אילת השחר/בבא קמא/קא/ב

אילת השחר בבא קמא קא ב

דף ק"א ע"ב

רש"י ד"ה רביעית דם. וקים להו לרבנן דברביעית דם חי. מרש"י משמע דזה אינו מהללמ"ס כשאר שיעורין, אמנם בפי' המשניות להרמב"ם פ"ב דאהלות מ"ב מבואר דזה מהללמ"ס, אלא דחכמים ביארו דהטעם הוא משום דברביעית דם חי.

רש"י ד"ה נבלעה בקרקע הבית טמא. כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע היא. הנה זה אינו לכל התנאים, דלמאן דס"ל דתלוש ולבסוף חיברו לא הוי חיבור לפי"ז בית לא הוי קרקע, אלא דמ"מ לא מקבל טומאה משום דדבר העשוי לשמש עם הקרקע אינו מקבל טומאה, נמצא דעיקר הטעם אינו משום דבית הוי קרקע אלא משום דעשוי לשמש עם הקרקע.

תוד"ה רואין. וטהורה וטמאה דקתני היינו לענין אם תטמא את הבית שתנתן בו אבל כסות עצמה טמאה היא שנבלע בה רביעית דם מתחילה. והנה ברש"י מבואר דהבגד טמא משום דבנגיעתו בהדם הא נגע בדם רביעית, אבל לא משום שנבלע בה רביעית מתחילה, דהא אי משום שנבלע בה רביעית דם, הא כשנבלע בה פחות מרביעית הי' כבר חלק מהדם שאינו עומד לצאת ע"י כיבוס והוא כבר כאיננו, ונמצא שבסוף בליעתו הטיפות האחרונות כבר אין רביעית שנבלע בו, ולהתוס' צ"ל משום דיש לתלות דאז לא הי' בלוע כל כך והי' עומד לצאת לגמרי, ויש נפק"מ לפי"ז באם נשפך משתי כוסות על הבגד ובכל כוס הי' חצי רביעית, דלרש"י יתכן דאז גם הבגד יהי' טהור דלא נגע בבת אחת מרביעית, משא"כ לתוס' דנבלע בו רביעית וזה נטמא תיכף אז, כ"ז שלא נבלע כל כך שאינו עומד לצאת.

תוד"ה מקולי רביעיות. מבואר דבין סוגיא דכאן ובין סוגיא דנדה כל הקושיא היא רק לר"ל. ויש לעיין דהא כאן משמע דאי חזותא לאו מילתא הוה אתי לי' שפיר מה דאינו מטמא כשאינו יוצא ע"י כיבוס הרגיל בלי צפון, א"כ נהי' מוכרחים לומר דקושית הגמ' בנדה היא רק להצד דחזותא מילתא היא, והא לא משמע דקושית הגמ' התם היא כמו סוגיא דכאן מכח דחזותא מילתא.

אלא דביאור הדברים הוא דהנה יש לדון לר"ל כדי לטמא מחמת ב' דברים, א' מחמת דכיון דיוצא ע"י צפון או היסק התנור הוי כאילו הוא נפרד מהבגד, וזה אפי' אם חזותא לאו מילתא הוא, מ"מ הדם הוא דבר שנמצא כיון שיכול לצאת ע"י צפון או היסק התנור והוי גם כעת כנפרד מהבגד, וב' י"ל דאף אם אינו כדבר נפרד, מ"מ אי חזותא מילתא היא יש לטמא משום דגם בהיותו בתוך הבגד נחשב כנמצא, ולא שייך שיתבטל אל הבגד, דאדרבה הוא מוסיף להבגד שיהי' בו מראה דם כיון דחזותא מילתא, וזה הוא דדנים בשתי הסוגיות, דסוגיא דהכא פריך דאע"פ דתירצנו דאינו מטמא הדם מחמת דהוא נמצא בפנ"ע כיון שיכול לצאת ע"י צפון, דע"ז תירצנו בנדה דמחמת דדם תבוסה דרבנן הקילו דכה"ג אינו מטמא, מ"מ הוי קשיא לי' דיטמא משום דחזותא מילתא, וכיון דלהבגד יש מראה דם יטמא כיון דחזותא מילתא, ולכך תירץ דגם ע"ז הקילו, ובנדה הקשו לר"ל דאף אי הקלנו לומר דלא יהי' בו דין חזותא מילתא, מ"מ הדם כשהוא לעצמו היכן שנמצא הוא נשאר דם כיון שאפשר לצאת ולא נתבטל מציאותו ולמה לא יטמא, וגם ע"ז תירץ דמחמת דהוי דרבנן הקילו שאין בו דין כדבר הנמצא אלא נתבטל. [ומש"כ רש"י והתוס' שם דהוי טומאה בלועה דאינו מטמא, כוונתם דנתבטל מציאותו ע"י שנבלע בהבגד, דאילו דין טומאה בלועה ממש הא אינו אלא בבע"ח וכמו שהק' שם הרש"ש]. (מהדו"ק)

לקטן לאכילה יש בהם קדושת שביעית לעצים אין בהם קדושת שביעית. הנה מצינו לענין מחשבה מטמאתן כגון בתו' לעיל דף ס"ו ע"ב דבזמן שהוא בעלים אז מחשבתו קובעת לתת דינים על הדבר, א"כ אפשר דלענין לקבוע אם זה עומד לאכילה או לדבר אחר ג"כ תלוי בשעת שהוא בעלים על זה, וא"כ בשביעית דכל הפירות הפקר אז בשעה שהוא זוכה ונהי' בעלים אז קובע מחשבתו אם לעצים או לדבר אחר, אבל יש לומר דכאן אינו כדין מחשבה לטומאה אלא כאן קובע בזמן שיכול להשתמש אז קובע לגבי מה ישתמש.

והנה החזו"א שביעית סי' י' סוף סק"ד כתב דבדבר ששייך לעצים או לאכילה כגון עצי גפנים דאין קדושת שביעית חלה עליהן עד שילקטם לאכילה אין דין הפקר נוהג בהו, ואף שהלוקט מלקט לאכילה דמחשבת בעלים בעינן, ונמצא דעד שלא יזכה אחר הרי הוא של הבעלים, ולפי"ז לכאורה כשקובע לאכילה נמצא דאז חל הפקר, וכיון דזה כבר זכה ולא שייך שיזכה אחר בזה נמצא דלא יצוייר למעשה שיהי' הפקר.

ועוד צ"ע מה מהני מחשבת הבעלים, דהא מסתבר דכל מה דמהני מחשבה דלקיטה הוא דאז זוכה ואם אינו הפקר אין הלקיטה קובעת, ואולי בכ"ז הלקיטה דזהו התחלת לקיחתו לתשמיש קובעת מחשבתו אז, וצ"ע דלרש"י סובר ר' יוסי לקמן דבכל דבר מהני מחשבתו בשעת לקיטה אם יהי' לדבר שהנאתו וביעורו שוה יחול עליהם קדושת שביעית, ואם יהי' כוונתו בשעת לקיטה למשרה וכביסה לא יהי' קדושת שביעית עליהם כלל, וא"כ כיון דתליא באיזה מחשבה יהי' בשעת הלקיטה אינו הפקר עדיין, נמצא דלר' יוסי לא יצוייר דין הפקר בפירות שביעית, דהא בכל דבר שייך מחשבה לדבר שאין הנאתו וביעורו שוה, ור' יוסי הא ס"ל להדיא דפירות שביעית הם הפקר בפ"ז דכלאים משנה ד' וה', וע"כ צריך לחלק לדבריו דדבר שסתמו עומד לאכילה וכן לכל דבר שהנאתו וביעורו שוה, הוי הפקר, דסתמו בקדושת שביעית קאי, אלא דאם הבעלים יחשבו בשעת לקיטה להשתמש לצורך שאין הנאתו וביעורו שוה יתחדש בו דין שאין בו קדושת שביעית.

ומ"מ תמוה קצת דאיך יופקע דין קדושתן לר' יוסי ע"י המחשבה, אם עד כעת הי' קדוש בקדושת שביעית, וקשה לומר דעושה דין למפרע שלא יהי' קדוש, וצ"ע. גם להסברא דבדבר שסתמו עומד לאכילה הוי הפקר נמצא דיכול אחר לזכות כמו הבעלים וצריך מחשבתו של הלוקט להועיל, וא"כ אם ילקט למשרה וכביסה דאז לר' יוסי לא חל קדושת שביעית נמצא דלא יזכה בלקיטתו, דע"י מחשבתו למשרה אין בזה קדושת שביעית וממילא הוי של הבעלים, ונמצא דיש כעת רשות להבעלים לחשוב לשם אכילה, ואם יחשבו לאכילה בלקיחתו, להסברא דהתחלת לקיחה לתשמיש קובעת נמצא דחל קדושת שביעית למפרע והוי הפקר ושוב המלקט הראשון זכה וחוזר חלילה.

ואם נאמר דלא כהחזו"א אלא דדין הפקר פירות שביעית אינו תלוי בקדושתם של הפירות, אלא דכל שגדלו הפירות בשביעית אם רק יש אופן להשתמש בהם לצורך דבר שהנאתו וביעורו שוה אז יהי' להם דין פירות שביעית לכן הוי בכל גווני הפקר. ועלי קנים ועלי גפנים הם הפקר אע"ג דאם ילקטום לעצים לא יהי' להם דין קדושת שביעית, נמצא דמחשבת לקיטה של כל אדם יועיל בין לאכילה בין לעצים, דכיון דהוי הפקר אין נפק"מ מי הלוקט, דגם הבעלים אין להם שום דין בהפירות יותר מכל אדם, אלא דאז יהי' חידוש להיפך, דאם ילקוט אדם אחר לעצים דאז נמצא דאין עליהם דין קדושה ומ"מ זכה בעצים ומחשבתו הועילה לקנות לעצמו עצים שאין עליהם דין קדושה, ונצטרך לומר דחלוק דין הפקר מדיני קדושה שעל הפירות, דלדין הפקר סגי מה דיש אפשרות להשתמש לאכילה, אבל דין קדושתם תליא במה שחושב בשעת לקיטה, וצע"ק.

רש"י ד"ה יצאו עצים. אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה. יש לעיין דבפשטות הנאתן דבעינן היינו תשמישן ולא הנאת ריוח, דהנאת ריוח הא נקרא סחורה, וא"כ כשכלה השורש וקולט הצבע הא אין בזה עדיין שום שימוש שנאמר שיש לו הנאה, אלא דנהנה שמרויח שיש לו בגד צבוע, ולמה הנאה כזאת גורמת להיות נקרא הנאתן בזמן ביעורן.

והנה בתוס' ד"ה שהנאתן, הקשו קושיא אחרת על רש"י דהא מסקינן דבשביעית חזותא מילתא היא ולא הוי ביעורו בקליטת הצבע, והיינו כיון דנשאר הצבע בעין על הבגד, וקושיתם צ"ע דהא השורש באמת כלה, אלא דבמקום שורש יש לו צבע, ולמה לא נוכל לקרוא לזה ביעור, דהא בתור שורש הוא נתבער אלא דיש לו תמורת זה דבר אחר. ויש לומר דהנה אם יפטם בהמה ותשמין בודאי נקרא דיש הממון שלו בהבהמה אע"ג דזה לא אותו הדבר שאכלה הבהמה, וה"נ הצבע שעל הבגד הוא דבר בעין, אבל לא שהשורש נמצא על הבגד, ולכן שפיר מקרי כלה השורש והוי ביעורו בשעת קליטת הבגד את הצבע.

תוד"ה שהנאתן. להתחמם כנגדו או לבשל. מבואר בתוס' דלבשל הוי הנאתו וביעורו שוה, ורק לאפות מקרי הנאה לאחר ביעורו, אבל בשטמ"ק בשם הרמ"ה מבואר דרק להתחמם הוי הנאתו וביעורו שוה, משא"כ לבשל הוי הנאתו אחרי ביעורו, והיינו דההנאה כשיש לו אוכל מבושל אבל בשעת בישול אין לו הנאה עדיין, ולהתוס' צ"ל דמקרי כבר נהנה.

והנה גם ברש"י מבואר דכשכלה השורש ונעשה צבע מקרי כבר הנאתו אע"פ שאין לובש עדיין הבגד, אלא דלא דמי, דבבגד כיון דהשורש כבר ניתן בהצמר מה שיש לו ליתן בהצמר מקרי כבר הנאתו, דאי"צ דוקא הנאתו כשלובש, דזה הנאתו היינו דכל התועלת דצריך לו יש לו כבר, אבל בבישול עדיין לא גמר התועלת רק בסוף הבישול, ולהתוס' צ"ל דכל קצת תועלת שעושה בהמאכל המבושל מקרי כבר הנאתו וביעורו שוה, אבל בתנור דמתחיל ליתן תועלת רק אחרי שהוא גחלים, וכן במשרה דמתחיל תועלת אחרי כמה ימים לכן זה הנאתו אחרי ביעורו.

תוד"ה והאיכא. לפי' הקונטרס דפירש עצים שמאירין בהן כמו נר צ"ל הא דמתרץ עצים להסקה ניתנו כלומר אף עצים דמשחן. אין כוונתם דרש"י עצמו מפרש כן, אלא דלפירש"י דעצים דמשחן היינו שמאירים, צ"ל דעצים דמשחן ג"כ עומדין להסקה, אבל ברש"י עצמו מבואר דבאמת מהני מה דעצים בכללות עומדין להסקה דלכן גם עצים דמשחן לא חל עלייהו קדושת שביעית, דלכן לקמן מביא תנאי דלמ"ד דלא אמרינן סתם עצים להסקה, אז כל דבר למה שחושב בשעת לקיטה, ועצים דמשחן דלוקטן להאיר יחול עליהם קדושת שביעית, דלא שייך להתחשב מה דעצים בכללות עומדין להסקה, כיון דכל דבר דינו כפי מה שחושב בשעת לקיטה, ובשעת לקיטת עצים דמשחן הא דעתו להאיר, ולרש"י צ"ל דכל היסק מקרי הנאתן אחר ביעורן, [ורש"י יפרש דהא דלולב נוהג קדושת שביעית אתי כמ"ד דלא אמרינן סתם עצים להסקה, וכיון דאת הלולב הוא קוצץ להשתמש בו בתור מטאטא לכבד הבית אחרי החג לכן נוהג בו קדושת שביעית].

בא"ד. ואע"ג דחשיב הכא עצים דמשחן הנאתן וביעורן שוה מ"מ לענין עצי איסור לא היו אוסרין רבנן וכו' דהנאה מיהא אינה מתחלת עד לאחר שהתחיל האיסור להיות כלה הלכך לא אסרו רבנן אלא בשרשיפא אבל הנאתו וביעורו שוה קרינן ביה דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו. נמצא לפי"ז דלגבי שביעית מקרי הנאתו וביעורו שוה כיון דעדיין לא נתבער כל הדבר, וליהנות בערלה כה"ג מותר דזה כבר מתחיל להתבער בזמן הנאתו, ובשמן ערלה אסור ליהנות כשדולק השמן דזה עדיין בעין, ולכאורה גם השמן יחד עם הביעור של השמן הוא נהנה, כמו עצים להסקה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א