אילת השחר/בבא קמא/קז/ב

אילת השחר בבא קמא קז ב

דף ק"ז ע"ב

שומר שכר יליף נתינה נתינה משו"ח שואל וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכו'. הנה גם כל מיני תביעות כגון גזילות והלואה ובכל טענות חייב דוקא מודה במקצת, ומבואר בתוס' לעיל בע"א דילפינן מפקדון, אע"ג דלענין מומחין לא ילפינן, א"כ למה בשומרים צריך על שומר שכר ושואל ושוכר לימוד מיוחד גז"ש או וי"ו מוסיף ולא סגי ללמוד משומר חנם.

ודוחק לומר דכל הדברים ילפינן מהצד השוה, אבל שומר שכר או שואל לא הייתי לומד משומר חנם, וכן שואל לא הייתי יכול ללמוד משומר חנם, ושומר שכר רק אחרי שכתובין שלשתן אפשר ללמוד כל טענות דחייב מודה במקצת להשבע, ושמא דבאמת גם בלי זה הוי ילפינן, אלא כיון דיש גם גז"ש או וי"ו מוסיף לגבי ללמוד שאר דברים ממילא ג"ז ידעינן מכחם, אבל גם בלי גז"ש וי"ו מוסיף ג"כ הוי ילפינן משומר חנם.

אינו חייב עד שישלח בו יד. לפירש"י דהיינו שיעבוד מלאכה בהדבר ואז חייב עבור מה שברשותו הגניבה ולא על עצם השליחות יד הוא גנב, וכן דייק לקמן בהא דקאמרינן מאי לאו שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינה ברשותי מה שבועה שאינה ברשותי כי מיגליא מילתא דאיתי' ברשותי' חייב אף שבועה שלא שלחתי בה יד כי מיגליא מילתא דשלח בה יד חייב, פירש"י בד"ה אף שבועה שלא שלחתי בה יד כי משתכח שקרן נמי חייב כפל משום שאין ברשותו, ולפי"ז אם אכל הדבר דנמצא דאינה ברשותו בשעת שטען נגנבה ונשבע שאינה ברשותו לא חייב כפל, אבל בתוס' ד"ה עד שישלח בה יד דביארו דמה דקתני לעיל והעדים מעידים אותו שגנבו היינו ששלח בו יד, מבואר דהשליחות יד הוא הגניבה וע"ז הוא חייב כפל, והנה גם להתוס' השליחות יד דחייב ע"ז כפל הוא עשיית המלאכה, דהא התם דקתני ברישא דטוען אבד והעדים מעידים שאכלו ובסיפא בטוען נגנבה והעדים מעידים שגנבו, ומבואר בתוס' לעיל כ"ג ע"ב דלרבותא נקט דאע"ג דרק גנבו לא אכלו מ"מ חייב כפל, משא"כ ברישא בטענת אבד אע"ג דאכלו אינו חייב כפל, הרי דגנבו דסיפא אינו אכילה, וע"כ במה דכתבו כאן דגנבו היינו שלח בו יד היינו מלאכה, ובכ"ז כשטוען שגנבו נעשה גנב על המלאכה שעשה קודם וחייב כפל על שבועתו שנשבע שלא שלח בה יד ובאמת שלח בה יד.

אבל שלח בה יד קנה ושבועה לא מהניא בי' כלום. עי' ברעק"א דדייק על מש"כ רש"י דכיון דקנה לחייב באונסין הוי כדידי' כפר, דלכאורה זה חידוש כיון דהא לא הוי שלו ממש, ויותר פשוט הי' לו לומר כיון דגם אם נכון כמו שאמר דנגנבה ג"כ אינו פטור, וגם העיר למה ר' זירא נשאר בספק אם שלח יד קודם אם חייב כפל או לא, כיון דהבאנו דר' יוחנן אמר בטוען טענת אבד ונשבע ואח"כ טען טענת גנב דפטור מחמת דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, משמע דלולא זאת הי' חייב, הרי דלא אמרינן דמה דכבר קנה באונסין זה טעם שלא יוכל להתחייב כגנב, וביאר דיש ג' סברות שלא יהי' חייב, או דדידי' קא כפר, או דהשבועה לא פטרה אותו אליבא דאמת כיון דחייב באונסין דלכן אף אם נגנבה אינו נפטר במה שנגנבה ושבועה כזאת אינה מחייבתו כפל, ובטעם הג' דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ובטוען טענת אבד ואח"כ טענת גנב אם זה אמת פטר עצמו בטענתו, דהיינו ביום שני טען שאבד היום, וביום שלישי טען נגנב ביום הראשון, דאז אם טענתו שנגנב אמת הי' הוא באמת פטור, ולכן שם שייך רק הטעם דקנה ודידי' קא כפר, דהא ביום שלישי הי' כבר חייב באונסין וכשכפר אז דידי' קא כפר, וזה באמת הוכחנו דאין טעם זה פוטרו, דהא אם כן למה הוצרך לומר משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה, אבל מ"מ יש להסתפק דבשלח בה יד קודם לא יתחייב משום גנב כיון דשבועה לא מהניא בה כלום דאף אם נכון שנגנב מ"מ לא נפטר אליבא דאמת עי"ז, ולכן נשאר ר' זירא בספק משום דר' זירא הי' לו שתי סיבות שהסתפק, א' שבדידי' כפר והב' ששבועתו לא מהני בי' כלום, ובאמת נפשט צד א' דלא אמרינן דבדידי' כפר, אבל עדיין נשאר ספק משום דשבועה לא מהני בי' כלום.

והנה כל זה לפי ההנחה דרק מה שנשבע שנגנב היא המחייבתו, אבל לפי"מ דהסתפק בגמ' להלן דגם שבועה שלא שלחתי בה יד משלימה לחייבו כגנב, א"כ הא בהשבועה דנגנב ולא שלח בה יד הא פטר עצמו ושבועה אהניא בי' שפיר, ולפי"ז ע"כ הספק הי' רק משום דדידי' קא כפר, ולפי"ז צ"ל דשפיר פשט דלא אמרינן האי סברא דדידי' קא כפר, וכן משמע קצת מהרשב"א.

והנה הגרעק"א הסתפק בשלח בה יד דנעשה גזלן אם נשאר בו דיני שומר, ולהצד דאינו שומר א"כ הא אם טט"ג נתחדש רק בשומר איך שייך שיעשה גנב מחמת טט"ג כיון דאינו כבר שומר, אלא דאפשר דזהו גופא הביאור, דהתורה חידשה רק בשומר דהוא כיד הבעלים וכשטט"ג חייב, אבל היכא דחייב באונסין דדידי' קא כפר היינו דאינו כבר כיד הבעלים ואז לא חייבתו תורה כפל.

מאי לאו שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינה ברשותי מה שבועה שאינה ברשותי כי מיגליא מילתא דאיתי' ברשותי' חייב אף שבועה שלא שלחתי בה יד כי מיגליא מילתא דשלח בה יד חייב. לכאורה אינו מובן דהא אין פסוק דמשביעין ג' שבועות, אלא דידעינן מסברא דמשביעין כל אלו השבועות מה שיש לחושדו ובלי זה עדיין לא נפטר מחיובו, א"כ איך שייך לעשות היקש. ועוד צ"ע דדחי לי' דמשוינן זה לשבועה דלא פשעתי, וא"כ למה צריך למדרש זה מקרא דאם לא שלח ידו הא שלח ידו פטור הא אמרינן דהוי כמו לא פשעתי. ויש לבאר דקושית המקשן הי' כיון דכדי להיפטר צריך ג' שבועות, א"כ כמו דאם נמצא שקרן בשבועתו דאינו ברשותו חייב כפל, ה"נ אם נמצא שקרן גם במה שאומר שלא שלח יד דמסתבר לי' דהשבועות שעזרוהו להפטר הם עושים בו דין גנב, ולזה קאמר דכיון דע"כ אם נמצא שקרן במה שאמר לא פשעתי אינו חייב כפל, הרי דאע"ג דכדי להפטר הוצרך לישבע דאינו פשע, מ"מ לא ע"י כולם מוכרח ליעשות גנב, א"כ שפיר אפשר למדרש מקרא דאם לא שלח ידו דאם שלח ידו פטור, אבל בלי דרשא יש סברא לכאן ולכאן.

ולרש"י דמפרש דבשבועה דלא שלח בה יד היינו שלא עשה בה מלאכה, נמצא דלר"נ דהקשה לחייבו גם כששלח בה יד להיות בו דין גנב, אין השליחו"י הגורם, אלא דאע"פ ששלח בה יד יתחייב משום מה שאמר דאינו ברשותו כמבואר ברש"י ד"ה אף שבועה, אבל להתוס' בב"מ דף ו' דשבועה דשלא שלח בה יד היינו שלא אכלה, אז כשאנו רוצים שיהי' חייב גם בשלח בה יד ע"כ דחיובו יהי' רק משום השבועה דשלא שלח בה יד, דהא באמת לא היתה ברשותו דהא כבר נאכלה.

מה שבועה שלא פשעתי בה כי מיגליא מילתא דפשע בה פטור מכפל אף שבועה שלא שלחתי בה יד וכו'. יש לעיין וכי בשבועה שלא פשעתי הפשיעה היא הסיבה הפוטרת, הא מה שפטור הוא מחמת שלא גנב, ולא מצינו דפוטרת אם גנב אלא דבפשע עדיין אין גניבה, אבל איך נלמוד דבשלח בה יד יהי' פטור מכפל אפילו שנמצאת ברשותו, דנהי דהשליחות אינו גניבה מ"מ הא נמצאת כעת ברשותו, והיכן מצינו דיש דבר הפוטרו מאם גנב החפץ דהיינו כשיש לו החפץ ומחזיקו לעצמו, ובכלל צ"ע מה דאמרינן שליחות יד דומיא דאינו ברשותו או דומיא דפשעתי, וכי כתוב בתורה ביחד דנימא להקיש לזה או לזה, הא זה סברא דביאר רב ששת ב"מ דף ו' דכדי להפטר מתביעת המפקיד צריך לברר כל הג' דברים ע"י שבועה, אבל איך שייך לימוד כזה.

רש"י ד"ה אף שבועה שלא שלחתי בה יד. כי משתכח שקרן נמי חייב כפל משום שבועה שאין ברשותו. מבואר מרש"י דגם למ"ד דחייב אפי' כששלח בה יד היינו משום דמ"מ אז הי' ברשותו בשעה שנשבע, נמצא דנעשה גנב בשעת השבועה על מה שגונב החפץ אז, ואע"פ שכבר שלח בה יד כמש"כ רש"י לעיל בד"ה עד שישלח בה יד, דהכונה דעשה בה מלאכה, מ"מ מתחייב ונעשה כעת גנב בשבועתו, אבל אין החידוש דע"י השבועה נעשה גנב על השליחות יד הקודמת, דא"כ מה הוצרך רש"י להוסיף דחייב משום שבועה שאינה ברשותו, וע"כ דהשליחות יד לא תיהפך למעשה גניבה, אלא דאעפ"כ איכא גזה"כ דע"י שנשבע שאינה ברשותו נהי' גנב להתחייב עליה כפל, אבל התוס' בד"ה ושלח בה יד, כתבו דלמ"ד דאם שלח יד קודם אינו חייב כפל, ע"כ דמה דקתני והעדים מעידים שאכלו משלם תשלומי כפל מיירי דאכלו לאחר שבועה, מוכח מדבריהם דלמ"ד דאם שלח בה יד חייב כפל מיירי אפי' כשאכלו קודם, דמ"מ ע"י השבועה נהי' בו דין גנב על האכילה הקודמת, וכן מבואר בדבריהם בד"ה עד ששלח בה יד, דכתבו דלמ"ד הזה מה דקאמר והעדים מעידים אותו שגנבו היינו ששלח בו יד, ואם היו לומדים דנעשה גנב במה שנמצאת בשעת שבועה בביתו דזהו הגניבה, א"כ מה צריך לומר דהעדים שגנבו היינו ששלח בה יד, הא אפשר כפשוטו שנמצאת אצלו כמו למ"ד דחייב כפל בלי ששלח בה יד, אלא דלמ"ד דבעי שישלח בה יד צריך דיהי' גם עדים על השליחות יד, אבל מה דקתני שהעדים מעידים שגנבו היינו מה שגנבו לעצמו אז בהשבועה, וע"כ דס"ל דהשליחות יד הוא המעשה גניבה שמתחייב עבור זה כפל. ובשטמ"ק לעיל דף ק"ו ע"ב כתב בשם המאירי דאם אכלה חייב כפל בשנשבע על האכילה הקודמת, ואם שלח בה יד לבד פי' דעדיין בעין אז נעשה גנב רק מצד הגניבה שאחריה. והדברים צ"ב מאי נפק"מ, [ויבואר בס"ד בסוף הענין] הא מ"מ חזינן דנעשה גנב על האכילה הקודמת.

והנה רש"י לעיל בד"ה בששלח בה יד כתב דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בה יד, משמע דהחיוב הוא על שקר שאמר שלא שלח בה יד, ומ"מ אין סתירה מרש"י לעיל, דלעיל מיירי אליבא דר' חייא בר' יוסף דאינו חייב כפל אלא כששלח בה יד, וס"ל לרש"י דלדידי' עיקר המחייב הוא שבועת שקר דלא שלחתי בה יד, משא"כ לר' נחמן דפריך על רב ששת ורוצה להוכיח דגם בשלח בה יד חייב ולא רק בלא שלח בה יד, לכן שפיר ס"ל דהמחייב הוא מה דנשבע שאינה ברשותו ואליבא דאמת הי' ברשותו, אלא דגם אם שלח בה יד אינו פטור, אבל אין השליחות יד טעם החיוב דכפל.

ומהתוס' בד"ה ושלח שכתבו דלר' ששת צ"ל שאכלו אחרי השבועה, משמע דלר"ח בר אבא להצד דס"ל דחייב אפי' אם שלח יד לא היו צריכים להעמיד דאכלו קודם, ומ"מ מבואר בדבריהם דאפשר להתחייב גם על אכילה לפני השבועה. ולכאורה מה ההכרח הא לדידי' אין עיקר החיוב השליחות יד, דהא גם כשלא שלח יד חייב, א"כ אולי חיובו רק כשלא אכלו אלא דעשה בה מלאכה דנמצא דשיקר במה שנשבע שאינו ברשותו אבל אם אכלה לא יהי' גנב על האכילה הקודמת.

אלא דדברי התוס' מדוקדקים ואזלי לשיטתם, דהנה מה דרש"י פירש דמה דמצריך ר' חייא ב"ר יוסף שישלח בה יד היינו דשבועתו שנשבע שלא עשה בה מלאכה היתה לשקר דהא בשליחות יד דמלאכה קיימינן, כל זה לשיטתו דשבועה שלא שלחתי בה יד היינו לעשות בה מלאכה, וע"ז חייב להשבע כמש"כ רש"י ב"מ דף ו' ע"א, אבל להתוס' שם ד"ה שבועה דחולקים על רש"י וס"ל דשבועה כזאת אינו נשבע אפי' ע"י גלגול דלמה לנו לחושדו ששלח בה יד, הא כפירתו כעת אינה סיבה לחשוד שעשה מלאכה, וכל השבועה דשליחות יד היינו דחשדינן שמא אכלה, על כן כאן לר"ח בר יוסף נשבע שלא אכלה, וכיון שכן א"א לומר דיהי' חייב לבסוף על שבועת שקר דאינה ברשותי, דהא כיון דאליבא דאמת באו עדים והעידו דשלח בה יד והיינו שאכלה, א"כ באמת לא היתה ברשותו, וע"כ דכל חיובו מחמת שקר דלא שלח בה יד, דהיינו דאליבא דאמת אכלה ונעשה כעת גנב על האכילה הקודמת, לכן להתוס' בין אם נסבור דחייב רק בשלח בה יד, וכן אם חייב בין בשלח בה יד בין בלא שלח בה יד, מ"מ ענין השליחות יד היא דנמצא שקרן עליה דהיינו דאכלה, וע"כ יש חידוש דנעשה גנב למפרע.

ולעיל דף ק"ו ע"ב פריך לר"ח בר אבא מתבעו הקטן כשהוא גדול דפטור וליהוי כאבידה, ומשני ר"ח בר אבא דמיירי כשאכלו כשהוא קטן, ולפי הצד דס"ל לר"ח בר אבא דאם שלח בה יד פטור, ומשמע שכן נוטה דעתו של ר"ח בר אבא, א"כ למה צריך למעט מכפל בכה"ג דאכל לפני השבועה, דהא תובעו כעת כשהוא גדול על מה שהנפקד אכל כשהמפקיד הי' קטן, וכה"ג אפי' בגדול לא שייך כפל, כיון דכבר שלח בה יד קודם השבועה, ולומר דכל המיעוט לענין לפוטרו משבועה ג"ז א"א לומר דלא יצוייר שיהי' המיעוט לגבי שבועה, דהא כשטוען נגנבה יצטרך להשבע דאולי נגנב כשהוא כבר גדול, וכמשנ"ת בדברינו לעיל דף ק"ו ע"ב. והי' אפשר לדחוק באופן דאומר דכלה זמן השמירה עוד בהיות המפקיד קטן, אבל מכל הסוגיא משמע דמיירי לענין כפל, וכ"ה לשון הגמ', אבל אכלו כשהוא גדול משלם, הרי דמשלם כפל, ועי' בפנ"י, וצ"ע.

והנה הבאנו דברי המאירי בדף ק"ו ע"ב דחילק דאם אכל ואח"כ טט"ג יהי' חייב כפל, משא"כ אם שלח בה יד דאז חייב מצד גניבה שאחריה, לכן יהי' פטור, ודבריו מחוסרים ביאור דמה נפק"מ בין שליחות יד ובין אכלה הא תרוייהו שליחות יד הוו, ואם יש דין דאע"פ דאכלה חייב הרי דחייב על שליחות יד, א"כ למה לא יתחייב על שליחות יד שלא אכלה רק עשה בה מלאכה והחזירה.

ואפשר לבאר דיסבור כהתוס' בב"מ דף ו' הנ"ל, ולכן א"א להשבע שלא עשה בה מלאכה, דלא שייך שבועה כזאת אפי' ע"י גלגול, דלמה לנו לחייבו שבועה על מה שאין רואים כעת שום טעם לחושדו בזה, ונמצא דשבועה שנשבע שלא שלח יד הוא רק שלא אכלה, וכיון שכך הא א"א להיעשות גנב על השליחות יד דעשיית מלאכה, דהא ע"ז לא הי' דין שבועת ב"ד, וע"כ דצריך להיעשות גנב על שגנבה אז, וכיון דאז כבר הי' חייב באונסים ושבועתו היתה בטעות, דאליבא דאמת כשעשה מלאכה הוא כבר חייב באונסים וטענתו להפטר לא הי' כלום, ונמצא דלא הי' כלל שום שבועה שיעשה גנב עליה, משא"כ באם אכלה דנמצא דשבועתו דלא אכלה היתה שבועת ב"ד כדין, וכיון שהיתה שבועת שקר נעשה גזל על מה שנשבע דהיינו על האכילה ההיא.

תוד"ה הואיל. כתבו דבטען אבד ואח"כ הודה ששיקר וטוען נגנבה פטור משבועה מחמת מיגו דאי בעי אמר אמת נשבעתי, העירוני מה צריך למיגו הא שבועה שמחייבתו כפל הוא מה דנשבע ברשותו, והשבועה דנגנבה הא אם יתברר דלא נגנב אך גם לא היתה ברשותו באופן דהשבועה שאינה ברשותו לא היה שקר הא לא מחייב כפל, א"כ בטוען דלא נאבדה אלא דנגנבה הא מ"מ שבועת שאינה ברשותו נשארה, ואפילו אם נימא דשבועה שנגנבה בעי, דמה דטען נאבדה התברר שזה שקר, מ"מ שבועה שאינה ברשותו הא נשאר, ולגבי שלא לחייבו עוד פעם שבועה שאינה ברשותו הא לא צריך למיגו, וכיון ששבועה שאינה ברשותו הי' פטור להשבע ממילא יש לעיין דאפשר דאינו חייב כפל.

והנה מבואר בדברינו ברש"י ד"ה אף שבועה, דלרש"י עיקר חיוב טט"ג הוא ע"י שנמצא שקרן בשבועה דאינו ברשותו, ולמ"ד דרק בשלח בה יד חייב כפל, חייב היכא דהשבועה שלא שלחתי בה יד היתה לשקר, ולתוס' דאפי' למ"ד דגם אם שלח בה יד וטט"ג חייב כפל, יתחייב ג"כ אם נמצא דנשבע לשקר את השבועה שלא שלחתי בה יד, אבל אם ימצא דנשבע לשקר במה שנשבע שנאנסה, מבואר בסוגיין דאינו חייב ע"ז כפל, ויש להסתפק באופן דלא הי' צריך להשבע שאינה ברשותו ונשבע שלא פשע ובאמת הי' ברשותו, אי נימא דכיון דהעיקר המחייב הוא מה שהי' ברשותו או ששלח בה יד, לכן אפי' באופן דכדי להפטר לא הוצרך להשבע שאינה ברשותו, מ"מ כיון דטט"ג ונשבע לפטור עצמו אפי' שהשבועה שנשבע להפטר היתה שלא פשעתי, מ"מ חייב דהא הי' טט"ג ונשבע להפטר, או דהשבועה שפטרתו היא העושה אותו לגנב, וא"כ צריך שהשבועה שאינה ברשותו או שלא שלחתי בה יד היתה שבועת שקר אז הוא דחייב כפל, ואם נימא כן יקשה כיון דהשבועה שאינה ברשותו לא הוצרך להשבע, איך יתחייב כפל אפי' אם לא נאמן בשבועתו הקודמת שנשבע שנאבד וצריך להשבע עוד פעם שנגנב, מ"מ הא שבועה שאינה ברשותו אי"צ להשבע, דיצא בשבועה הראשונה וא"א כבר להתחייב כפל.

והי' מקום לומר דהנה אם הי' חייב ע"י טענת נאבדה ולא הי' נאמן עליה כיון דמודה שלא נאבדה נמצא דלא הי' מקום לשבועה שאינה ברשותו, דכיון דבין כך חייב הא לא שייך להשביעו, ורק מדרבנן שייך שבועה שאינה ברשותו גם במקום שחייב כגון בההיא דב"מ דף ל"ד ע"ב, ואם לא ירצה ינדוהו, אבל מה"ת הא לא שייך שבועה היכא דחייב, וכל שבועתו שאינה ברשותו הוא רק מכח נאמנותו בטענת נאבדה, שרוצה להפטר ע"י שבועה, וכיון שהתברר שזה שקר ממילא לא הי' עליה בשעתה דין שבועת ב"ד, ולכן הי' צריך להשבע גם שבועה שאינה ברשותו אם לא הי' נאמן בטענת גניבה מחמת מיגו. וזה תליא במחלוקת הראשונים לעיל דף ק"ו ע"א בקפץ ונשבע לפני שחייבוהו ב"ד להשבע, דלהר"ח לא מהני שבועה זאת ונשאר חייב שבועה, ולהרשב"א מהני השבועה הזאת, ונצטרך לומר דס"ל להתוס' כהר"ח, וכיון דנתברר דלא נאבדה וכ"ז שלא יאמינוהו על טענתו דלא פשעתי אין מקום לשבועה שנשבע אז דאינה ברשותו שתועיל כעת, נמצא דהשבועה שנשבע אז הוי לגבי טענתו של עכשיו כנשבע לפני שחייבוהו ב"ד, ואם נאמר כן נוכל לפשוט הספיקא שנסתפקנו לעיל דף ק"ו ע"א בנשבע שבועת מודה במקצת עפ"י ב"ד ואח"כ בא ע"א, דלגבי שבועת ע"א הוי כנשבע לפני שחייבוהו ב"ד, דהא גם כאן הי' אז על השבועה דין שבועת ב"ד, ומ"מ כשהודה דלא נאבדה וטוען נגנבה צריך שוב להשבע שאינה ברשותו.

אמנם זה הכל אי נימא דלגבי טענת לא פשעתי דהיינו שנאבדה אין לו נאמנות מכיון שהתברר שזה היה שקר, אבל לכאורה הא גם זה לא התברר שזה שקר, דהשבועה הא היא שלא פשעתי, ולכאורה אין חיוב דוקא לישבע נאבדה, דהעיקר שנעלם החפץ בלי פשיעתו, א"כ אף אם טען נאבדה מ"מ כלול בשבועתו ג"כ אופן דנגנבה, וכיון שטוען כעת שנגנבה אז, למה לא מהני השבועה הקודמת אפילו בלי מיגו, וע"כ צ"ל דבטוען נאבדה ונשבע אע"פ ששבועתו לא פשעתי שזה כולל גם אבידה גם גניבה מ"מ מתייחסת שבועתו אל מה שטוען, וכיון שהוא טען דהאונס הי' ע"י דנאבדה והתברר דלא נאבדה, בטל כח נאמנות טענתו והו"ל כנשבע לפני שב"ד חייבוהו, דהשבועה שחייבוהו היתה על טענת נאבדה, ועל טענת נגנבה הא לא דנו ע"ז ולא חייבוהו שבועה, והא ודאי דבטוען נאבד ויעידו עדים דלא נאבד אין לו נאמנות יותר לטעון נגנב, דכשא' טוען והתברר שזה שקר אין לו נאמנות, וכל נאמנותו כאן לטעון הוא משום דכ"ז דלא התברר שזה שקר נאמן לחזור ולטעון טענה אחרת כמבואר בחו"מ סי' פ', וא"כ גם כאן מצד הלכות טענה היה לו דין טענה רק על נאבד, והשבועה התייחסה ע"ז שרצה שיאמינו לטענתו דנאבד, וכיון דהתברר שזה שקר וצריך לנאמנות הטענה דנגנבה, וכמו אם היה מתברר ע"י עדים שנאבדה לא היה מועיל שבועתו שלא פשעתי כלום דהו"ל כשבועה בלי טענה, ה"נ במודה מעצמו לא סגי בטענה דנגנבה בלי מיגו.

אלא דעדיין כל דברינו אם נסבור כהר"ח דשבועה שנשבע לפני שחייבוהו ב"ד אין לה דין שבועת ב"ד וחייב לישבע עוד הפעם ולזה צריך טעם דמיגו, אמנם אם ס"ל כהרשב"א דחולק וס"ל דאינו חייב לישבע עוד הפעם, אבל כפל הא לא מחויב ע"י שבועה כזאת שלא היתה עפ"י ב"ד, א"כ לא הוצרכו לבא מכח מיגו לגבי מה דלא צריך לישבע עוד הפעם, דנהי דהוצרכו למיגו לענין שיהיה נאמן לטעון נגנבה, דהא חוזר מטענה לטענה ולולא מיגו הו"ל כהתברר ששיקר, וטענתו השניה אפילו עם שבועה לא תועיל לפוטרו, אבל לגבי מה דלא צריך שבועה עוד הפעם ע"ז לא צריך לטעם מיגו, אלא דעדיין נשאר השבועה הקודמת דלא פשעתי וכן האינו ברשותו, אלא דלא מהני השבועה לפטרו כיון דהתברר דשיקר בטענתו.

אמנם נראה דאף להרשב"א אם א' ישבע לפני הטענה, כגון אם יאמר אני נשבע שכל מה שאני אטעון בדבר זה הוא אמת ואח"ז יטעון טענתו, דודאי אין עליה דין שבועת ב"ד ולא תועיל כלום, וא"כ כאן דלגבי טענת נגנבה שלא טען אז, נמצא דנשבע לפני שבירר טענתו, דטענה שביררה השבועה הוא טענת נאבדה, וכיון שזה ביטל את הטענה הקודמת ע"י הודאתו ששיקר, נמצא דהשבועה הקודמת לא היה עליה דין שבועת ב"ד, בין שבועה דאינה ברשותי בין שבועת שלא פשעתי, דשניהם לא היו שייכים לפני הטענה שבזה רוצה לפטור עצמו, ולא היה עליה דין שבועת ב"ד כלל אף להרשב"א כיון דזה כשבועה לפני הטענה, ולכן הוצרכו למיגו לא רק לענין שלא יקרא חוזר וטוען אלא לענין שלא יצטרך שבועה.

והנה מדבריהם למדנו דגם אחרי שיש נאמנות מיגו אין מתייחס שבועה שאינה ברשותו ושלא פשעתי על הטענה של עכשיו דטוען נגנבה, אלא דפטור מלישבע ונאמן, אבל אין עליה דין שבועה כלל משום דשבועה לפני טענה אינה שבועה. (מהדו"ק)

תוד"ה ושלח. אבל כופר בפקדון אע"ג דאמר רב ששת לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן כפל מיהא מחייב. בפנ"י וכן בחזו"א סי' כ' סקי"א וכן בברכת שמואל ביארו דהוקשה להם דלרב ששת איך יצוייר טט"ג דמחייב כפל, דהא כשטען נגנבה נהיה גזלן והשבועה לא תוכל לחייבו כפל כבר, ואע"פ דכתוב בתורה טט"ג חייב כפל נעמיד באגם, וע"ז כתבו דאינו כן. והנה בטט"ג דחייבי' רחמנא כפל אפשר לפרש דכל הדין גנב הוא ע"י השבועה ומשעת השבועה הוא דנעשה גנב, או דבאמת הוא גנב ע"י הטענה לבד, אלא דע"י השבועה נתחייב כפל על הטענה הקודמת דטען נגנבה, ואם נימא דע"י השבועה נעשה גנב בטענתו הקודמת, א"א לפרש כפירושם, דהא לא שייך להקשות בכל טט"ג הא כבר חייב באונסין, דהא זהו דין טט"ג דנעשה גנב בתנאי שנשבע אח"כ על הטענת גניבה הקודמת.

ואפשר לפרש דחידשו דכל הדין דאינו חייב כפל בטט"ג אחרי ששלח יד הוא גזה"כ, דהיה מקום לומר דאם נעשה גזלן כבר לא שייך להתחייב משום גנב אף בלי גזה"כ, דנראה דאף אם גונב מן הגנב הי' חייב, מ"מ גזלן לא יכול להיות גנב, דכל זמן שיש עליו דין גזלן לא שייך שיהי' בו דין גנב, וא"כ הי' אפשר לומר דהטעם דבשלח בה יד אינו משלם כפל משום דע"י דשלח בה יד ונהי' גזלן א"א להיות לו דין גנב דלא שייך שגזלן יעשה גנב, וא"כ ה"נ בכפר להד"ם ואח"כ טען נגנב ונשבע, כיון דע"י הכפירה הקודמת כבר נעשה גזלן אליבא דאמת, א"כ כשיתברר שנשבע לשקר ונמצא דבשעת הכפירה הקודמת הי' כבר גזלן וגזלן לא יכול להיות גנב ע"י השבועה דטענת גנב, וע"ז הוא דחידשו דאינו כן, אלא דגזה"כ הוא רק בשליחות יד דאינו חייב כפל אם אח"כ טט"ג, אבל לא מפני שזה דין שכל שע"י טענותיו חייב כגזלן אינו יכול להיות חייב כגנב, וזה מה שסיימו דהא דקאמר נעשה עליו גזלן היינו להתחייב באונסין, והיינו לאפוקי דלא תימא דר' ששת רצה לומר דהוא גזלן וכלול בזה שלא שייך להיות גנב, ע"ז הוא דכתבו דלא בא לומר שהוא גזלן ושאינו יכול כבר להיות גנב, [ועי' ברעק"א חו"מ סי' רצ"ד דכתב דבכופר בפקדון הוי שומר עדיין וחייב בפשיעה, ושליחות יד כתב בסו"פ המפקיד דפטור מחיובי שמירה], אלא מה שהתורה חידשה דכופר הוי גזלן היינו דיש לו חיובי גזלן, אבל אינו גזלן, דגזלן באמת לא שייך שיהיה גנב, והנה כסברתם נראה דכיון דר' יוחנן אומר מפני שנפטר מידי בעלים בשבועה ראשונה ולא אמר מפני שנעשה גזלן, הרי דאף ע"י שבועה אינו גזלן שלא יוכל להתחייב כמו גנב ע"י ט"ג, ולא מסתבר להו לומר דרב ששת יחלוק בזה על ר' יוחנן, ולזה כתבו דגם רב ששת דס"ל דבשלח בו יד פטור היינו מגזיה"כ אבל לא מפני שהתורה חידשה דכל שנעשה גזלן אינו יכול להיות גנב.

ולהנ"ל יש לעיין בטען נגנבה ונשבע ובאו עדים שבשעה שטען נגנבה היתה אצלו, אבל לא יודעים אם בשעת שבועה היתה אצלו, אם זה סגי להתחייב כפל אם נפרש דנעשה גנב למפרע, וממש"כ התוס' כאן ד"ה כגון, אבל אין לפרש שטען אחר שבועה אבד, ולא הזכירו אחר טענתו דטען גנב ונשבע וכעת אומר דאחרי טענתו דנגנב נאבד, אין ראיה כיון דנקטו מה דשכיח, דלא שכיח שיטעון דרק בשעת טענה היתה אצלו ולא בשעת שבועה, וכן מש"כ התוס' לקמן דף ק"ח ד"ה ובאו, דהכחישו העדים השבועה הראשונה דבאותה שעה היתה אצלו ממילא מכחישים גם השניה, ג"כ אין להוכיח, דאפשר דה"ה כיון שאומרים דבשעת טענה ראשונה היתה אצלו ממילא גם הטענה השניה הוכחשה, דהא בטענה שניה ע"כ דטוען דנאבד לפני שטען הטענה ראשונה, דהא חייב באונסין אחרי הטענה הראשונה, אלא דלא רצו להזכיר הענין דכופר נעשה גזלן דזה דוקא בנמצאת אצלו, ולכך נקטו שבועה כזה דאף בקיימא באגם מחייבתו.

והספק ממתי נעשה גנב יהי' ג"כ נפק"מ לפי מה שמבואר בתוס' לעיל דף ס"ו ד"ה טלאים, דיש אופנים דיתחייב כפל כשעת הגניבה, לפי"ז יהיה נפק"מ ממתי הוא גנב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א