רשב"א/גיטין/ל/א

רשב"א גיטין ל א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין

ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא. ולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר

וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסא. תרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסא. ואוקימנא לה

כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין. ואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

מתני': המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם.

ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו'. ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

גמרא: ואף על גב דלא אתא לידיה. כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה.

אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם על ידי אחר כלומר ואחר כך נוטלו ממנו ומשום תקנת חכמים דאי מדינא כיון דיהביה להאי דליזכי ביה לכהן או ללוי תוב לא מצי הדר ומישקל מיניה ואידך נמי לא מצי מהדר ליה. אלא תקנה התקינו כדי לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעלי בתים.

הא דאמרינן: כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמי ליה. לאו למימרא דשמואל לא סבר ליה כרבי יוסי דהא תניא בריש פרק קמא דבבא מציעא (יב, א) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו. ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי, אלא מכל קום ניחא להו טפי לאוקומי מתניתין כרבים. אי נמי יש לומר דהכי קאמר

כיחידאה לא מוקמי לה דסבירא להו דרבי יוסי בכי האי גוונא לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה, דכיון דלא מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מיקיימנא מצות נתינה בכך וההיא דבכורות דאמר רבי יוסי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות הם הוא דעשו את שאינו זוכה כזוכה לפי שנתן אחד מן הספקות ביד כהן. ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש דרבי יוסי היא דתנינן תמן כל שיש חליפין ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב, כלום אמר רבי יוסי לא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מיזרע.

פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום רבית. נראה לי דתרתי קאמר, פוסק עמו כלומר סתמו כפוסק עמו וכענין שאמרו בבבא מציעא (עד, ב) דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ועוד אין משום רבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואף על פי ששוה הישן עכשיו יתר וכן החדש בשעת גבייה, וטעמא כדמפרש ואזיל בכל חדא מינייהו. ורש"י ז"ל נראה שפירש דחדא קאמר פוסק כשער הזול ובפיסוק זה אין בו משום ריבית. ואינו מחוור בעיני. . אין המאמר הזה בכת"י.

ואין השביעית משמטתו. תמיהא לי, אמאי לא אקשי נמי בהא פשיטא, דהא המלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו כדאיתא במכות (ג, ב). וליתא, דההיא מימרא היא, והתם נמי פלוגתא היא אי משמטא או לא. אין לזה הקטע בכת"י.

אם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן. פירש רש"י ז"ל לפי שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתו.

אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לו לא משכת ממני פירות. וכתבו בתוספות דאיפשר פירשו אפילו לרבנן דפליגו עליה דרבי שמעון בבבא מציעא פרק הזהב (עד, א) ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה, דהכא לא גרע מכי לית ליה דלא יהיב ליה. ואם תאמר והא מדקאמר דבעל הבית אינו יכול לחזור בו, משמע אפילו משעה שנתן לו המעות, ואף על פי שלא באו פירות בעולם, ואי מדינא דמכר דעלמא קא אתינא ליה, ולדמוייה למתניתין דנתן מעות אפילו בעל הבית יכול לחזור בו דהוה ליה כמוכר פירות דקל ששניהן יכולין לחזור בהן [בנדפס: ואפילו לרב הונא עד שלא באו לעולם מיהא]. ועוד, מאי קאמר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור, דאי מדינא דמכר אינו יכול לחזור בו, דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה, ואמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (מט, ב) שאם היתה עליה של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו, דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה, הכא ברשותא דלוקח נינהו, ואם נפלה דליקה איהו טרח ומציל, ואף על גב דהני מילי לרבי שמעון נינהו, מדברי רבי שמעון נשמע לרבנן כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל וכל שכן הכא דברשותו של לוקח הם דלא מיחסרא משיכה. ועוד, דברשותו של לוקח לא בעינן משיכה דקניא להו חצרו. ובשלמא לשמואל דאוקמא למתניתין במזכה להן על ידי אחר, הרי שעדיין לא קנה מדין מכר כל עוד שהפירות בידו עד שיוציאם מרשותו ויזכה לו על ידי אחר וימשכם מיד אותו שזכה לכהן, והילכך כיון דמיחסרא משיכה זו לא קנה, והאי דלא קאמר אבל כהן בבעל הבית, חוזר שהרי לא באו לעולם יש לומר דעדיפא מינה קאמר דאפילו לאחר שבאו לעולם יכול לחזור בו דהא לא משיך [בנדפס: ומיהו בעל הבית לא מצי הדר ביה משום דבר שלא בא לעולם] דלא דמיא לההיא דפירות דקל דהתם, דבעי למישקל מרשותיה דמוכר הוא דאיכא למימר הכי [בנדפס: דלוקח מצי הדר ביה משום שלא בא לעולם] משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתיה על הפירות, אבל הכא דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן אלא בלא דעתא דכהן מזכה ליה אידא מאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאילו רשותיה דכהן עליהו להכי נימא בהו דבר שלא בא לעולם, דהא מכי יהיב ליה ישראל לכהן הנהו דמי לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית בי ההוא זבונא. וההיא דבבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (עט, ב) דקריא יונים הבאים משובכו לשובך ומים הבאים דרך חצרו לבור דבר שלא בא לעולם, אף על גב דיונים בלא דעתיה ובלא הרמניה דמקדיש מנפשייהו קא אזלי לשובכו של הקדש, הכא לענין שלא יוכל בעל הבית לחזור בו קאמרינן דכיון דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן, אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא, לא מצי מהדר ביה, אבל התם לענין קדושת פה ודאי דבר שלא בא לעולם הוא ולא תפסה בהו קדושת פה. ומיהו לרב דאוקמא במכרי כהונה ולויה, ולעולא נמי דאוקמא כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, קשיא אמאי מצי כהן למיהדר ביה, דהא בכל כי האי גונא מעות קונות, ועוד דחצר[ו] קונה לו, ועוד דודאי ההיא לאו מכר הוא אלא מלוה, וכדתני המלוה מעות להיות מפריש עליהן, ולא קתני הנותן מעות את הכהן ואת הלוי על חלקן.

אלא נראה לי דהכא ודאי מלוה הוי, וענין זה אינו אלא כשמשעבד לו באפותיקי מפורש את מעשרותיו. והיינו דכי אקשינן ואף על גב דלא אתי לידיה, אוקמה רב במכרי כהונה ולויה ושמואל במזכה ועולא בטעמא דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכל ענינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלוי ידי נתינה, והאיך יגבה חובו ממנו דהא לא אתי לידי דכהן. ותו לא קשיא לן היכי מיקיימא מילתא מעיקרא דהא לא אתו לידיה ודבר שלא בא לעולם היא, משום דשעבוד הוא וקיימא לן דאקנה משתעבד. והיינו נמי דקאמר רב פפא לא שאנו אלא בעל הבית בכהן דבאפוקתיקי מפורש לית ליה אלא מאי דשעבד ליה, ולא דמי לפירות דקל דהתם מכר והכא שעבוד, אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו, דכל שלא בא לעולם פשיטא דיכול לחזור מדאמרינן לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו אלמא מדמצי לסלוקיה מחצי דאקנה על ידי שלוה משני שמע מינה דיכול הוא לחזור בו, אלא אפילו לאחר שקנה נמי נהי דאינו יכול לחזור בו שלא יהא משועבד לו, מכל מקום יכול הוא לסלקו במעות כל זמן שלא משך בפרעון חובו.

ואם תאמר אם כן לא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו כדתנן נתן לו מעות ולא משך וכו', דהא הכא ליכא מכר אלא פרעון חוב, אלא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו דהא אכתי לא שקלינהו כלומר בחובו, יש לומר מכל מקום קצת הוי כמכר, דהא קתני ופוסק עמו בשער הזול, ומדפסק שמע מינה דהוי ליה קצת כעין מכר וקצת כעין מלוה דעשאוה כמלוה שאם מת גובהו בחזקת יורשיו וכדאיתא בסמוך יורשין שירשו קרקע בעינן כדי שיוכלו ליתן לו רשותו לגבותו כעין פורע חובות מורישיו, מה שאין כן במכר גמור שאם מת לא היו יורשין יכולין לזכותו לו ועשאוה כמכר להיות פוסק עמו כשער הזול. והאי דנקט הכא טעמא לצד מכר שבו ואמר יכול לחזור בו שהרי לא משך וכדתנן וכו' לרבותא נקטיה דאי משום דעבוד מלוה הא פשיטא טפי דמצי מסלק ליה בזוזי אלא אפילו משום צד מכר שבו לא קנה דהא לא משך.

וכי תימא הא קניא ליה חצרו לרב ועולא כדאמרינן לעיל, הא ליתא, דודאי הא דאמר רב פפא מסתמא אליבא דכולהו אמוראי אמרה ובודאי לשמואל מקמיה דליזכי ליה על ידי אחר הוא דאית לן למימר דחוזר בו כהן, אבל אחר שזכה לו לא, דהא זוכה לו ומשך. ומינה שמעינן דלרב ועולא נמי מיקמי דיזכה בהו כהן, דלרב דאוקמה במכרי כהונה ולויה עד שנמרח בשדה לא קנה דהא איפשר דמכניסה במוץ שלה ולא תתחייב במעשר, והילכך אף מכרי כהונה ולויה לא קנו עד שתתחייב התבואה בתרומה ומעשר, ודי בזה אם אחר שנמרח עשאוה כשלא במכריו לרב וכל שכן בשאר כהנים ולוים דלאו מכירין נינהו אליבא דעולא, וכאותה שאמרו בפרק נוחלין ונוטל בזרוע לחיים וקיבה, ואוקמוה במכרי כהונה ולויה, ובדאישתחינו בחיי אבוהון וכמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, אלמא אף במכרין עד דאישתחינו לא חשבינן להו למתנות כדידהו, והכא נמי לא שנא. והילכך בין לרב בין לעולא קודם שנמרח ולשמואל קודם שזכה לו על ידי אחר לא קנה כהן ולוי שיוכל זה לגבותו, וכדאמרינן בריש שמעתין, וכיון שהוא לא זכה אף חצרו של בעל הבית וכן נמי מעותיו לא קנו לו. ומיהו כהן יכול לחזור בו דאכתי לית ביה לבעל הבית אלא שעבוד אפותיקי ומצי מסלק ליה כהן בזוזי מכל זכות דאית ליה בהנהו פירי. כן נראה לי.

באומד ובמחשבה. מה שפירש רש"י ז"ל כאן דמחשבה היינו מחשבה גרידא כגון שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוא עיקר, ולא כמו שפירש בבכורות (נט, א) שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף על פי שאינו מפריש עתה כלום, שהרי בפרק ג' דשבועות (כו, ב) משמע בהדיא דבגמר הלב סגי אף על פי שלא הוציא בשפתיים, דקאמר התם גבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין, ולא גמרינן מכל נדיב לב, דהו להו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשבועה.

ואם תאמר אם כן אמאי אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת דהא משמע דכל שאפשר בנתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר בשבת שרי, וכדתנן בשבת רק נוטל (קמא, ב) רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך עלה בגמרא (קמב, א) והא מתקן ומשני רבי שמעון בן אלעזר הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, וכיון שכן כשמעלהו לא חשיב תיקון כיון דאפשר במחשבה והכא נמי מאי שנא. יש לומר דמדומע קיל טפי כיון שכבר נתקן, אבל טבל לעשות תקונו בשבת לא שריא מטעם זה. וגדולה מזו דאפילו דמאי כיון דמספקיה ליה בשאינו מתקן לא שריא לתקוניה בשבת וכדמוכח בשבת בפרק במה מדליקין (לד, א), ואף על גב דאפשר לתת עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפרק קמא דחולין (ו, ב) גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.