אילת השחר/בבא קמא/קא/א

אילת השחר בבא קמא קא א

דף ק"א ע"א

אלא להך גיסא אין שבח סמנין וכו' ובעי שלומי לי' או דלמא יש שבח סמנין ע"ג צמר וא"ל הא מנחי קמך שקלינהו. וצע"ק דהא ממ"נ אי במציאות ס"ד דיש ליקח הסממנין, א"כ גם אי אין שבח סמנין ע"ג צמר מ"מ הא במציאות יכול להעבירם וליקחם, ונהי דאין להם דין בעין לגבי הצמר, אבל לגבי עצמם למה יהי' חילוק בדינם בין אם יש שבח סממנין ע"ג הצמר או לא. וע"כ צ"ל דהשאלה אי יש שבח סמנין, היינו אם יש להסממנין כשהם נמצאים על הצמר דין כאילו הם נמצאים או לא, ולהצד דהוי כאילו ישנם בעולם אע"ג דאם יורידם מהצמר אינם שוים כלום, מ"מ שייך לומר הרי שלך לפניך, כיון שיכול במציאות להורידם, אבל להצד דאינם בעולם לא שייך לומר הרש"ל כיון שאין להם דין ממשות בהיותם על הצמר, וע"ז פריך דבין כך הא לא יכול להורידם במצב שיוכל לומר הרש"ל. ולפי"ז נמצא דלגבי שם מזיק על הסמנין באמת לא יהי' אם יש שבח סממנין ע"ג הצמר, כיון דהוי כנמצאים, אלא דלא מתקיים בהם השבה, ולכאורה לפי"ז צ"ע מה שהקשו בתוד"ה דצבע בהו על רש"י שפירש דצבע קוף דא"כ הוי היזק ניכר, ומאי קושיא דהא החפץ דהיינו הצבע מצד עצמו לא הוזק, אלא דמ"מ שפיר הקשו, דהא כתבו התוס' לעיל דף צ"ח בזורק במים עכורים דהוי מזיק משום דאין יכול להוציאו, וה"נ בצבע בהו קוף כיון דמסקינן דלהוריד הצבע שיוכל להשתמש בו עדיין א"א, נמצא דהוי כזורק במים עכורים, ורק בצבע צמר דגם כשהצבע על הצמר הוא ראוי לשימוש, וכיון דזה בעין לא מקרי שם היזק על הצבע במה שהוא על הצמר, רק דא"א לקיים בהו השבה כיון דהם על הצמר ולא נותן לו אותם לבד, אבל כשהם על הקוף דהצבע אינו ראוי לשום שימוש וא"א להעבירם הו"ל כנמצאים במים עכורים.

ולשיטת התוס' דצבע בגריעות, צ"ל דמ"מ כיון דמשתמשים קצת עם הצמר הצבוע בגריעות אינו כהוזק הצבע כיון דישנו בעולם ומשתמשים בו.

כגון דגזל צמר וסמנין וכו'. הקשה בפנ"י למה לא חייב לשלם דמי הסממנים, ואיך שייך לומר הא קמהדר ליה הצבע, דהא הצבע נשתנה בזה שהם על הצמר. ובאור שמח פ"ג מהל' גזילה הל' י' ביאר דכיון דזה קיום סמנים שרויים ובענין אחר אינו מתקיים אין זה שינוי גבייהו. והיינו דכל הדברים יש להם איזה צורך והשתמשות בלי שיעשה בהם איזה דבר אחר, אבל סמנים שרויים בלי שיצבע מהם אין שום תשמיש בהם וגם יתייבשו ולא יהי' ראויין לכלום, לכן לא מקרי שינוי כשנצבעו על הצמר.

תיפוק לי' דאייקר לי' ניהלי' בדמי. יש לעיין כיון דכתבו התוד"ה או דלמא דעבור מה שהושבח אין להגזלן תביעה, וע"כ יש לתובעו רק מדין יורד דאז הוא מקבל רק יציאה, וכאן דלא הוציא משלו להשביח של חבירו, ומבואר בש"ך סי' שצ"א דיורד מקבל רק כשהוציא לטובת חפץ של הבעה"ב, וא"כ למה יפטר במה שמחזיר לו צמר מושבח מלשלם עבור הסמנין, וצ"ל כיון דאין שבח סמנין ע"ג הצמר הרי הצבע כאילו נשתנה דהא איננו, ונמצא דהוציא יציאות משלו ושייך לומר שמגיע לו מדין יורד.

יש לפרש דכל השאלה אי יש שבח סמנין ע"ג הצמר, ודאי הסמנין מצד עצמם הם דבר שנמצאים, אלא דהשאלה היא אם מחמת היותם נמצאים על הצמר בטלים אל הצמר [עי' משנ"ת לעיל ד"ה אלא להך גיסא].

ובזה יש להבין מאי דקאמר באוקימתא דרבינא וקאתי קוף וצבעי' לההוא צמר בהנך סמנין וכו' דיאמר לי' הב לי סמנאי דגבך נינהו, ולכאורה צ"ע דכמו אי אין שבח סמנים ע"ג הצמר פטור משום דאע"ג דנתייקר צמרו, מ"מ אינו חייב מפני טעמים שכתבו תוס' בד"ה או דלמא, א"כ גם כשישנו הא ע"כ אינו תובע הצבע, דהא הצבע אינו שוה כעת כלום, ואם לא הי' מייקר את הצמר לא הי' שייך לתבוע, וכל התביעה היא מחמת דמייקר את הצמר, א"כ מאי נפק"מ אם ישנם או אינם כיון דאותם לא שייך לתבוע, ולהנ"ל אי יש שבח סמנים ע"ג הצמר היינו דאינם בטלים אל הצמר ויש להם דין בעין כמו שהם נמצאים לחוד, משא"כ אי אין שבח אז ע"י שנמצאים על הצמר בטלים ואין להם דין לעצמם וכדבר שאין בו ממשות.

וכמו כן יש להבין מאי דהוי קשה לי מערלה למה ידלק אם אין שבח ע"ג הצמר, דלכאורה הא כל זמן שלא עשה זה על הבגד ודאי הי' אסור בהנאה, וכיון דלא נעשה מצוה בזה שעשה אותו על הבגד א"כ הצבע כשהוא לעצמו חייב שריפה, דלא עדיף מאם נעשה אפר, וכל מה דאם נעשה אפר מותר משום דנעשה מצוותו, וכאן דלא נעשה מצוותו למה יהא מותר ליהנות מהם כשהוא על הבגד, משמע דאם הוא בטל אל הבגד לא שייך עוד דין עליו, עיין במנחת חינוך מצוה רמ"ו שהביא בשם הפנ"י דחיוב שריפה בערלה אינו אלא מדרבנן.

תוד"ה או דלמא. א"נ וכו' שאין אלא נוי בעלמא יותר. בש"ך סי' שצ"א ס"ק ב' הוכיח כהתירוץ השני, מהא דפריך בגמ' מערלה ושביעית דחזותא לאו מילתא, דלתירוץ הב' א"ש אך לפי הא' קשה לי'. ומסתמא כוונתו דלתירוץ הב' הכל תלוי אם נוי הוי כבעין או לא, ואם זה כבעין לכן ישרפו, אבל לפירוש הא' הא מה דפטור אע"ג דצמרו מעולה בדמים הוא משום דלגבי חיובי ממון עבור נהנה איכא כללים דהנאת גופו או מעשה דידי' או דבהמתו, אבל לגבי איסוה"נ, כיון שנשתבח צמרו בדמים מה לי אם אפי' חזותא לאו מילתא, מ"מ הא נשתבח צמרו בדמים ונהנה.

ומ"מ אפשר לפרש דפירכת הגמ' היא דאפי' אם נשתבח בדמים ויהי' אסור לצבוע דנהנה בדמים מ"מ למה ישרפו, דכדי שישרפו הא צריך לומר דיש כעת ערלה בעין ששייך עליהם דין שריפה, וזה ע"כ משום דיש שבח סמנין בעין, אלא דלפי"ז צ"ע מה דמשני הנאה הנראה לעינים אסרה תורה דתניא וכו' ולא יצבע בו, ומה מתורץ, דנהי דילפינן דאסור לצבוע מ"מ מי יימר דחזותא מילתא שלכן יצטרך לשרוף את הבגד שצבע בהם, וע"כ צ"ל דאי חזותא לאו מילתא הי' מותר אפי' לצבוע לכתחילה כיון דלא יהנה מן הערלה.

ולכאורה הא גם במכירה אסור אע"ג דחליפיו דהיינו הדמים אינם איסורי הנאה מה"ת, הרי דבכל אופן אסור ליהנות, וא"כ איך מותר לצבוע אפי' אי אין שבח סמנים ע"ג הצמר. וצריך לחלק דכשמוכר או נותן אז עצם המכירה שמקבל עבור זה דמים הוי הנאה, נמצא דנהנה מגוף הדבר שישנו כעת והוא אסור, אבל כשנשבח צמרו ונהי' שוה יותר מ"מ הא אם לא ימכור אח"כ אין לו כלום מזה, וגם ההנאה דיש לו בגד יפה אין כעת אלא כשלובשן, ואם אין שבח סמנין ע"ג צמר, נמצא דגם כשנהנה מהבגד אינו נקרא שנהנה מגוף הסממנין ואין כאן כלל איסור לא מחמת מה שמשביח את הצמר בשוויו, דאין כאן הנאה עדיין לגבי איסור נהנה, דהא אין נהנה מהדבר עדיין ולא מחמת שמשתמש בבגד יפה.

ויש לעיין על מה שתוד"ה ולא יצבע, כתבו בתירוץ אחד, דאע"ג דלענין ערלה אינו חייב על היוצא משאר פירות חוץ מזיתים וענבים, מ"מ על מה שנשרו קליפי שאר פירות יהי' אסור, דלענין זה א"א ללמוד מביכורים דבביכורים אין שומר לפרי כלל, והיינו דלכן כיון דלא ילפינן מביכורים חייב משום איסור ערלה על המים שנשרה בהם הקליפין. ולכאורה הא בלי קרא דטעם כעיקר אין איסור בכל מאכלות אסורות על המים שנשרה או נתבשל בהם המאכל, ולמה כאן אסור בלי שיש פסוק שירבה את זה, דנהי דידעינן מים שנסחטו מהקליפין אם הי' שייך לסחוט, אבל מנא הוי ידעינן מים שנשרו בהם הקליפין, דלזה הא צריך לחידוש מיוחד, וכאן אין שייך טעם כלל, ומנ"ל דע"י שנשרה יש לו דין כמו הקליפה, ואין לומר דשאני איסוה"נ ממאכלות אסורות דבאיסוה"נ לא צריך קרא אלא ממילא ידעינן שאסור. דזה אינו דהא כדי שיהי' אסור בהנאה צריך שיהי' עדיין קיים הדבר, ולמ"ד אין שבח סמנין ע"ג הצמר לא הי' נאסר לצבוע כיון דכעת אין כבר הצבע, א"כ ה"נ אם אין השומר לפרי בתוך המים לא הי' אסור, וכל מה דאסור הוא ע"כ דאמרינן דבמים יש דין כשומר לפרי כמו שיש להקליפין, ומנא לן זה בלי פסוק.

וקשה לומר דהיכא שכל השתמשותו רק ע"י ששורין אותה במים ורק אז יוצא התועלת להשתמש בה הוי כמו היוצא מזיתים וענבים שלכך הם עומדים וה"נ בקליפי פירות דכוותה, דהא לא מצינו אלא מה שיוצא מהזיתים אבל מה שנשרה מנ"ל דיהא להם דין הקליפין.

בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. יש לעיין להסברא דחזותא מילתא למה צריך לשרוף הבגד הא יוכל להעביר הצבע ע"י צפון. וצ"ל משום דאם יעבירנו ע"י צפון לא יוכל במציאות לשרוף את הצבע שיוריד, לכן א"ש אי חזותא מילתא דצריך לשרוף את כל הבגד כדי שגם הצבע ישרף, אבל אי חזותא לאו מילתא קשה לי' דהא אין כבר מה לשרוף דהא כאילו אינם, וכמו שנתבאר לעיל בד"ה אלא להך גיסא.

בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק וכו' הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. מבואר דבל"ז הי' צריך להיות מותר אם חזותא לאו מילתא היא, והיינו דהסמנין כאילו כבר אינן נמצאין ואינו נהנה מהן, וצריך טעם הא דפשוט דאיסורי הנאה אפרן אסור חוץ מהנשרפין היכא שנעשה מצוותן, אע"פ שהדבר שהי' אסור איננו כבר ויש רק אפר שזה לא הדבר שנאסר ואינו נהנה מהדבר שנאסר מ"מ אסור, ומה לי אם נהנה מאפר שזה בעין אבל הדבר שנאסר כבר איננו, או שנהנה ממה שאינו בעין כעת כלל, דהא בשניהם אינו נהנה מן הדבר שחל על זה האיסור.

ובתוד"ה ולא יצבע מבואר דבנהנה מעפרורית קליפי הנטחנין, אי לאו הריבוי דנתרבו מערלים יתירא לא הי' אסור אי אין שבח סמנין, אע"ג דיש עפרורית שזה דבר בעין, מ"מ אינו נהנה מהשומר לפרי אלא מהנראה לעינים ושוב הוי כלא נהנה מהדבר האסור, א"כ גם בכל אפר הא אינו נהנה מהדבר האסור.

בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. אינו מבואר למה חייב שריפה, ובשלמא להרמב"ם אפשר לפרש לאחר ביעור, אבל להרמב"ן למה ישרף. ובחזו"א שביעית סי' י"א סק"ו רצה לומר דאיירי בספיחין או בעבר ולא ביער, ובחזו"א יו"ד סי' נ"ט ס"ק ט"ו ביאר דמיירי בצבע בשכר וזה קנס. והנה אפשר דאע"ג דפירות שביעית ניתן לצבוע בהן ממין הצובעין, מ"מ מין מאכל אז גם בקליפין שבו שאינם ראויים לאכילה אין לצבוע בהם, והוי כמו לסחורה כמבואר ברש"י לקמן דף ק"ב דלכבס בגדים בפירות שביעית כיון דלא לזה עיקר תשמישן הוי סחורה. ויש לומר דאיסור סחורה שבהם אינו רק בשעה שצובע, אלא כל זמן שנהנה מהם הנאה שלא לזה עומד, מקרי דעובר ועושה בהן סחורה, ולכן אסור ליהנות בלבישת הבגד דהוי סחורה.

תוד"ה ולא יצבע בו. צביעה משום דחזותא בעלמא הוא. היינו דלכן צריך להשמיענו דאסור. יש לעיין דהא יש עליו מצות שריפה, וכיון דעי"ז שיצבע בו לא ישאר בו ממש, דס"ד דחזותא לאו מילתא, נמצא דכילה הצבע בלא שיתקיים בו מצות שריפה, ואיך ס"ד שיהי' מותר. [אמנם במנ"ח מצוה רמ"ו הביא בשם הפנ"י בסוכה ופסחים דהא דחייב שריפה אינו אלא מדרבנן]. וצריך לומר דבא לחדש איסור לאו מחמת דנהנה, מ"מ לפי"מ שרצו להלן בסוף התוס' לומר דכל הפסוק צריך רק לאיסור עשה, א"כ יקשה דאיסור עשה הא בין כך עובר דמבטל דין שריפה, ואע"ג דיש לומר דאיה"נ אלא דבא לומר עוד עשה מ"מ צע"ק. ובשלמא שאר הנאות כגון מכירה דאינו מבטל בזה דין שריפה ס"ד דיהי' מותר, וכן להדליק את הנר ס"ד דמותר כיון דמקיים בזה יחד עם הנאתו גם דין שריפה, אבל בצבע צ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. והדלקה משום שכלה האיסור. בקובץ שעורים הביא דהטעם דמותר משום דהוי מהנשרפין דאפרן מותר, כמש"כ הרא"ש והר"ן לענין בישלה ע"ג גחלים בקשין של כלאי הכרם בפסחים דף כ"ו ע"ב. והא דהקשו מתרומה טמאה משום דגם היא מהנשרפין, אלא דבתוס' בשבת דף כ"ה איכא סברא דאינו אלא מדרבנן, ולפי"ז לא קשה קושייתם דכאן. והי' נראה דזה רק בגחלים, והיינו אחרי דילפינן דליהנות יחד עם ביעורן אסור, וכל ההיתר הוא רק בגחלים דנהנה כשהם כבר גחלים דהוי כאפר, לכן הוצרך להטעם דאפרן מותר, אבל כאן סלקא דעתך דכיון דכלה האיסור יהי' מותר אע"ג דעדיין לא נעשית מצותם, דבהדלקת שמן הא יש עדיין ממשות ובכ"ז ס"ד דדבר שכלה אין איסור בהנאה בשעת הכילוי אע"פ דלא נעשית מצותם, ולכן שפיר קשה מתרומה אף אם אינה מהנשרפין מה"ת, מ"מ למה צריך קרא להתיר דהא כאן צריך קרא לאסור. וצ"ל דמהכא א"א למילף דאסור ליהנות בשעת הכילוי, דודאי יש פירכות, וכן מוכח דא"א לומר דבשעה שכלה האיסור מקרי כבר נעשית מצותם, דהא כל הדין דנעשית מצותם ילפינן בפסחים דף כ"ו מהא דתרומת הדשן ועגלה ערופה, והתם לאחר שנעשית מצותם ולא בשעת עשייתן מצותן, ואם נימא דיש סברא דגם זה כבר נעשית מצותם, א"כ גם אחרי שנאסר ערלה נימא דהוי ג' כתובין ובכלאי הכרם יהי' מותר. וגם מה תירצו דהוי ילפינן ממעשר הקל, הא שאני מעשר דלא שייך בו הענין של נעשית מצותם משא"כ בתרומה, ואיך שייך למילף ק"ו ממעשר דהא יש גזה"כ דהיכא דנעשה מצותם מותר, ולהנ"ל דהא דס"ד דמותר להדלקה היינו דדרך ביעורו מותר, דהנאה דדרך כילוי הו"א דאין זה כהנאה מהחפץ כלל. והנה יש דברים דרק הנאת הכילוי אסור, כגון דאסור לישראל ליתן תרומה לבהמתו דהוי הנאת כילוי, וכן ליתן טבל לבהמתו, אבל למכור התרומה או הטבל אין איסור מחמת דנהנה, אבל בדבר שאסור מחמת הנאת הדבר, בזה ס"ד דהנאת כילוי אינה הנאת החפץ, וזה מש"כ דבתרומה ס"ד דג"כ יהא אסור הנאת כילוי דהוי ילפינן כמו במעשר, דהא התם אסור הנאת הביעור וזהו דין לחוד שאינו תלוי באיסור הנאה של הדבר. (מהדו"ק)

בא"ד. והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה. והיינו דבהדלקה אין שייכות להא דנהנה בראייה, דנהנה מראייה היינו מהדבר שרואה וזה רק אם חזותא מילתא, אבל בהדלקה הא נהנה ממה שעי"ז רואה דברים אחרים, אבל רש"י ד"ה הנראה לעינים כתב מראה בעלמא אע"פ שאין בו ממש כגון נר וצבע, דלדבריו נראה לעינים היינו דהדבר שנהנה ממנו אין בו ממש, וזה גם בנר דנהנה במה שנותן לו לראות, והנאה הבא לראות אין בו ממש אע"פ שיהנה עי"ז להשתמש בדברים שיש בהם ממש.

בא"ד. דהוה שייף לברתי' בגוהרקי דערלה וכו' התם לא הוה דרך הנאה כלל. אולי הנפק"מ דהתם שמן עומד להדלקה אע"פ ששמן זה לא עומד, מ"מ אסורין, אבל לרפואה לא קאי כלל זיתים לכן זה לא נאסר.

בא"ד. ויש לומר דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין. הנה הא כיון דבלי ילפותא ס"ד דאינו כבעין, הרי זה משום דלגבי המציאות אינו כדבר ממשי, וא"כ במה שאסרה תורה בערלה אין לפרש דהתורה אמרה שזה כן דבר מציאותי, אלא דנוכל ללמוד דלגבי איסורי הנאה של תורה סגי בזה אע"פ שאין באמת ממשות, וא"כ התינח לגבי איסורה ששייך לאסור ליהנות מזה, אבל לגבי ענייני ממון דזה אינו שייכות ישיר לאיסור, והנידון הוא אם נמצא אצלו דבר של חבירו, לא שייך שנלמוד, כיון דהסברא לא נשתנה דאינו כדבר בעין, וא"כ הדר קושיא לדוכתין מדאיצטריך קרא הרי דבעצם אינו ממשות אלא דלגבי איסורי הנאה החשיבה התורה לאסור כמו אם הי' דבר בעין, א"כ לענין הבעיא בעניני ממון הרי אין שבח סמנין ע"ג צמר.

בא"ד. וסבר דאין סופגין את הארבעים על הערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים. יש לעיין הא הנקברין אפרן אסור, והא דהנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותן, א"כ הא המשקים של שאר פירות כשהם בתוך הפרי הא היו אסורין בהנאה, ואע"פ שאין זה מחמת דין עליהם אלא משום דהם חלק מהפרי, מ"מ במציאות זה הי' דבר האסור בהנאה, וכעת שיצא מהפרי כיון דלא מתקיים בהם מצות שריפה הא לא עדיף מאם נעשו אפר דמ"מ אסורין בהנאה.

וקשה לומר דהמשקין שבתוך הפרי בהיותם מחוברין בתוך הפרי לא נאסרו מעולם והי' מותר לו למכור את המשקין שנמצאים בתוכם, דלפי"ז באם ימכור את הפרי צריך להיות חלק מהכסף מותר בהנאה, דהא הקונה שילם בעד הפרי ובעד המשקין שבהם, והם הא היו מותרין בהנאה, וע"כ דבהיותם בתוך הפרי כאילו לא הי' כלל איזה מציאות רק ביציאתם מהפרי נתחדש איזה מציאות, וצ"ע.

בא"ד. ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביעה דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן. צע"ק דהנה אע"ג דכתבו בסוף הדיבור דיש הרבה שומרין לפירי שראויין לאכילה, מ"מ הא הרבה שומרי פירות דהינו קליפיהן אינם ראוים לאכילה, א"כ כשנישורו במים הרי הם נותנים טעם לפגם בתוך המים, ונותן טעם לפגם מותר אפי' מאיסורי הנאה כמבואר בע"ז דף ס"ה ע"ב, וא"כ למה יאסר ליהנות מהמשקין שנישורו בהם הקליפין שאינם ראויים לאכילה.

וכן קשה למאי דכתבו אח"כ דבשומר לא נתמעט משקין היוצאין, דמ"מ למה אסור במים שנישורו הקליפין כיון דהם נותנים טעם לפגם.

ואפשר לומר הטעם דאסור משום דכששורה בהם הרי הוא מבטל האיסור לכתחילה לכן אסרו גם בדיעבד, ולפי"ז לכו"ע הא דידלק אינו אלא מדרבנן, וגם לפי"ז מותר לקנות מנכרי בגד שנצבע במים שנישורו בו קליפי ערלה וצ"ע.

בא"ד. ואע"ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן. היינו דשם פריך כלום מצינו טפל חמור מן העיקר, ולא ביארו במה יש לחלק. ובהא דחטאת נלמד מעולה דבעי צפון נמצא דהטפל הוא מחמת שהוא נלמד מעולה, אבל לא דחטאת טפל, אלא מחמת דבלימוד הוא נלמד מעולה, ובהא דפריך דלקוח בכסף מעשר דחמור ממעשר ג"כ הא כל דינו דקיבל קדושה הוא ממעשר, לכן פריך דלא יתכן שיהי' חמור ממנו, וכן בתמורה דקדושתו מהקרבן הראשון, אבל כאן נהי דשומר לפרי הוא מחמת דיש פרי, מ"מ התורה אסרה מי ששומר לפרי ולא משום דמקבל דין של פרי ולכן שייך שיהי' בו דין חומרא שאינו בהפרי.

ועוד אפשר לפרש כוונתם, דכיון דהרבה שומרין אינן ראוין לאכילה, והנאתן ע"כ ע"י ששורין אותן ונהנין ממי שרייתן או ממה שיוצא מהן, וע"כ בהא גילתה תורה דאסור בכל הפירות אפילו לא בזיתים וענבים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א