תפארת יעקב/גיטין/כג/ב

תפארת יעקב גיטין כג ב

דף כ"ג ע"ב

בגמרא אמר ר"א אמר ר"י וכו' לפי' שאינו בתורת וכו'. גם בזה פי' ר"י הלוי דו"ח לקבלה פליג אבל להולכה מודה, והרמב"ן ז"ל חיזק דבריו לחלק בין הולכה וקבלה, עיין בר"ן:

ותמהני על דבריהם דא"כ תקשי בס"ד דמקשה לר"י מתרומה הוי לי' להקשות ממתניתין גופה דאיהו נותן טעם לפי שאינו בת"ג דאינו מספיק רק לקבלה הא אפילו להולכה פסול במתניתין וע"כ משום דבעינן שליח ישראל, והוי ליה לישנויי משום דבעינן בן ברית כדמשני השתא שהרי ע"כ לשיטת הר"י הלוי והרמב"ן אין טעם לפסלו בהולכה רק לפי שאינו בן ברית, א"כ למה להו להכריח דבר זה מכח קושיא מתרומה מה דבמקומו הוא מוכרע ממילתא דר"י גופי' בגט גרידא, וע"כ דהך סברא לפי שאינו בת"ג מספיק בין להולכה בין לקבלה, והוא תמוה לכאורה, ובוודאי ליכא למימר דלא פריך הכי משום דלא ברירא להו הא מילתא לחלק בין הולכה לקבלה לר"י דא"כ מאיזה צד ברירא להו לר"י הלוי ורמב"ן מה דבש"ס מספקא להו עכ"פ:

אמנם נראה לפע"ד דלק"מ דבס"ד הוי ס"ל באמת דא"י הוי כשר לשליחות הולכה כמו עבד רק כפי אוקימתא דר"י דמוקי בח"ל ומכח בפ"נ א"כ פסול מכח בפ"נ והיינו דלא קתני עבד דעבד כשר לעדות בפ"נ כמו אשה, אבל מכח שליחות להולכה תרווייהו כשרים רק לפי המסקנא דבעינן בן ברית א"י בלא"ה אינו כשר אפי' להולכה וזה ברור:

אך לפי זה יהא מוכח מדברי ר"י הלוי ורמב"ן הנ"ל דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אפי' בעדות אשה דלא כהרמ"ה שהביא הרא"ש דהא בס"ד הוי ס"ל דרק מכח בפני נכתב פסול ומ"מ קתני ונתגייר פסול ש"מ דתחילתו וסופו בכשרות בעינן ושאני סומא כמ"ש לעיל לשיטת התו', אלא שיש לדחות לפי מה שכתבתי לעיל בפי' הסוגי' דכל שליח שאינו יכול להעיד בפ"נ כגון סומא או מי שלא יאומן ממילא פסול הוא מדרבנן לשליחות הגט דלא רצו חכמים שישלחו שליח שיצטרכו להדר בתר קיום כיון דבח"ל אין מצו' לקיים ותשאר עיגונא רק בלא ראה הכתיבה לא פסלו כיון שיכול לראות מאיזה צד ישלחו שלא יראה ע"ש א"כ הכא נמי יש לומר דאי הי' כשר בעת קבלה אף שהי' פסול בעת כתיבה כשר דתחילתו וסופו בכשרות לא בעינן בעדות אשה רק שאני הכא דקיבל כשהוא פסול לשליחות והוי כמו סומא ודוק, ועמ"ש בתו' בד"ה אין:

שם טעמא במילתא דליתא קשיא לי דהא בפ"ב דקידושין קאמר דקרא דגבי תרומה לא איצטרך לגופה דשוי שליח דמגירושין ילפינן רק איצטרך דבעינן בן ברית ופריך הא למה לי קרא מדר"י נפקא דפוסל עבד לפי שאינו בת"ג וא"כ א"י נמי לפי שאינו בתורת תרומה ומשני דאיתא בתרומה דנפשי' ע"ש, והשתא תיקשי התם מה פריך וכי דברי ר"י מילתא דפשיטא הוא שאין צריך קרא כלל והרי ר' אמי חולק עליו בזה ועוד אי מילתא דפשיטא הוא מסברא למה לי' דר"י א"כ איכא למימר דר"י יליף לה מקרא דתרומה, וע"כ דדייק דר"י מסברא קאמר לה דאי מתרומה יליף איכא למיפרך שאני תרומה שכן קודש לגבי גט דמהאי טעמא לא ילפינן התם קדשים מגירושין ותרומה שהן חול לגבי קדשים וכמו כן ליכא למילף לפסול בגט מתרומה, וע"כ דמסברא קאמר לה א"כ למה לי קרא בתרומה וא"כ מאי מקשה הכא לר"י מתרומה לפי האמת דישנו בתורת תרומה דנפשי' דמ"מ מתרומה לא ילפינן ואיצטרך לפסול בגט מכח סברא לפי שאינו בת"ג:

ועוד קשה דהא ע"כ הך לפי שאינו בת"ג אין הכוונה לפי שאינו יכול להתיר אשת ישראל דהא על זה דנין אי יכול להתיר דליכא למימר דפשיטא לן שאינו יכול להתיר ועיקר הספק על השליחות ונ"מ עבד שנשתחרר דהא וודאי ליתא דהא ר' אמי מכשיר להיות שליח לגרש אפי' לא נשתחרר, וע"כ הכוונה לפי שאינו בת"ג דנפשי' אינו יכול להתיר לאחרים, וכן להיות שליח להתיר א"כ תיקשי בהך סוגי' דקידושין דקאמר הא למה לי קרא מדר"י נפקא, א"כ ע"כ הוי ס"ד דא"י אינו בתורת תרומה דנפשי' כמו עבד בת"ג והיאך משני עלה איצטרך ס"ד הואיל ואיתא בתורת תרומה דנפשי' דהא זו הוא עיקר הקושיא שהי' סובר שאינו בתורת תרומה דנפשי' ובוודאי נראה לכאורה דבס"ד הי' סובר דא"י לפי שאינו בחיוב תרומה כלל מיקרי שאינו בתורת תרומה כמו עבד בת"ג ומשני דס"ד נהי שאינו בחיוב תרומה מ"מ אם תרם משלו תרומתו תרומה, והשתא תיקשי התם ס"ד להקשות למה לי קרא דהוי ס"ל לפי שאינו בחיוב תרומה מיקרי שאינו בתורת תרומה, והכא פריך להיפוך דלמה לי' לר"י לפי שאינו בתורת גיטין הא א"י שישנו בתורת, תרומה ג"כ אינו נעשה שליח, הא פשיטא שיש לומר דא"י נמי לפי שאינו בחיוב תרומה חשיב שאינו בתורת תרומה כדקס"ד התם להקשות לר"י מהך סברא דא"י לא חשיב בתורת תרומה לפי שאינו מחוייב ודוק:

לכן נראה לי לפרש דודאי ר"י דהכא דפוסל עבד לשליחות לפי שאינו בת"ג, הכוונה לפי שאינו בת"ג דנפשי' אינו יכול להתיר אשת ישראל, וממילא כיון שאינו יכול להתיר לא נעשה שליח, ואפי' נשתחרר אח"כ כיון דמעיקרא לא הוי שליח הואיל ואינו ראוי להתיר אז, אמנם בתרומה בלא"ה ידעינן דא"י פסול לתרום של ישראל מקרא דאתם כמו דממעטינן אתם ולא אפוטרופסין אתם ולא התורם את שאינו שלו כדאיתא התם, ממילא אימעט א"י ג"כ דאתם ישראל או בני ברית תדע דאל"כ אלא מיתורא דאתם הא צריך אתם לכל הני דממעט התם וע"כ דממילא אימעט, והא דקאמר התם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, היינו על השליחות שאינו יכול להיות שליח, ונ"מ אפי' תרם כשנתגייר לא הוי מהני, דמאתם לא ילפינן רק לתרום אבל לא שלא יהא שליח לתרום וכל שתרם ביהדות הוי תרומה קמ"ל גם אתם דלא מצי לשווי' שליח כלל והיינו דמקשה הא למה לי קרא גם לרבות שליח למעט א"י משליחות הא מר"י נפקא כיון דמאתם אימעט מתרומה ממילא לא נעשה שליח כיון שאינו ראוי אז לעשות שליחותו בשעה שנתמנה, דמהאי טעמא פוסל ר"י עבד אפי' נשתחרר אח"כ כיון דלא הי' ראוי למעשה השליחות כשנתמנה לפי שאינו בת"ג לא נעשה שליח, ואהא משני ס"ד כיון דאיתא בתרומה דנפשי' שליח נמי מצי להיות אף דליתא בתרומת ישראל ודאי כיון דאיתא בדנפשי' ונ"מ אם נתגייר הי' יכול לתרום של ישראל אפי' נעשה שליח מקודם. ור"י דמפיק לי' מסברא לעבד משליחות ג"כ לפי שאינו בת"ג כלל אפי' בדנפשי' הלכך אפי' שליח אינו, אבל א"י לתרומה מצי להיות שליח קמ"ל גם, למעט א"י משליחות והיינו דמקשה הכא שפיר להיפך כיון דאיתא בתרומה דנפשי' ומ"מ לא נעשה שליח לפי שאינו ישראל למה לי' לר"י טעמא לפי שאינו בתורת גט דהא בלא"ה כל שאינו ישראל לא נעשה שליח ומשני דוקא שאינו בן ברית אימעט ולא עבד, והשתא נמי לא קשיא דלמא ר"י מתרומה לא יליף שכן קודש דהא ליתא דדוקא התם דלא נחית להך סברא דאיתא בתרומה דנפשי' שפיר מקשה לר"י דמתרומה לא יליף שכן קודש, אבל השתא דא"י איתא בתרומה דנפשי' לא שייך לומר שכן קודש דהא תרומת א"י ג"כ קודש רק התם בקושיא לא נחית כלל לתרומת א"י רק מתרומת ישראל מיירי, דבהא פשיטא לי' דא"י לא מצי לתרום של ישראל מאתם כנ"ל:

ובהכי ניחא לי מה דלכאורה יש להבין דלמא קרא לא קאמר רק כן תרימו גם אתם דאין התורם רק ישראל, ור"י קמ"ל דאינו יכול להיות שליח אפי' יעשה מעשה השליחות ביהדות ולפי הנ"ל ניחא, דזה מאתם מוכח, ומדקאמר גם אתם למעט א"י מתרומה ש"מ אפילו להיות שליח אימעט, ולפי הנ"ל ניחא לי מה שהביא הרמב"ם קרא דגם אתם למעט א"י משליחות אף דפוסק כר"ש דתרומת א"י אפי' בדנפשי' אינה תרומה, ולפי הנ"ל ניחא כיון דקרא דאתם ע"כ ממעט א"י כמו אפוטרופס ואינך דהתם ולדידי' איצטריך גם לרבות שליח דמגירושין ושין וקדשים לא ילפינן כדאיתא התם, א"כ ממילא אימעט א"י משליחות ג"כ מקרא ולמה לי' לומר מסברא מה דממילא אימעט מקרא, והא דקאמר הכא לאו משום דכתיב אתם גם אתם לאו למימרא דמגם דוקא ילפינן דא"י שתרם אין תרומתו תרומה דהא מאתם בלבד ילפינן רק מגם אתם מוכח ממילא דאפילו שליח לא הוי ואפי' נתגייר ומאתם ילפינן דא"י אינו תורם, מגם אתם דאינו נעשה שליח, ודוק:

בתוס' בד"ה אין העבד וא"ת ומתניתין ליתני עבד וכ"ש אינו יהודי. לדעת הפוסקים דבעינן תחילתו וסופו בכשרות דלא כהרמ"ה שהביא הרא"ש וכפי הנראה ג"כ מדברי התוס' לעיל בד"ה ה"ה, פשיטא דלק"מ דהא הוי פסול אפי' נתגייר בין כתיבה לקבלה דהוי שליח כשר, מ"מ כיון דבח"ל מיירי ובעת כתיבה הי' פסול דינו כמו סומא מכח בפ"נ, משא"כ עבד כל שהי' משוחרר בעת קבלה לענין בפני נכתב כשר גמור הוא כמו אשה, והיינו דלא דייק רב אמי לעיל מכח דליתני עבד ולא א"י רק דהוי לי' למיתני עבד ג"כ, ואף דהוא כשר בנשתחרר קודם קבלה מ"מ כמו דקתני קיבל הקטן ליתני עבד דתלוי ג"כ בקבלה כיון דמא"י לא נשמע עבד, ועוד נראה לי לפי מה שכתב הרא"ש דא"י פסול אפי' לא נעשה שליח לגרש רק למנות שליח אחר לפי שאינו בר שליחות לגיטין ולפי זה עבד שהוא בר שליחות שהוא בן ברית יכול להיות שליח למנות שליח אחר שאין לפסלו לפי שאינו בת"ג כיון דלא נעשה שליח לגרש א"כ מתניתין דקתני א"י פסול אפילו למנות שליח אחר משא"כ עבד כה"ג כשר, ואמת דהרא"ש הוסיף שאינו בן כריתות, ולא ידעתי למה בעי בהא בן כריתות כיון שאינו שליח לגרש, שהרי במוסר לא"י למסרו לשליח שעשאו בעצמו בכתב ולא עשה הא"י שליח ס"ל דכשר, א"כ עיקר החסרון מצד שליחות והרי עבד בר שליחות, אמנם גם בא"י צ"ע למה לא יוכל למנות שליח שהרי דבר זה מידי דלא בעי שליחות הוא רק כל שנתגלה לפלוני שזה רוצה בו להיות שלוחו די בכך, כמו כל השומע קולי, וכן כתבו ותנו, א"כ אי אמר לא"י שימנה לפלוני שליח אין צריך שיהא הא"י שלוחו לזה רק כמו כתב בעלמא שהוא מודיע אותו דפלוני מתרצה בו, וכן אי אמר לו שיתנו לכל מי שירצה הרי נתרצה בכאן לכל מי שיתן לו הא"י יהא שלוחו, והוי ממש כמו כל השומע וכו"', גם לפי תירוץ זה האחרון קשה לפי אוקימתא דר"י דמיירי בח"ל אי הכוונה למנות שליח הוי לי' שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול לומר בפ"נ אפי' היה כשר והעיקר כמ"ש מקודם:

בא"ד וללישנא דאמר ר"י וכו' זהו לפי סברתם לעיל בתוס' בד"ה והא לאו בני דיעה דלא בעינן שליחות בכתיבה ולא בן כריתות, אבל לפי הסברא שם דבעינן שליחות וכריתות בכתיבה א"כ אי הוי קתני עבד הוי שמעינן דא"י נמי כשר לכתיבה דע"כ דאתי כר"מ דאל"כ עבד למה יוכשר לכתיבה הא אינו בן כריתות:

בד"ה לפי וכו' והא דמתגרשה וכו' מטעם חצר. ואפי' למ"ד חצר משום שליחות ניחא להו דגזירת הכתוב הוא שיועיל חצר כמו שליח אבל להתגרש ע"י עבד מטעם שליח מלבד חצר א"א שאינו בת"ג:

בד"ה האינו יהודי, פי' בקונ' כו' ונראה לר"י וכו'. רצונם בזה דלפירש"י קשה דפליגי אמוראי פרק השולח אי יש קנין לא"י ובודאי לא נחלקו בפלוגתא דתנאי דהכא. אבל לא הבנתי כלל מה ענין פלוגתא זו אי יש קנין להכא דהך פלוגתא הוא לענין לפטור הישראל שיוכל לאכול בלי מעושר אבל הא"י לכ"ע פשיטא דאינו חייב בתרומה ויכול לאכול בלי שיתרום כלל רק אי תרם תרומתו תרומה, ואפי' תימא שאין תרומה זו פוטרת את הישראל וכשרוצה לאכול צריך לתרום, אבל תרומת הא"י חשוב תרומה כמו שנודרים נדרים, ומ"מ יש לומר אף דהקדישו הקדש היינו אי מקדיש סתם, אבל אי בתורת תרומה קאמר אי אינו חייב בתרומה הוי לי' כהקדש טעות, לכך צ"ל דמיירי למ"ד אין קנין ויש בזה חיוב תרומה לכך מהני תרומת הא"י:

בד"ה תרומתו תרומה, והא דאמרינן וכו'. ולדעתי דלת"ק נמי אין מועלין בה דבהא מודה דמעילה בשל ישראל דוקא רק אסורה לזרים כהקדש דעלמא אבל אין בה דין מעילה ואולי לזה נתכווין רש"י במה שפי' שאסורה לזרים:. בד"ה ותנן, הוי מצי לישנויי כו'. ולדעתי דעיקר הקושי' מהך ברייתא דקתני בה משלהם מבואר דבשל ישראל לא, והא ע"כ לאו כר"ש דלדידי' אפי' שלו אינו תרומה, וממילא מייתי נמי ממתניתין דמסתמא נמי לאו כר"ש אתיא כיון דחזינן דאפי' ת"ק סובר דאינו תרומה בשל אחרים, ולפי זה גרסינן כאן דתניא, וכן הוא האמת דליתא במתניתין הך תיבת משלהם, ולפי מה שכתבתי לעיל דהך אתם לכ"ע דרשינן ולא א"י דממילא אימעט כמו אפוטרופס ותורם שאינו שלו בלא"ה ניחא ודוק:

בד"ה מה אתם, לענין ריבית כו'. לא נתבררו לי דבריהם דהא לר"ש מהאי טעמא לא איצטריך משום דמסברא ידעינן לה לפי שאינו בתורת תרומה כמו בגט א"כ ה"ה בריבית כיון שאינו בתורת ריבית לא בעי קרא כלל:

בד"ה מ"ט דרבי גרסינן ולא ר"י וכן מוכח סוגיא התם. ר"ל דלא נימא דנגרוס כאן ר"י ונגרוס התם עובר ירך אמו, ועל זה כתבו דהסוגיא מוכחת על הגירסא דלאו ירך אמו וע"כ דכאן לא גרסינן ר"י רק רבי בד"ה ונעשה כמי שהקנה, תימא לר"י וכו'. ואני תמה על תמיהתם דאטו כל מי שמוסר גט לעבדו או לאשתו אמרינן דהיד קיבל הגט רק הגוף קיבל באמצעות היד ואין היד מצד עצמו בר קבלה רק בכחות הגוף ואמרינן דהגוף קיבל ע"י היד וכל הגוף קיבל קבלה זו, ואף כאן כיון שהעובר מכלל האיברים שלה אף הוא קיבל בקבלה זו ומכחו קיבלה היד וכמו כן בשיחרר כולה חוץ ידה מ"מ נשתחררה דהגוף קיבל השיחרור לא היד וכך הוא דרך קבלת הגוף במה שמונח ביד כי אי אפשר שיניחנו בתוך הגוף וזה ברור ויתר הדברים בסוגיא הנ"ל מבואר אצלי בחידושי לא"הע סימן קמ"א ע"ש:

במשנה אף הנשים וכו'. יש לתמוה לפי מה דמשמע מדברי הרא"ש לעיל דפסולי עבירה רק בח"ל אין נאמנין להביא את הגט אבל בא"י נאמנין ע"ש, א"כ למה לא חשיב הכא פסולי עבירה לר"י דמוקי מתניתין בא"י דלעדות מיתה אין נאמנין ולהביא גט נאמנין, דהכתב מוכיח, ועוד דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מה"ג דאפי' בא"י אין פסולי עבירה כשרין להבאת הגט, נראה דהיינו דוקא לאביי דקי"ל כוותי' דבא"י ג"כ חמש נשים פסולות דמכווני לקלקלה, א"כ ממילא פסולי עבירה ג"כ אין נאמנין, דבהו פשיטא דיש לחוש דמשקרי לאיזה סיבה והנאה, תדע דאפי' בח"ל דחמש נשים כשרים לר"י הני פסולין, דחמש נשים כל דליכא למיחש דמכווני לקלקלה לא משקרי, אבל אינהו בלאו הכי משקרי לאיזה טעם אחר, אבל לר"י דסובר חמש נשים בא"י כשרין, דכל דאין צורך לסמוך אדיבור דידהו רק על הכתב, אין הפרש בין אלו לאחר, א"כ ה"ה פסולי עבירה בא"י הא מ"מ הכתב מוכיח, ואם אתה אומר דחיישינן בהו ולא מהני כתב, ניחוש בחמש נשים ג"כ, וא"כ תיקשי מ"ש דנקט במתניתין חמש נשים ולא פסולי עבירה דאורייתא דבהו ג"כ כתב מוכיח:

בשלמא הא לא קשיא להיפך למה לא חשיב לעיל פסולי עבירה דבח"ל פסולין לכ"ע והתם בח"ל מוקמינן לה לעיל, דיש לומר דלא חשיב רק הני דפסולין מתורת שליחות לא מטעם שאין נאמנין ואפילו סומא אינו פסול מטעם אמונה רק מכח שלא ראה או כמו שכתבתי לעיל דפסול ג"כ מדרבנן לשליחות הגט ע"ש, ונ"מ למ"ד דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות בפסולי עבירה, א"כ בחזרו בתשובה כשרין וכן ראיתי בספ"י לעיל:

אלא שיש לדקדק עדיין אי הנך פסולי עבירה כשרין לשליחות רק מכח חסרון אמונה א"כ למה פסק בנתקיים פסול מדרבנן כיון דבני שליחות נינהו, וראיתי להרב הנ"ל שכתב דפסול מדרבנן דחיישינן שאינו שליח הבעל כלל ע"ש, ולכאורה עדיין לא הועיל דהא משמע מדברי הרב ז"ל בהדיא דרק להבאת הגט פסולין אבל לשליחות קבלה כשרין שהרי בפירוש כתב מעיקרא הכל כשרין לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה והבאה חוץ מחמשה, ומדכתב בתר הכי דפסולין מדאורייתא, פסולין להבאת הגט, משמע ודאי דלקבלה כשרין, וא"כ אי מטעם שלא קיבל מיד הבעל לגירושין א"כ הרי לקבלה נמי פסולין דאף דשליח קבלה צריך עדים היינו עידי אמירה ועידי קבלה, דוקא בנקרע אבל בישנו בידו אין צריך רק עידי אמירה א"כ פסולי עבירה ניחוש שמא לא בא לידו מן הבעל כמו שאתה חושש בשליח הולכה אפילו ישנו בידו שלם:

אבל מ"מ הא לא קשיא כלל דודאי שליח קבלה יכולין להיות דכיון דע"כ איש זה נעשה שליח האשה לקבל דהא עידי אמירה בעי בכל גוונא אפי' ישנו בידו שלם, א"כ פשיטא דליכא למיחש דנפל מיד הבעל ומצאו שליח האשה דלנפילה דיחיד פשיטא דליכא למיחש, אבל שליח הולכה בודאי יש לומר דמצאו ומשקר לומר שהוא שליח ואינו שליח כלל רק נפל ומצאו זה כמש"כ הרב הנ"ל, ומה שפסלו הרמב"ם לשליחות הבאה אף דהוי ג"כ נפילה דיחיד משום דשליח הבאה אין צריך עדות כלל, הלכך בפסולי עבירה חיישינן דאינו שליח כלל רק מצאו ואומר שהוא שליח הבאה אבל שליח קבלה יכולין להיות, וזה ברור, אבל הנ"ל ודאי קשה דעכ"פ לר"י דהכא למה לא חשיב פסולי עבירה דכשרין ג"כ בא"י אף דפסולין לעדות מיתה משום דהכתב מוכיח:

איברא לדעת הרמב"ם הנ"ל אכתי יש ליישב ולומר דאפילו לר"י דחמש נשים נאמנות בא"י אבל פסולי עבירה אפילו בא"י אין נאמנים, והיינו כפי סברא ראשונה של הרב הנ"ל דחיישינן שמסרו בידו לפקדון, ואף דשליש נאמן, דהימני', אבל ברשעים דחזינן דחשידי לשקר לא שייך זה. אלא שיש לתמוה עליו למה בשליח קבלה כשרין ס"ס כשיש בידו שלם דלא בעי עידי קבלה ניחוש שבא לידו לפקדון, אבל באמת לק"מ דוודאי בשליח קבלה שייך הימניה אפי' ברשעים כמ"ש התוס' בסוגיא דשליש דכך גמר בלבו לגרש אפי' משקר, אבל נראה דלא שייך גמר זה רק בשליח קבלה אבל בשליח הולכה לא שייך גמר בלבו רק בי' סברא דהמני' כפשטא, דמסתמא כיון שמסר לו הגט הימני' שלא ישקר ומסתמא אמת אומר וכיון דרשיעי נינהו לא שייך הימני' כיון דידעינן דמשקרי, וגמר בלבו לא שייך בהולכה כיון שלא נמסר שתתגרש במכירה זו כלל אפי' לדברי השליח, והשתא אפי' לר"י דוקא חמש נשים נאמנות דכיון דלאו רשיעי נינהו אף דאנן חיישינן להו אבל אינהו מוחזקין בכשרות שפיר שייך הימני' וממילא תפיסתן מוכחת הכל שהם שלוחים ושפיר קתני שהכתב מוכיח אבל פסולי עבירה נהי דהכתב מוכיח שאינו מזויף אבל אינו מוכיח שניתן לו לגירושין כיון דלא שייך הימני':

ונראה לי לומר עוד דאפי' הרא"ש מודה דאפי' בא"י פסולין ומה דנקט ח"ל דבהא אפי' ידענו שהוא שליח הבעל לא מהני רק שיאמר בפ"נ והוא אינו נאמן כלל, אבל בא"י מהני בעדים שנעשה שליח הבעל, תדע דכיון דקי"ל כאביי דחמש נשים בא"י אין נאמנות והיינו דחיישינן להו דמכווני לקלקולא ולא מהני הוכחת הכתב א"כ פשיטא דכ"ש פסולי עבירה, ואף דבהו לא שייך לחוש לקלקול מ"מ הא חזינן דחיישינן בהו בלי קלקול דהא בח"ל דלא שייך לחוש לקלקול חמש נשים נאמנות ואלו פסולי עבירה אינן נאמנים א"כ כ"ש בא"י דחמש נשים אין נאמנות ולא מהני הוכחת הכתב כ"ש דפסולי עבירה אינן נאמנין וע"כ דכוונת הרא"ש כמ"ש וזה ברור:

בגמרא כאן בארץ כאן בח"ל. במ"ל פי"ב מה"ג נסתפק בנפל למים שאל"ס והעידו הנך חמש נשים עדות המועיל לינשא לכתחלה אי סמכינן עלייהו רק לענין לינשא לכתחלה ע"ש:

ולכאורה מהך סוגי' דהכא איכא למיפשט ספיקו של הרב הנ"ל שהרי בהדיא כתב הרמב"ם פ"ז מה"ג דאי לא עמד השליח אצל הכתיבה ולא נתקיים ונתן לה הרי זה פסול עד שיתקיים, וכללה כייל הרב ז"ל פ"י מה"ג דכל היכי שזכר גט פסול היינו דלכתחלה לא תנשא ואי נשאת לא תצא, ומ"מ בין לר"י בין לאביי הכא לא מהימני' חמש נשים בח"ל רק לאביי טעמא משום בח"ל ליכא למיחוש לקלקולא, אבל לכ"ע אפילו לענין לינשא לכתחילה לא האמינו לחמש נשים:

אבל באמת ליכא למיפשט מידי מכמה טעמים, חדא דהכא לאו לענין לכתחילה בלבד סמכינן רק דאפי' יבוא הבעל ויערער לא יועיל דבלי עדותן הגט בטל כשהוא מערער ואי נימא דבאמת בהו יועיל ערער הבעל רק שנסמוך להתיר בלי ערער, הא וודאי ליתא דכל היכי דמהני ערער הבעל אי אפשר להתיר בלי קיום דכך הוא עיקר תקנת חכמים לומר בפ"נ כדי שלא יועיל ערער הבעל וכאן לא הועילו בתקנתן כלל, ורחוק לומר דמ"מ נסמוך עלייהו דדקדקו שפיר דברצון מגרשה ולא יבוא ויערער וכן משמע לכאורה מפירש"י לעיל דף ג' ע"א בד"ה מעיקרא מידק דייק, אבל בכל הסוגי' משמע דכל היכי דמהני ערער הבעל לא מהני בח"ל בלי קיום ועוד דדוקא בנפל למים שאל"ס דכבר יצאת מחזקת א"א מדאורייתא ס"ד דמהני עדות חמש נשים להתיר לכתחילה, אבל כאן אשה זו לא נתגרשה כלל וא"א גמורה היא ואנו נתיר לגרשה שלא כתיקון חכמים כיון דעל עדות חמש נשים אין לסמוך לכך אין מתירין לגרש וממילא א"א גמורה היא, גם לפי סברא השני' של הרב בעל מ"ל שם דכיון דאי נשאת לא תצא לא שייך לחוש לקלקולא ודבריו צריכין ביאור דמ"מ ס"ס אי יבוא חי תתקלקל וזו המעידה שמת שקר מעידה, וצ"ל דכוונתו כיון דאי נשאת לא תצא בלי עדותה הרי בלא"ה אנו תופסין שמת וודאי א"כ אף זו אפי' אינה יודעת שמת מ"מ לא שייך שתרצה לקלקל דמ"מ חושבת שבוודאי מת כיון שנפל בתוך מצולות ים כמו שאנו תופסין שמת ולא שייך קלקול, ומעתה הכא לא שייך זה דכל שהיא משקרת יודעת שבאמת לא נתגרשה ושפיר תתקלקל ע"י עדים וראי', כמ"ש התוס':

ועוד נראה לפע"ד דמודה הרמב"ם ז"ל דאפי' נשאת אסור לדור עמה עד שתקיים רק אפוקי בגט לא מפקינן לה מיני', ואף דבעלמא בפסול דרבנן יכול לדור עמה היינו היכי דאי אפשר לתקן, אבל הכא כיון דאיכא תקנתא בקיום אסור לו לישב עמה באיסור ופסול דרבנן עד שיתקן:

וראי' ברורה לזה דאל"כ תיקשי לי' להרמב"ם הא דמוקמינן לעיל פ"ק ברייתא דקתני המביא גט ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואי לאו פסול, ומקשינן מינה לרבה ומוקי לה אחר שלמדו ובניסת. והשתא תיקשי אי ניסת בלא"ה לא תצא אפי' לא נתקיים וע"כ דבלא נתקיים פסול הוא ואסור לדור עמה עד שיקיים וזה ברור ולפי זה ממילא מהני הך עדות אפי' לענין אי נשאת לכך אין חמש נשים נאמנות:

שם בארץ דלאו אדיבור דידה סמכינן וכו' איפכא מסתברא עד תניא כוותי'. בסוגי' זו יש לדקדק הרבה חדא כיון דבח"ל לא מהימנא א"כ ע"כ דחיישינן שזייפא הגט א"כ מ"ש דבא"י לא ניחוש להכי שהרי בשליח דעלמא אין אתה חושש שזייף וכל שאומר בפ"נ נאמן וזו אינה נאמנת, וע"כ דמשום שנאה חיישינן שזייפא א"כ בא"י נמי נימא הכי ואף דבעלמא לא חיישינן בהני חיישינן, ועוד כיון דקתני במתניתין שהכתב מוכיח אלמא דסומכין על הכתב שאינו מזויף א"כ מ"ש דבח"ל חיישינן שזייפה, ועוד לאביי מה זה שאמרו מה בין גט למיתה הא ההפרש מבואר דבהא יש לחוש שמתכוונת לקלקל ובגט לא שייך זה, ואפי' במיתה בלי כתב אי לא הי' מקום לחוש לקלקול לא היינו חוששין, ומה זה שאמר שהכתב מוכיח, גם קשה מה שהקשה הרשב"א ז"ל דמה בכך דאינה מתכוונת לקלקל מ"מ מתכוונת להוציאה מבעלה דזהו עיקר הנגיעה שלהם ומה שתירץ הרשב"א ז"ל דרק לקלקלה חיישינן אבל לאפוקי לא דתכנס אחרת תחתיה, דברים אלו לא נתבררו לי כלל דא"כ אפי' תקלקלה הרי תכנס אחרת ותרצה לקלקל גם זו, וע"כ דזו חושבת דרק זו היא עמה בשנאה אבל עם אחרת תהיה באהבה א"כ פשיטא דאפילו לא תוכל לקלקלה עכ"פ למה לה להיות עמה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, גם מכל הסוגיא ביבמות יש לדייק שם דעיקר השנאה לאפוקי מבעלה לא לקלקל דוקא ובשביל שאינה יכולה לקלקלה לא תעשה לה עכ"פ לאפוקי מבעלה דבר זה זר מאד:

לכן נראה לי בביאור סוגיא זו, והוא שאני אומר דודאי יש ב' מינים בהני חמש נשים חדא שיעשו לטובתם לאפוקי מבעלה, ושנית לנקום נקמתה ממנה, ויש הפרש בין זה לזה דכל שהוא לטובתה כל שיגיע לה נזק מזה דמרעי נפשה טובא וכדומה לא תעיד שקר, אמנם לנקום נקמתה הרי אמרו שם דאפילו נשאת צרתה אינה נאמנת דאומרת תמות נפשי עם פלשתים ומעידה שקר אף אם יגיע לה נזק:

ומעתה אני מפרש על שני פנים קרובים זה לזה, חדא דר"י ס"ל דכל היכא דכתב מוכיח שוב ליכא למיחש לזיוף כלל, רק ההפרש בין א"י לח"ל הוא דבא"י שאין אנו צריכים לעדותם רק על הכתב דנין א"כ בהו נמי הכתב מוכיח, אבל בח"ל דאפי' בשליח דעלמא בעינן שיראה כתיבת הגט ויעיד על זה שראה ואי לא ראה כתיבת הגט לא מהני, א"כ עלייהו אין לסמוך שראו כתיבת הגט, ומשקרי במה שאומרים שראו כדי שינתן הגט ולאפוקי מבעלה, ונהי דלהא ליכא למיחש שמתכוונת לקלקל דהא לא יועיל ערעור הבעל אבל עכ"פ יוצאת היא מבעלה הלכך אינה נאמנת, אבל לזיוף לא חיישינן דהכתב מוכיח רק היא לא ראתה כתיבת הגט ואומרת שראתה כדי שינתן לה ותצא מבעלה עכ"פ, זהו שיטתו של ר"י, ואביי ס"ל להיפך דוודאי היכא דליכא למיחש לקלקול רק לטובתה לאפוקי מבעלה, א"כ כמו דבשליח דעלמא אמרינן דכל שאומר בפני נכתב האמת אתו דלא אתי לארועי נפשי', וסברא זו ודאי שייך אף בהנך חמש נשים דאל"כ בלא"ה בח"ל למה יוכשרו להביא הא לא שייך בהו סברא דלא מרעי נפשייהו, וע"כ דגם בהו שייך הך סברא א"כ לא חיישינן שתעשה דבר ותעיד שקר לטובתה במה שיוכל לבוא לה רעה, אמנם לנקום נקמתה ממנה בודאי חיישינן משום תמות נפשי עם פלשתים, והיינו דקאמר בארץ דיש לחוש לקלקולא חיישינן שזייפה הגט, ואף דמרעי נפשה טובא כשיתברר לבעלה שהוא מזוייף והיא זייפה מ"מ אינה חוששת כיון דהיא תתקלקל ע"י עדותה אבל בח"ל כיון דלא שייך קלקול דלא משגחינן בי' ואין כאן חשש רק לחוש דלטובתה זייפה הגט בודאי לא חיישינן דלא מרעי נפשה בשביל זה כמו שליח דעלמא, דוודאי מה שאנו חוששין הוא שעושה לאיזה הנאה דאין אדם חוטא ולא לו ומ"מ משום סברא דלא מרעי נפשי' נאמן, וה"ה בהנך חמש נשים:

ועוד אני אומר קרוב לזה, דלכ"ע לא חיישינן בחמש נשים שזייפא הגט דמעשה לא עבדי רק דיבור חיישינן, והיינו דקתני מתניתין שהכתב מוכיח דלזיוף לא חיישינן כלל, רק אביי ס"ל דבא"י נהי דבעלמא לא בעי קיום דלא חיישינן לזיוף, אבל מ"מ עיקר מה שאנו סומכין דניתן לשליח לגרש בו ברצון הבעל, הוא דלא חיישינן דשליח יעשה כן דלא ניתן לו לגירושין והוא ילך ויתננו לגירושין, אבל בהנך חמש נשים יש לחוש דלא ניתן להו לגירושין ואף דאי יבוא הבעל ויערער מרעי נפשה טובא דהא הבעל יודע שיקרה, מ"מ מתכוונת לקלקלה ותמות נפשה עם פלשתים, אבל בח"ל דקלקול ליכא ממילא לא חיישינן דמשקרת שלא ראתה כתיבת הגט או שלא ניתן לה לגירושין דלא מרעי נפשה כיון דאינה יכולה לקלקלה, ולפי' זה ניחא לי טפי מה דלא חייש אביי דמתכוונת לקלקלה על ידי עדים וראי' שהוא מזויף, ולפי זה ניחא דלזיוף ליכא למיחש כלל דהכתב מוכיח, ועיקר החשש דלא ראתה כתיבת הגט או לא ניתן לה לגירושין ובזה קשה הדבר לברר בעדים ולא חיישינן כנ"ל ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה אדרבא]. ומעתה כל הקושיות מיושבין על נכון, דשפיר קתני במתניתין לאביי מה בין גט למיתה דאף דבגט לא שייך קלקול מ"מ שייך דמתכוונת לאפוקי וזייפא הגט, ועל זה אמר שהכתב מוכיח שאינו מזויף, ולפי' הראשון הנ"ל לאביי דוקא בח"ל הוא דאז כתב מוכיח כמו בעלמא בכל גט אבל בא"י לא דמי כלל לשאר גט דלא חיישינן לזיוף דלא חשיד אינש לזייף אבל זו מחמת תמות נפשי עם פלשתים לא שייך זה כלל ויש לחוש בה שזייפה, רק בח"ל כיון דתמות נפשי וכו' ליכא רק לעשות לטובתה כמו דלא חיישינן בעלמא שיזייף אדם שטר לטובתו ה"ה בהנך, ולפי' השני הנ"ל דלא חיישינן לזיוף לכ"ע רק שלא ניתן לה לגירושין ג"כ אתי שפיר במתניתין לאביי דשפיר קאמר דכתב מוכיח, דאין לחוש לזיוף שאילו היה מקום לחוש שזייפה א"כ ממילא מתכוונת לקלקלה דוודאי יתברר שהוא מזויף רק דלזיוף ליכא למיחש כלל כמו בעלמא דמעשה לא עבדי ואין כאן רק לחוש על הדיבור בא"י יש לחוש שלא ניתן לגירושין ובח"ל יש לחוש שלא ניתן לגירושין ולא ראתה כתיבת הגט לכך בא"י דיש לחוש שמתכוונת לקלקל אמרינן שפיר דמשקרת דלא ניתן לה לגירושין ואף דמרעי נפשה דבעל ידע דמשקרת מ"מ תמות נפשי עם פלשתים, אבל בח"ל דלא תקלקלה דבעל לא יאומן ממילא לא תעיד שקר לטובתה לאפוקי מבעלה במה שתהא משקרת בבעלה כ"כ שהרי יתגלה לו שקרה שהעידה שקר, כנ"ל ברור:

והנה הרמב"ן והרשב"א נחלקו בחמש נשים בא"י לאביי אי מהימני' עכ"פ כשאומרת בפ"נ כיון דבהא לא מהני ערער הבעל וכתב הרשב"א דאינה נאמנת דלאו כ"ע דיני גמירי, ובאמת הוא דחוק מאוד שהרי וודאי אשה זו יודעת דבא"י משגחינן בי' ובח"ל לא מכח בפ"נ א"כ בא"י כשאומרת בפ"נ וודאי יודעת דאי אתא מערער לא משגחינן בי' דאל"כ אלא שלא נאמין לה רק להנשא, מה צורך לבפ"נ דהא יודעת דבא"י אין צריך לומר ואי לא מהימנא להנשא לא תאומן עם בפ"נ כל שיועיל ערער הבעל אלא שאני חוכך במה שאמרו בברייתא כשם שאינן נאמנות לומר מת בעלי כך אינן נאמנות להביא גיטה והיאך שייך לומר אינן נאמנות מה שנאמנת אם תאמר בפ"נ והרי כך אמרו במשנה אף הנשים שאינן נאמנות וכו' נאמנות להביא גיטה והיינו בח"ל ע"י אמירת בפני נכתב, ולמה קראו בברייתא אינן נאמנות מה שנאמנות באמירת בפ"נ מה דבמשנה אמרו על זה נאמנות:

לכן נראה לי לפי מה שכתבו התוס' דר"י ס"ל דיכולה לקלקלה ע"י עדים וראי' וצ"ל דאביי לא חייש להך כיון דאין מצוין לקיימו ממילא קשה לברר בעדים וראי', אבל בא"י דמצוי לקיים שפיר יש לומר דמתכוונת לקלקל ע"י עדים וראי', והא דקאמר איפכא מסתברא בארץ דאי אתי מערער משגחינן בי' היינו לסתור דברי ר"י קאמר איפכא מסתברא כיון דס"ל בארץ מהימנא בלי בפ"נ כלל, אבל לדידי באמת עכ"פ גרע א"י דיכולה לקלקל ע"י עדים וראי', גם בלא"ה נראה לי בעיקר מה שהחליטו דבא"י נאמן השליח בפ"נ אפי' לסלק ערער הבעל והיינו ממה שאמרו לעיל ואי עבדית אהנית, ולי אין זו ראי' כלל דשאני התם דהי' בבבל או כפר סוסאי שהוא מובלע בתחום א"י אבל ח"ל הוא ואיכא מ"ד דבהנך צ"ל הלכך אף שהוא מיקל שאין צ"ל אבל שפיר קאמר לי' ואי עבדית שאתה תופס כמ"ד שצריך לומר אהנית דלא יועיל ערער הבעל אבל בא"י דלא הי' תקנת חכמים כלל לומר בפ"נ לכ"ע ליכא למ"ד שיועיל מה שיאמר מעצמו בפ"נ לסלק ערער הבעל מה דמדינא צריך תרי דוקא והיינו דקאמר בפשיטות הכלל ארץ וח"ל דבארץ ליכא גוונא להכשיר חמש נשים כלל כנ"ל, ועמ"ש לעיל ד"ו ע"ב בתוס' בד"ה ואי עבדית אהנית:

שם אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו וכו' וממקום שבאת סוגיא זו צריכה ביאור דיש לתמוה בה הרבה, חדא דבמתניתין קתני ובלבד שצריכה לומר ש"מ שהי' מקום לומר דאינה צריכה לומר כלל, והכא יליף לה מק"ו דנאמנת להביא, ועכ"פ היאך תהא עדיפא משליח דעלמא דנאמן להביא גט ולהעיד על מיתה ומ"מ צ"ל בפ"נ, ועוד דהכא משמע דמדינא צריכה לומר ממקום שבאת, ולעיל פריך והא אשה דלא שכיחא וכו' ומשני שלא תחלוק בשליחות, אלמא דמן הדין לא היתה צריכה לומר רק משום שלא תחלוק, ועוד מה ענין חמש נשים דנאמנין, לאשה עצמה, דמ"מ כיון דבח"ל לא שייך שתקלקלה הוי להו הנך כמו שליח דעלמא דנאמנין, ואם בא לומר דאשה דמיא לשליח דעלמא ממש, א"כ לאו מחמש נשים ניליף לה רק מכל שלוחים דעלמא, וע"כ דיש סברא לומר דאשה עצמה גרועה משליח דעלמא א"כ אף מה' נשים לא מוכח מידי לפי סברת אביי דלא שייך בהו שום חשש שקר כל שאומרים בפ"נ והוי להו כמו שליח דעלמא:

לכן נראה לי דהכוונה כך דוודאי ס"ד דבעיקרא דמילתא שתהא אשה מביאה גט שהיא לטובתה שתנשא בו חיישינן לזיוף, ודוקא שליח דעלמא משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו נאמן בא"י בלי קיום ובח"ל ע"י בפ"נ, אבל זו מחמת שהיא רוצה להנשא יש לחוש שזייפה גט להנאתה ואף דמת בעלי נאמנת, דהתם יריאה שיבוא אבל בגט דליכא דמכחיש לה חיישינן, והיינו דיליף מק"ו מחמש נשים שאין לחוש לאשה שתזייף גט להנאתה טפי מלומר מת בעלי, שהרי חמש נשים אינן נאמנין על מיתה ומ"מ להביא גט נאמנין ולא חיישינן שזייפה הגט, ש"מ דלזיוף גט טפי ליכא למיחש מלהעיד על מיתת הבעל, וליכא למימר דשאני ה' נשים משום דבגט ליכא למיחש לקלקול, הא ליתא דאי יש לחוש שזייפה הגט להנאתה אפי' בלי קלקול הי' לנו לחוש כדי לאפוקי מבעלה עכ"פ, דזהו עיקר מה שהיא מבקשת, וע"כ דדוקא היכי שרוצית לנקום ממנה אמרינן דמרעי נפשה כדי לנקום ממנה משום תמות נפשי עם פלשתים אבל בשביל הנאתה לא חיישינן שתזייף גט, ועוד אי יש לחוש שזייפה ממילא קלקול נמי איכא דמסתמא יברר הבעל שהיא מזויף, וע"כ דבאמת לא חיישינן שזייפה רק דחיישינן שלא ראתה כתיבת הגט ואף דלא אתי לארועי נפשה, אבל זו הואיל ומתכוונת לקלקלה יש לחוש רק משום דאי יבוא ויערער לא משגחינן בי' שוב ליכא למיחש למידי רק בא"י חיישינן שלא ניתן לה לגירושין, ואף דאח"כ יכיר הבעל בשיקרה ומרעי נפשה מ"מ מתכוונת היא לקלקל כמ"ש לעיל, ועכ"פ מוכח דלא חיישינן שזייפה גט להנאתה, א"כ ה"ה באשה עצמה כיון דלא חיישינן שתעיד שקר על מיתת בעלה בשביל הנאתה כ"ש דאין לחוש על גט דחזינן דזה קיל יותר לשקר מלשקר על כתיבת גט שהוא גט כשר והבעל שלחה מה שאינו כן רק היא זייפה:

אבל עכ"פ כיון שנתברר דלא חיישינן באשה שזייפה גט ממילא הי' מקום לומר דאפי' בפ"נ אינה צריכה דדוקא שליח דעלמא לא מהני שיאמר שליח הבעל אני בלבד, דלא דייק כ"כ כשאומר בפני נכתב משיאמר שליח הבעל אני ואפילו ידעתי לא מהני, אבל אשה עצמה דוודאי דייקא שפיר דאי יבוא ויערער תתקלקל א"כ פשיטא דדייקא ואפי' בלי בפ"נ תהא נאמנת, ועוד כיון שנתברר דלא חיישינן שזייפה גט להנאתה, א"כ נהי דשליח דעלמא צ"ל, אבל זו כיון שאם תאמר שכבר נתגרשה לא תצטרך כלום כיון דלא חיישינן בה שזייפה גט, א"כ נאמנת שהבעל שלחה במיגו דכבר נתגרשה אבל לולא הק"ו ממילא לא היתה נאמנת לומר דכבר נתגרשה], והיינו דקאמר וממקום שבאת, דכיון דעיקר הלימוד שנאמין לאשה עצמה בגט שבידה שלא לחוש לזיוף לטובתה נלמד מה' נשים, וכיון דאינהו צריכי לומר בפני נכתב תקנו גם באשה עצמה שתאמר שלא תהא עדיפא מהם ואי היא לא תצטרך לומר אף הם לא יאמרו, לכך תקנו שתאמר גם היא:

והשתא ניחא דקאמר לעיל והא אשה דלא שכיחא וכו', ולכאורה הוא תמוה דמה בכך הא בפקח ונתחרש גופא צריך קיום חותמיו אף דלא שכיח, א"כ ממילא באשה צריך בפ"נ ולהנ"ל ניחא דאשה עצמה ג"כ מדינא אינה צריכה כנ"ל רק מחמת גזירה דחמש נשים הואיל ומנייהו מפקא, א"כ במילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן כמו אחר שלמדו לרבה, ומשני דוקא לגזור משום שמא יחזור לקלקולו דעכשיו ליכא למיחש כלל גבי לא שכיח לא גזרו, אבל באשה דהחשש דגם שליח אחר לא יאמר כגון ה' נשים וכ"ש שליח אחר, א"כ אפי' בלא שכיח גזרו שלא תחלוק בשליחות, ודוק, ועמ"ש לעיל שם:

ובהכי ניחא מה דלא מצינו רמז בפוסקים דאשה בא"י לא תהא נאמנת כלל כיון דמחמש נשים מפקינן לה, ולהנ"ל ניחא דכיון שנתברר לנו שאין לחוש שזייפה גט להנאתה, רק חמש נשים מחמת דמכווני לקלקל חיישינן להו בא"י אבל זו דלא שייך זה ממילא נאמנת, ובהא לא שייך שלא תחלוק כיון דכלהו שלוחים בא"י אינן צריכין לומר, ושפיר לא גזרינן אטו ה' נשים כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ודוקא היכי דשייך שלא תחלוק דכלהו שלוחים צריכי לומר, שפיר גזרו באשה אטו כלהו אפילו בלא שכיח, ודוק:

בתוס' בד"ה אדרבא וכו' ור"י סבר דמ"מ יכולה לקלקלה ע"י עדים וראי' שלא שלח לה הגט כוונתם יש לפרש על שני פנים, האחד דשיעור דבריהם כך הוא דר"י סבר דחיישינן שמא לא שלח לה באמת הגט רק היא זייפה ויברר בעדים שהוא מזויף דאי שלח לה הגט לא הוי חיישינן לזה דכבר כתבו לעיל רפ"א דלא חיישינן דבעל ישלח לה גט מזויף לקלקלה, לזה כתבו כאן שלא שלח לה הגט כלל רק השליח זייפו, ועוד יש לפרש בפשיטות דס"ל דלהא ליכא למיחש שזייפה הגט דהא כתב מוכיח, ור"י ס"ל דכתב בלבד מוכיח כ"ש כתב ופה ועכ"פ היאך ניחוש לזיוף, רק החשש דיברר בעדים וראי', שלא שלח לה הגט רק ממנו נפל ומצאתו או הופקד בידה ואינה שליח לגירושין כלל:

איברא יש לתמוה בין אי נימא דחיישינן לזיוף לר"י בין אי נימא דחייש שמא לא ניתן לה לגירושין, עכ"פ מאי עדיפותא דא"י שלא ניחוש לר"י להכי דמתכוונת לקלקלה ע"י עדים וראי' והיא זייפה הגט, ואי דהכתב מוכיח שלא זייפה א"כ גם בח"ל אינו מזויף, וליכא למיחש לקלקול דלערעור בלבד לא משגחינן בי', ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל רפ"א דעיקר ההפרש לרבא בין ח"ל לא"י דבא"י לא חיישינן לזיוף כיון דמצוי לקיים ובח"ל חיישינן טפי כיון שאינו מצוי לקיים עביד טפי לזייף א"כ אתי שפיר, אבל מדברי התוס' וכל המפרשים מוכח התם דאין הפרש בחשש זיוף בין א"י לח"ל כלל רק בח"ל חשו שיבוא ויערער ובא"י אי יבוא ויערער באמת תצטרך קיום, א"כ כיון דחושש ר"י בח"ל דבאמת זייפה עד שיברר בעדים א"כ פשיטא דאיכא למיחש בא"י להכי, וצ"ע לכאורה:

וצ"ל דכוונת התוס' דוודאי עכשיו אין לחוש לזיוף כלל בין בארץ בין בח"ל רק כיון דבח"ל רצו חכמים לתקן שלא יועיל ערעור הבעל ומעתה היאך נסמוך על עדותה של זו דאף אי יבוא ויערער לא נשגיח בו הא אי יערער ראוי לנו לחוש לזיוף ומה תאמר שנסמוך על מה שהעידה זו בפ"נ הלא אז ראוי לנו לחוש שזייפה והעידה כדי לקלקלה ע"י שיברר בעדים וראי' וא"כ ממילא אפי' לא בירר בעדים וראי' חיישינן אז לערעור הבעל, וכל היכי דיועיל ערעור הבעל שוב אי אפשר להתירה אפי' בלי ערעור, משא"כ בא"י נהי דאי יערער ודאי יש לנו לחוש אבל עכשיו בלי ערעור לא חיישינן להתירה עכשיו, דכל עוד שאינו מערער לא חיישינן לזיוף כלל, ואי יערער באמת תצטרך קיום, ודוק. אמנם בעיקר דברי התוס' כבר כתבתי בסוגיא מה שנ"ל לפרש בזה, ובלא"ה א"ש הכל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף