אילת השחר/בבא קמא/קז/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רשב"א
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png קז TriangleArrow-Left.png א

דף ק"ז ע"א

וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. ומשמע דלדידי' גם להתחייב כפל בטט"ג ג"כ חייב בלי כפירת מקצת והודאת מקצת, ולהלכה ברמב"ם ג"כ לא בעינן כפירה במקצת והודאה במקצת לעניין לחייב כפל, ולרש"י דלר' חייא בר יוסף לא בעינן כלל בפקדון הודאה במקצת וקאי רק על מלוה, א"ש דלדין טט"ג נמי לא צריך הודאה מקצת, אבל לר"ת דהאי קרא קאי נמי אמלוה הא מיהת דקאי על פקדון, א"כ כמו דלר"ח בר אבא צריך לדין טט"ג רק כמו שכתוב בפרשה דהיינו דיש גם הודאה במקצת, ולכן לא יתחייב כפל אפי' אם נשבע ע"י גלגול על הכפירה לבד, ה"נ לר"ת צריך להיות גם אליבא דר"ח בר יוסף, כיון דדין טט"ג נאמר רק אם הי' כאופן דמיירי בפרשה, ולריב"א אפשר לומר כיון דהפסוק לא מחדש על שבועת נאנסו, אז דין טט"ג דחייב על טענת נגנבה בזה לא קאי הגזה"כ דכי הוא זה, לכן חייב כפל אפילו שלא הי' באופן דכי הוא זה.


ומ"ש מלוה כדרבה וכו'. היינו מכח טעם חיוב שבועה דמודה במקצת מוקמינן לה במלוה. כמדומני שהעירוני הא רק ר"ש דריש טעמא דקרא ועי"ז מוציא נפק"מ לדינא, אבל לרבנן לא דרשינן טעם ועי"ז להוציא נפקותא לדינא, ואיך מכח טעם זה מוציאין הפרשה דמיירי בפקדון ומוקמינן לה במלוה.

ואפשר דרק באיסור והיתר דמסברא לא שייך שנמציא איסורים לכן לא אזלינן בתר טעמים וסברות לפרש הפסוקים באופן שעי"ז ישתנה דין הפסוק, אבל בענין נאמנות דהכל תלוי בסברא כמבואר בכתובות דף כ"ב על מה דיליף דהפה שאסר הפה שהתיר מפסוק דאת בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה, ופריך למ"ל קרא סברא היא, דהיינו דנאמנות זה חלות בסברא אם יש להאמין לו, לכן כאן לכו"ע הסברא קובעת את הדין נאמנות, ויש לנו לפרש את הפסוק במלוה דאז יש סברא שלא נאמין לו בלי שבועה.

והנה התוס' בד"ה עירוב הקשו לרש"י דמכח עירוב פרשיות עקרינן לקרא דלא קאי כלל על פקדון רק על מלוה, מהא דבסנהדרין משמע דאפי' למ"ד עירוב פרשיות כתוב כאן מ"מ לא עקרינן לי' לגמרי מפקדון, אלא דנשאר דצריך ג' דיינין ומומחין, ותירצו דלגבי מה דאין טעם דהיינו ג' ומומחין דאין טעם לחלק בין פקדון למלוה לא עקרינן לי' מפקדון. ולהנ"ל אפילו אם הי' איזה טעם מ"מ רק למילתא דתליא בנאמנות מהני הטעם להוציא הפסוק ממה דאיירי, ולא לגבי אם צריך ג' ומומחין, ויש לומר דעדיפא מיני' כתבו טעם דאפילו למאן דדריש טעמא דקרא נוכל לחלק, ועוד אפשר דבתר דצריך לעקור הפסוק לגבי אי נאמן, ממילא אם הי' איזה טעם שייך גם לגבי אי צריך ג' ומומחין, אז גם לגבי זה הוי עקרינן מפקדון, לכן הוצרכו לומר דלגבי זה אין כלל טעם לחלק בין מלוה לפקדון, לכן שפיר נוכל להשאיר הפסוק לגבי ג' ומומחין גם לגבי פקדון.


תוד"ה עירוב. אבל קשה דפרק השואל וכו'. מה שהקשו על רש"י מהא דשאולה מתה והלה אומר איני יודע דצריך לאוקמי כגון דמודה אחת והו"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם הרי דגם בפקדון בעי מודה במקצת. וברש"ש הקשה דהא שם עושה לו טובה שהלוהו ואינו מעיז ולזה צריך הודאה במקצת, ואם כי בפשטות משמע דכל פקדון חייב בכופר הכל לפי רש"י, אבל טעמא בעי, והרש"ש רצה לתרץ דבטוען איני יודע שפיר מעיז ולכן לפירש"י צריך להיות חייב שבועה, ודבריו תמוהין כמו שהעירוני דהא השבועה שהוא חייב אינה על טענת איני יודע אלא משום דאם היה מכחיש היה חייב שבועה ולכן כעת הו"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע, אבל אי כשהי' טוען החזרתי או להד"ם לא הי' חייב שבועה אין כאן מחוייב שבועה, דהא טענת איני יודע לא עושה חיוב שבועה מצד עצמה, ועי' בבית הלוי ח"ג סי' ל"ז ס"ג, אבל בנידו"ד אין לומר כמו שרצה לומר ח"א דכל שאין לו בירור חייב לשלם וכמש"כ בבית הלוי, דא"כ באומר איני יודע הכל בהלואה יתחייב לשלם לרש"י, דאע"ג דנאמן שאינו יודע מחמת דאינו מעיז כיון שעשה לו טובה מ"מ יתחייב לשלם.

ובפשטות אפשר לתרץ דלכפור שלא היתה שאולה זה הוא יכול להעיז, ורק ליקח ולא להחזיר אינו מעיז כיון שזה עשה לו טובה איך יקח לעצמו, אבל לומר שלא חייב באונסין שפיר יוכל להעיז, אבל נראה דגם כשכופר הכל וטוען להד"ם, בכל זאת לפי רש"י יצטרך לישבע, דהא משמע לרש"י דרק במלוה יש דין הודאה במקצת ולא בשום פקדון, והסברא נראה דהא ודאי אפילו שעשה לו טובות הרבה וכעת כופר על איזה טענה מ"מ מעיז, ורק על עצם הדבר מה שנתן לו אינו מעיז להכחישו, ולכן בהלואה שנתן לו הכסף אינו מעיז לומר דהחזיר או שלא נתן לו, אבל הפקדון דמה שעשה לו טובה הוא ההשתמשות בהחפץ אבל עצם החפץ לא נתן לו, וכשתובע לו עצם החפץ הו"ל הטובה שעשה במה שהשאיל לו כדבר צדדי, וע"ז שפיר מעיז דהא עצם החפץ לא נתן לו ולא עשה לו בו טובה ושייך שפיר להעיז. (מהדו"ק)


בא"ד. ובפ"ב דכתובות ובשבועת הדיינים פטרינן מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס במיגו דאי בעי כופר הכל משום דבבנו מעיז. ואפשר דסברת רש"י דאם התובע תובע תביעה טובה אז כל זמן שאין טענה טובה נגדו צריך להשבע, ובכופר הכל דפטור, היינו אע"ג דטענת התובע חזקה, מ"מ כיון דאין אדם מעיז הרי דקושטא קאמר ויש טענה טובה נגד התובע, משא"כ בפקדון דמעיז, אז טענת התובע היא בתוקפה, ובמלוה דבזה שמודה במקצת אין ראי' נגד טענת התובע דקצת יכול להעיז אע"ג דטענת התובע טובה ולכן צריך להשבע, אבל בבא בטענת אביו אז אם אינו מעיז גם נגד הבן הרי זה משום דזה תביעה טובה כמו תביעת האב דלכן אינו מעיז נגדו, לכך מודה במקצת חייב ככל מודה במקצת, אבל אי מעיז בבנו ע"כ הוא משום דתביעה של בן אינה כל כך תביעה טובה דלכן מעיז לטעון נגדו, וא"כ נהי דאין ראי' מהכחשת הנתבע שאומר אמת, מ"מ הא מה דמעיז זה מחמת דטענת התובע חלושה, ותביעה כזאת אינה מחייבת להשבע.

אלא דעדיין צ"ע לפי"ז למה צריך לטעם דפטור בבנו דהו"ל כמשיב אבידה, ולמה לא סגי בזה גופא כיון דכופר הכל פטור בתביעה שע"י הבן, ע"כ דטענת התובע אין עליה תוקף טענה, והראי' דמעיזים ע"ז, דהא אפי' אם אינו מודה כלום נאמן ואין הסיבה לפוטרו מחמת שמודה במקצת ומשיב אבידה, ואפשר דבמודה במקצת יש עוד טעם לחזק טענת התובע, דהא חזינן דיש ממשות בטענתו וא"כ מתחזק טענת התובע עי"ז, וע"ז אמרינן דכנגד זה יש סברא דמשיב אבידה לכן יש להאמינו גם במודה במקצת אע"ג דעי"ז תתחזק טענת התובע. (מהדו"ק)


בא"ד. והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו. ברא"ש המובא בשטמ"ק ביאר דאם רצה לגזול ודאי מעיז וכ"ה בתשובות הרשב"א סי' רע"ג, וצ"ע דאמרינן בשבועות דף מ"ו דלר' יהודה מהפכין רק בשבועת מודה במקצת אשכנגדו משא"כ בכופר הכל, ואע"ג דמיירי התם בטוען גזלתני, ולמה מהפכין דוקא מודה במקצת ולא כופר הכל, הא שם מעיז כיון דרוצה לגזול אין חילוק בין מודה במקצת לכופר הכל, ואפשר דאולי עכשיו נאבד ממנו ואישתמוטי משתמט ואינו רוצה להשאר גזלן אע"ג דקודם גזל, ואע"ג דבתוס' בב"מ דף ג' ע"ב מבואר דבשליחות יד לא אמרינן אישתמוטי, היינו דנקרא חשיד אממונא אע"ג דיתכן דכוונתו כעת להשתמט מ"מ לענין העזה אינו ראיה דמעיז כעת, אלא דלפי"ז בתובע כלים שהם בעין גם במודה במקצת יפטר ולא יהפכו על שכנגדו לר' יהודה, ולא משמע כן, אלא דלהרא"ש והרשב"א דוקא בבא להחזיק בדבר הידוע עד עכשיו שאינו שלו כגון בתפס העזים וטוען שהזיקו אותו דאמרינן דאם רוצה לגזול ע"כ מעיז, משא"כ במודה במקצת בכלים דאינו ידוע עד עכשיו שמחזיק בדבר שאינו שלו דאז אינו מעיז, אבל לסברת המהר"ם שיף בב"מ דף ג' ע"ב דאם רוצה לגזול חשוד לכפור גם הכל ואינו מחלק דדוקא בדבר הידוע שהוא של חבירו, אלא דכל חשוד שרוצה לגזול יכפור גם הכל, יקשה כהנ"ל, ועי' בקצוה"ח סי' פ"ב סקי"ד. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א