אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/ל

יום חמישי כ"ו סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף ל

יאוש בחוב

נידון המהרי"ק בקהל שהתייאש מחוב ולבסוף פרעו לו למי שייכים המעות

בגיטין (ל.) תנו רבנן, המלווה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש עליהן מחלקן [- שבכל פעם שיזדמן לו להפריש תרומות ומעשרות יפרישם על ממון זה שעד עתה היה בהלוואה], מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין... נתייאשו הבעלים [- כגון שהלווהו כדי שיעור תרומות שנה זו, ועל מנת לקבלם בשנה זו, וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מאותה הלואה, ואמר ווי לחסרון כיס, ואחר כך חזרו ונתקנו. רש"י] אין מפריש עליהם, שאין מפרישין על האבוד [- ויאוש דבר האבד הוא. רש"י], ע"כ. מסוגיא זו מביא הקצות החושן ראיה ברורה לנושא בו נחלקו גדולי הפוסקים, האם שייך 'יאוש' בחוב, וכמו שיבואר בעז"ה.

הרמ"א (חו"מ סימן קסג ס"ג) הביא פסק המהרי"ק, בדבר קהל שהלוו מעות לשר העיר, ואמר שיקל עליהם בענייני המיסים וינכה אותם ממעות אלו. ואחר כך לא רצה, וגבה המיסים כמקדם, והקהל התייאש מלגבות את חובו. ואחר כך קם בנו תחתיו, וניכה להם סכום זה מהמיסים. והנה בתוך הקהל היו אנשים שהיו עשירים בעת ההלוואה והיה להם חלק בתשלום המיסים ואחר כך ירדו מנכנסיהם, ורוצים שבני העיר יחזירו להם חלקם. והורה המהרי"ק שכיון שהתייאשו בני העיר מחובם, הרי כשניכה להם בנו של השר – הקהל הם כזוכים מן ההפקר, ואינם צריכים לשלם חלק לאותם עשירים שירדו מנכסיהם.

האדון שהתעלם מהלוואת היהודים והדוכסית שהחליטה אחר מותו להשיב את ההלוואה

המעשה כולו מובא באריכות בשו"ת מהרי"ק (שורש ג) ונעתיק לשונו: על דבר הה' אלפים אשר שאל האדון מאת היהודים בדרך הלוואה, ואמר לנכותם על המיסים הקבועים העתידים לגבות. ובטרם הגיע תור המיסים להגבות, העליל האדון על היהודים ואמר לשלוח יד בכל אשר להם, ולבסוף נתפשרו, וגם לא רצה לנכות ליהודים מהמיסים הקבועים בעבור החמשת אלפים שלוה מהם, אלא הפיל עליהם לפרוע המיסים הקבועים בשלימות, ולא נכה כלום בעבור החמשה אלפים הנזכרים. ואחר כך נהרג האדון כמו ששה חודשים אחרי הפשרה מהעלילה הנזכרת. והנה נתן השם יתברך את היהודים לחן בעיני אדו' הדוכסית ירום הודו ובעיני השרים, ונאותו אל היהודים לנכות החמשת אלפים הנזכרים על המיסים הקבועים העתידים לבוא.

ועל זה נפלה חלוקה [- מחלוקת] בין הקהילות ובין קצת יחידים, אשר היו להם חנות כשהלוו החמשת אלפים הנזכרים אל האדון, ופרעו חלקם מההלוואה הנזכרת כמנהג כל בעלי חנויות שהם שותפים בכל מס וארנוניות הבאות אליהם. ובטרם הסכימה הדוכסית יר"ה לנכות החמשת אלפים, ירדו אותם היחידים מנכסיהם, מחמת צוק העיתים. ותובעים היחידים ההם מאת הקהילות שיפרעו להם חלק המגיע להם ממה שכבר ניכו, אחרי שניתנה הדת לנכות על המיסים, כי כאשר סייעו בהוצאה דהיינו הלוואת החמשת אלפים – כן יסתייעו בריוח היוצא מאותה הלוואה, דהיינו ניכוי המיסים.

והנה הקהילות טוענים, כי בעת ההלוואה כבר היו המעות אבודות, וכל שכן אחר כך כשלא רצה לנכות כששאלו לו לנכות מהי"ג אלפים שנתפשרו עמו [- אחר העלילה שהעליל עליהם התפשרו שישלמו מס י"ג אלפים, ולא ניכה ממנו את החמשת אלפים הללו], וגם כפה על היהודים לפרוע המיסים הקבועים בלי ניכוי, כאילו לא הלוו לו החמשת אלפים, וכן נהג עם היהודים על מותו. הרי שהיו המעות אבודות בחיי האדון, ואם אחרי מות האדון היתה מיושר לבב הדוכסית יר"ה לנכות אל היהודים על המיסים הקבועים – הרי זכו היהודים כזוכה מן ההפקר, רצוני לומר, אותם היהודים שהיו פורעים מס כשניתנה הדת מאת אדון הדוכסית יר"ה, אבל לא אותם היהודים שלא היו פורעים מס באותה שעה, כמו אותם היהודים שאין להם חנות וגם לא היה להם כשניתנה הדת מאת אדו' הדוכסית יר"ה.

הכרעת המהרי"ק שהעשירים של שעת הפירעון זוכים במעות כיון שזוכים מן ההפקר

על טענות אלו משיב המהרי"ק, כי נראה פשוט שמאחר שהדבר ידוע שהאדון לא היה רוצה לנכות ליהודים את החמשת אלפים מהמיסים, כאשר גלוי וידוע לכל וכמבואר בטענות, אם כן פשיטא שנתייאשו הבעלים מאותם ה' אלפים. ואפילו שיש יחידים הטוענים כי לא התייאשו מעולם ושמו על השם יתברך את יהבם שיהפוך לבב האדון יר"ה על היהודים לטוב, ושבזמנים הבאים ינכה להם, אף כי עברו שני פורענויות שלא רצה לנכות. נראה שאין בטענה זו ממש, ואינם יכולים לומר 'לא נתייאשנו', רק יש לראות אם באופן זה ראוי להתייאש, וכיון שודאי ראוי להתייאש מהם אינם יכולים לטעון לא התייאשנו, יעו"ש שהביא ראיות שהוא כעומד וצווח על ביתו שנפל וספינתו שטבעה בים, והרי היא כאבודה ממנו ומכל אדם.

ועל כן מכריע המהרי"ק שודאי מה שחסד הדוכסית יר"ה גבר על היהודים אחר מות האדון, לנכות להם החמשת אלפים – מן שמיא הוא דרחמו על הקהילות יצ"ו, וזכו בו כל בעלי החניות הפורעים מס באותה עת, אך לא אלו שכבר התפרדו משותפות הקהל בטרם תינתן הדת מאת הדוכסית יר"ה לנכות ליהודים מהמיסים העתידים, כיון שכבר נתייאשו.

העמדת הנידון בדברי החכם צבי בשו"ת ובהערה על דברי הט"ז

על פסקו של המהרי"ק מעורר החכם צבי "קושיא עצומה". קושיא זו כתב בתחילה כהערה על הט"ז (חו"מ שם בשם א"ה). ומכחה ומכח קושיות נוספות הוא מסיק בסוף דבריו: ואם כי צעיר אנכי לימים ולא בינת אדם לי, נ"ל שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו. וגם הרב רמ"א ז"ל אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים, לא כיוון יפה הביאו דברי מוהרי"ק הללו להלכה. ומהתימה על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה, ובודאי מקום הניחו לי מן השמים.

כעבור עשרים שנה כשכתב החכם צבי את ספר השו"ת שלו, הוא שב והדפיס שאלה זו (סימן קמד) ואת תשובתו בצידה: שאלת, שר אחד ביקש הלוואה מהיהודים המשועבדים לו, על מנת לשלם אחרי שנה או שנתיים. וכן עשו, והלוו לו סך מסויים, איש לפי ערכו נגש את הכסף. ובהגיע זמן הפרעון ובאו אנשי הקהל לתבוע חובם, גער בהם והוציאם בנזיפה. וארכו הימים באופן שאנשי הקהל נתייאשו מן החוב ההוא, כי מי יכול לדון עם שתקיף ממנו. ובהמשך הזמן עשירי עם שהוציאו מכיסם ממון הרבה לצורך ההלוואה האמורה, ירדו מנכסיהם, והרבה עניים נעשרו – כדרך הגלגל החוזר בעולם. ויהי בימים הרבים ההם וימות השר ההוא ויקם על כנו יורש עצר בנו היושב על כסאו, וימלא רחמים על היהודים המשועבדים לו. גם כי אמר, לא יאות שהיהודים יאמרו על אביו 'לוה ולא ישלם'. על כן קרא ליהודים ויאמר אליהם לשלם להם החוב ההוא בניכוי המס שחייבים לו מידי שנה בשנה. ילמדנו רבינו, מי הזוכים בפרעון. האם העשירים אשר בשפל ישבו עתה, כיון שמכיסם יצאו מעות ההלוואה. או העשירים לעת כזאת, אף שמידם לא היתה ההלוואה, הם זוכים בפרעון הלז מן ההפקר כיון שכבר נתייאשו הבעלים הראשונים. בתשובתו מעתיק החכם צבי לשואל את "מה שכתבתי זה לי עשרים שנה על הדבר", ואת מסקנתו הברורה: אשר על כן נראה לי הלכה למעשה שהדין עם העשירים שהלוו המעות להשר ההוא, איש לפי ערכו יקח את הכסף, ודלא כמהרי"ק ומהרמא"י.

יסוד החכם צבי שאין ייאוש בחוב כיון שהתחייב בשעת ההלוואה בפריעת בעל חוב מצוה

קושייתו העצומה של החכם צבי היא על בסיס פסקו של המהרי"ק לפיו הקהל 'התייאש' מהחוב כשהיה ברי להם שלא יקבלו את מעות ההלוואה מהדוכס. על כך מעורר החכם צבי כי "נראה לענ"ד דבחוב לא מהני יאוש כלל". דהנה בגמרא בבבא מציעא (כו:) מבואר שאם נטל אבידה לפני יאוש על מנת להחזירה, ואחר כך התייאשו הבעלים, והמוצא שב ונתכוון לגוזלה. עובר משום 'השב תשיבם' ולא זכה בה אף שהתייאשו הבעלים, ואף שכשנטלה באה לידו בהיתר – שהרי נתכוין להשיבה, ואחר כך כשהחזיק בה כבעלים כבר התייאשו הבעלים, מכל מקום כיון שכבר חלה עליו מצות השבה, אין מועיל היאוש להפקיע חובה זו.

אם כן, גם לגבי פריעת בעל חוב שהיא מצות עשה כמו סוכה ולולב, יש לומר כן, שמשעת ההלוואה חלה עליו חובת הפירעון, ולכן אף שהתייאש הבעל חוב עדיין חייב להשיב לו חובו. וכמו שלא מצאנו בשום מקום שכשמתייאש הנגזל יהיה הגזלן פטור מחובת השבת הגזילה.

מעתה, כיון שהוברר הדבר שמוטל על האדון לפרוע את החוב לקהל גם אחרי יאוש, ונשתעבדו נכסיו לכך, אם כן מה שפרעה הדוכסית אחרי מות בעלה – דינא הוא, ואינו זכיה מן ההפקר. ואף שמבואר בגמרא שהמציל מן הליסטים אחר שהתייאשו הבעלים זכה, הטעם הוא שכיון שהבעלים התאיישו מחפץ זה, הרי הוא ככל שאר ממון הליסטים ואין לבעלים זכות בו יותר מאשר זה המציל מן הליסטים. אבל ודאי שאף שהתייאש הבעלים – עדיין חייבים הליסטים לשלם לו. והאריך החכם צבי לסתור את ראית המהרי"ק ולהוכיח כדעתו שאין יאוש מועיל בחוב.

ראיית המהרי"ק ממצא שטרות אחר יאוש וראיית החכם צבי ממקום זה להיפך

והמהרי"ק הוכיח עוד כדבריו מהסמ"ג (עשין פד) שכתב שמה שהוצרכה התורה למעט אונאה בשטרות, היינו באופן שמצא שטרות אחרי יאוש וזכה בהם המוצא, וחזר ומכרן לבעלים הראשונים, שבאופן זה המכירה היא מכירה דאורייתא כיון שהשטרות כתובות על שם הבעלים [בשונה מאדם המוכר שטר שלו לאחר]. ומכאן הוכיח המהרי"ק וכתב: הרי לך בהדיא דמהני ייאוש לענין חובות.

והחכם צבי תמה על ראייתו: ואשתומם על המראה, פה קדוש יאמר דבר כזה, דמה ענין ייאוש השטרות לייאוש החוב. והחכם צבי מחלק ואומר, שאפשר שבאמת ייאוש לא מהני בחוב, אלא שמכל מקום אדם זה שמצא את השטרות האבודים, זוכה בגוף השטר – לצור על פי צלוחיתו, אף שהחוב עצמו לא הואיל בו ייאוש. ועתה בא המלווה לקנות ממנו את השטרות כדי שתהיה לו ראיה לטרוף מהלקוחות.

ואדרבה, ממקום זה ישנה ראיה נגד דעת המהרי"ק, שהרי אם כדבריו שייאוש מפקיע את החוב, כיצד רוצה המלוה לקנות את השטרות ולגבות בהם את חובו – וכי באדם רשע עוסקים אנו, שרוצה לגבות מה שאינו שלו. אלא ודאי שכל ייאושו מתחילה לא הועיל אלא לגוף השטר, ולכן צריך לקנותו מהמוצא, אך החוב עצמו על מקומו עומד – כיון שאין ייאוש מועיל בחוב, כי חובת פריעת החוב על מקומה עומדת עד שעת הפירעון.

ראיית הקצות החושן מבעלים שהלוו לכהן לנכות מתרו"מ והתייאשו

וכפי שנתבאר בתחילת הדברים, ראיה לנידון זה מביא הקצות החושן (סימן קסג סק"א) מדברי הגמרא בגיטין, שהרי מבואר בגמרא שאם הלווה מעות לכהן ללוי ולעני כדי להפריש עליהם, והתייאשו הבעלים כיון שההלוואה היתה על דעת תבואת אותה שנה, והשתדפה התבואה "ונתייאש מן ההלוואה ואמר ווי לחסרון כיס" (לשון רש"י), שוב אינו יכול להפריש עליהם גם אם חזרה התבואה ונתקנה. הרי מפורש שמהני ייאוש בחוב. והביא ששוב מצא בפני יהושע (שם) שעמד על הערה זו: תמיהא לי, מאי מהני ווי לחסרון כיס, הא לא מהני שום יאוש בחוב. וכן הקשה גם המחנה אפרים (זכיה מהפקר סימן ז).

חילוק הקהילות יעקב בין הלוואה דעלמא להלוואת הכהן וכו' שאין בהם חובת גברא

והקהילות יעקב (יבמות סימן לד אות ה במוסגר) כתב לדחות ראיית הקצות החושן, שהרי עיקר סברת החכם צבי שאין יאוש מועיל בחוב, היא שכיון שבאיסורא בא לידו – והתחייב בהשבתו בשעת ההלוואה, אם כן לא מהני מה שמתייאש, כיון שסוף סוף מוטלת עליו המצוה לפרוע חובו. מעתה, זה שייך בכל חובות בעלמא, שחל בהם חיוב על הלווה, אבל הלוואה זו שמלווה מעות לכהן וללוי ולעני כדי שינכה החוב מהפרשת תרו"מ, הרי לא חל חיוב הגוף כלל על הלווים, וכל כח גבייתו הוא רק מאותם התרומות והמעשרות שיבואו לידו. ונמצא שאין כאן אלא זכות שיש לו בתרו"מ אבל לא נתחייב הגברא בחיוב הגוף, ובאופן זה ודאי יועיל יאוש, כיון שהוא כמי שנתייאש מממונו. אבל במקום שיש חובת הגוף לשלם, בזה לא יועיל ייאוש וכמו שכתבו החכ"צ והפנ"י.