיהי' יותר היתר באם יצא השער מאשר אם לא יצא השער, אבל להטעם דהמוכר יכול להשיג בשער זה, לכאורה כאן לא יהי' שייך זה, דהתם המוכר יכול לקנות פירות וליתנם ללוקח, אבל כאן הא אין המדובר אלא על הפירות שיופרשו אח"כ, ומה שייך לחלק בין יצא השער ללא יצא השער.
רש"י ד"ה אבל כהן. דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לא משכת ממני פירות. משמע דקאי לטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה, וזה הא תקנה לטובת הכהן כדי שיוכל ללוות, וא"כ ממה נפשך אם חוזר ואינו רוצה ההלואה בהתנאי הא לא זכה כלל בפירות, דלמה יקנו לו הפירות בלי שיזכהו, דהא כל התקנה היתה כדי שהבעה"ב יגבה מזה ויהי' בזה תועלת להלוה, אבל כיון דאינו רוצה למה יתקנו שיהי' לו הפירות.
רש"י ד"ה אותו השבט. שהקרוב להם באותו השבט ראוי ליורשם. יש לעי' הא לפעמים יורשו אינו מאותו השבט כגון בבן אחותו אם הוא הקרוב ביותר והוא משבט אחר, ואם נימא דהתקנה היתה מ"מ להלוי הקרוב ביותר אף אם יש קרובים ממנו, א"כ ע"כ זה משום דכל הלויים מסכימים לזה, ולמה ביאר זה רש"י לקמן בעניי ישראל ולא כאן, דבשלמא אם יכול להפריש רק על סמך זה שיש לו דין יורש, אפשר דיותר שייך לתקן בשבילו ולא הוצרכו לטעם דכל השבט ניחא להו, אבל אי נימא דכאן ג"כ אינו דוקא על היורש כדין צ"ע.
כן יל"ע במש"כ רש"י בסוף הדיבור יעכב זה במעשרות בשביל הקרוב להם בלויה, והא אינו מזכה לשום אחד מהם ומאי שייך בשביל הקרוב מהם, והי' רש"י צ"ל דאי"צ לתת לשום אחד משום דניחא להו, והי' משמע קצת מרש"י דאם הקרוב ביותר שהי' צריך ליורשו אינו לוי א"א להפריש עליו ולא כמו בעניים, וצע"ק, אלא דגם בעניים מש"כ רש"י דיפריש בחזקת שאר עניים צ"ב, דהי' צ"ל דאינו נותן לעניים דהא אינו מפריש על אחד מיוחד, גם מש"כ רש"י בד"ה בחזקת, הלכך כי גבי משאר עניים לאו גוזל את העניים הוא, ומאי שייך גובה משאר עניים, ומשמע קצת דלרש"י צריך להיות דעתו אחרי שמפריש שמעכב בשביל העניים ואז תיקנו דהוי כאילו נתן לעני מיוחד וצ"ע.
תוד"ה הא קמ"ל. אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער. יש לעיין הא תמיד בשעה שרוצה ליקח יטעון תן לי כזה וכאן הלקיחה הוא בשעת ההפרשה, ואם אז הוא שער הזול ממילא הוי תמיד כטוען בשעת הזול, ובשלמא למ"ד דמזכה ע"י אחרים אפשר דהחידוש הוא היכא דבשעת הזיכוי דאז תיכף חוזר וזוכה כבר אין השער הזול שהי' בשעת ההפרשה ושייך החידוש, אבל לשאר האמוראים דלא נראה להם להעמיד דזיכהו להם ע"י אחרים משום דבמזכה לא קתני, א"כ איזה חידוש איכא.
ואולי כוונתם דהתם אם לא אומר בשעת הזול כלום אלא משוך הפירות סתם, אינו יכול לומר אח"כ נתכוונתי לשעת הזול, וכאן אף דבשעת ההפרשה לא אמר כלום ואח"כ בא אל הכהן ואומר דרוצה כפי שער הזול וזה השמיענו דמותר, אלא שלפי"ז יש כאן ב' שאלות חדא משום רבית דלוקח כשער הזול אע"פ שהוקר וזהו רק מחמת שהלוהו, ועוד כיון דכבר משך הפירות וקנה ופשוט הי' צריך להיות לפי השער בזמן ההוא, וע"ז קמ"ל דמ"מ יחשוב כשער הזול, ועי' תוד"ה ופוסק דמה דאע"ג דלא פסק כפסק זה אינו חידוש מה דאין בו משום רבית, והחידוש דאין בו משום רבית קאי על מה דמותר לפסוק פחות משער הזול, ולכאורה הא כ"ז דהוי כפסק בפירוש, הוא מכח ההלואה, וא"כ יש בזה ג"כ חידוש דאין בו משום רבית דמחמת ההלואה צריך לחשוב כשעת הזול אע"פ שבשעה שלקח הפירות הי' יותר יקר.
תוד"ה כיון. והא דאסר רב פרדיסא. הנה כאן אפשר דלכו"ע אסור דפרדיסא הא הוי מכירה גמורה, אבל כאן דזהו בעיקר הלואה ומתנה שיתנו לו פחות משער הזול אפשר דלכו"ע אסור, אלא משום דלרב מצינו בהדיא דאוסר לכך הקשו מרב, והנה חזינן מכאן דהי' צריך להיות אסור משום רבית, אע"ג דאין על הכהן דהוא הלוה חיוב כלל לשלם ההלואה אלא חיוב הפירות, הרי דגם הלואה דאין הלוה מתחייב שיעבוד הגוף יש בזה מ"מ רבית דרבנן, ומן התורה לא יתכן שיהי' אסור כיון דאם לא יהי' פירות יפסיד הרי כבר אי"ז רבית קצוצה, ויש לעי' להני דסברי דאם לא שכיח תיוהא אסור מן התורה כרש"י ב"מ דף ס"ד ע"ב, א"כ באופנים שלא שכיח תיוהא אפשר דבהלואה בכה"ג יהי' אסור מדאורייתא, ועיי"ש בתוס' שהקשו דלמה בבתי ערי חומה הוי איסור דאורייתא, ולר"ת דפליג על רש"י באמת יהי' רק מדרבנן, ומ"מ אפשר דאע"ג דלר"ת גם בבית אמרינן דיכול להיות תיוהא ולכן לא הוי רבית קצוצה, מ"מ יכול להיות דדבר שהוא פחות מצוי להיות תיוהא, גם הוא יודה דאסור מן התורה.
הק' בפנ"י דאיך מותר לפסוק פחות משער הזול הא הו"ל ככהן המסייע בבית הגרנות, והנה יש לעי' אם לכהן המסייע יש ב’ סיבות דבשביל כל אחד לחוד כדאי לבעה"ב ליתן לו התרו"מ מסתבר דאין איסור, וה"נ כאן כדאי להבעה"ב ליתן לו כדי להשתלם חובו אפילו אם לא הי' מוזיל במחיר הפירות, וכה"ג אין אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |