אילת השחר/בבא קמא/צ/א

אילת השחר בבא קמא צ א

דף צ' ע"א

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין וכו'. ובתוס' בערכין דף כ"ג ע"ב מבואר דגם במטלטלין שהקדיש קדושת דמים גובה. והנה יש לעיין מה הי' הנידון דלא יפקיע מידי שיעבוד האם משום דאע"ג דחל ההקדש מ"מ כעת יפסיק להיות הקדש וע"ז אמרינן דבקדושת הגוף לא פקע, או דהי' סברא כיון דיש לו רק עד שיבוא הבע"ח לטרוף לכן לא יתחיל לחול כיון שאם יחול לא יוכל לגבות.

ויש להוכיח מהא דכלל גם חמץ ביניהם, והא ודאי לא שייך לומר שמה שהגוי יגבה מכאן ולהבא יעשה היתר בהחמץ למרות שנאסר מחמת שהי' קודם של הישראל, ומה צריך להחידוש דמפקיע מידי שיעבוד, דהא אם זה ברור שחל עליו איסור חמץ, א"כ איזה צד יש שיהי' מותר אח"כ, וכי בשביל שזה כעת שייך להגוי יהא ניתר איסור שבו, ובשלמא בהקדש שייך שעכשיו הוא שייך להמלוה ויופקע קדושה שבו כיון שכל מה ששייך להיות קודש הוא כשזה לא של המלוה וס"ד דיופקע הקדושת הגוף ע"ז משמיענו דלא פקע, אבל בחמץ איך יופקע האיסור, וע"כ דהחידוש בהחמץ כיון דאם יגבה זה יהי' של גוי ס"ד דלא יתחיל להיות אסור, וע"ז השמיענו דאינו כן דבאמת נאסר כיון דרק מכאן ולהבא גובה.

והנה כתבו דקונמות ואיצטלא דקנייה מיתנא והשתחוה לע"ז כלול בהקדש, ולכן לא מנה אותה בהדי הקדש חמץ ושחרור, ולבסוף כתבו אי נמי דחשיב רק אלו שלשתן דקאי על משנה ולא אינך. ובפשטות ס"ל בתירוצם השני דלא נראה לומר דכלול בהקדש דסוף סוף אינן הקדש. אבל יש לומר עוד טעם דהנה בהקדש קדושת הגוף אם מחמת דברשות הקדש הוא הא הי' יכול לפקוע כמו דפקע קדושת דמים, וכל מה דקדושת הגוף שאני מחמת דינו דעומד למזבח וא"א להפקע דינו, ובזה יש להסתפק אי משום זה נמצא דכעת הוא נשאר ברשות הקדש והטעם לזה מחמת שעומד ליקרב על המזבח אבל כעת אינו שלו אלא הקדש, ולפי"ז לא דמי לקונמות ומת וע"ז דבהם יש רק איסור בעלמא משא"כ בהקדש דיש שייכות לרשות הקדש, אבל יש לומר דזה מחמת דינו לחוד ולא מחמת דכעת אינו שלו אלא של קודש, ובזה אפשר דלתירוץ השני ס"ל דעי"ז הוא ברשות הקדש, ולא דמי לקונמות ומת וע"ז, ולתירוצם הראשון זה תמיד רק מכח דין שחל עליו ליקרב הוא הגורם שיפקע, ושפיר יש לדמות לקונמות וע"ז ומת.

רש"י ד"ה הקדש. ומותר למזבח ואין בו משום גזל. בקובץ הערות סי' נ"ב סק"ד העיר למה צריך להזכיר דאין כאן גזל, דבפשוטו השאלה היא אם חל ההקדש או לא, וצ"ל דרש"י רוצה לפרש דנהי דאפשר להפקיעו ע"י ההקדש מ"מ זה עצמו יקרא כאילו גוזלו מהבעלים, וע"ז כתב דכיון דיש בכחו להפקיע אין כאן גזל כיון דכעת אין עדיין של המלוה, והנה למ"ד גזל עכו"ם מותר ואפשר להקדישו, דאפילו לפי שיטת היראים דסובר דגם למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אינו נקרא שלכם, מ"מ אולי כיון דהוא שולט ע"ז מהני ההקדש, ולא גרע מלהקדיש לאחר יאוש דעדיין אינו שלו ומ"מ כיון דבכחו לעשות שיחול המכירה הו"ל שלו לענין להקדיש ועדיין אפשר דיהא ע"ז איסור גזל למזבח, והנה לפי"ז לכאורה למה לא העמידו בכך קרא דקרבנו ולא הגזול לעיל דף ס"ו ע"ב, ויתכן דגזל עכו"ם אם מותר, גם המזבח מותר בזה, וא"א למעט גזול כזה.

תוד"ה הקדש. מכר שמפקיע מידי שיעבוד בעשה שורו אפותיקי ומכרו. לכאורה הא שם לא נפקע השיעבוד דאם יחזור ויקנהו בחזרה מסתברא דנשאר אפותיקי כמקודם, ובהקדש אם יפול בו מום ויפדה מסתבר דלא יחזור שיעבודו, דאל"ה כשלא נפדה ג"כ יחזור שיעבודו, דהא התוס' כתבו דכמו אם יפדה נפקע כך בלא נפדה, ומסתברא כיון דנפקע השיעבוד איך יחזור להיות שיעבוד אם יפול בו מום, א"כ איך מדמין התוס' מכר לאלו, דמכר הא לא פקע השיעבוד אלא דא"א לגבות מהלקוחות משא"כ כאן דפקע לגמרי השיעבוד, אלא דהא בהא תליא דאם מכר הי' הפקעה מצד הדין הי' פקע לגמרי דאפילו אם יחזור ויקנהו לא יהא אפותיקי, והא דבאמת יהא אפותיקי היינו דהוי רק תקנתא בעלמא שלא יגבה מהלקוחות משום קלא.

ובעיקר פירוש דמפקיע מידי שיעבודו היינו דחל הקדש ושחרור ולא מפריע השיעבוד לחלות וממילא דנשאר כל א' כדינו דבקדושת הגוף לא יוכל לגבות וכן בשחרור וכן בחפץ יאסר, ולפי"ז בקדושת דמים אם ימחול המלוה שפיר יחול ההקדש, אבל אין פירוש הדבר מפקיע דנפקע לגמרי השיעבוד, אלא דממילא מסתמא גם יפקע לגמרי השיעבוד, ולפי"ז יותר טוב הדמיון למכר.

והנה התוס' הביאו ממכר דעשה שורו אפותיקי ולא מסתם שיעבוד שהי' לו להלוה רק השור, דהתם אין שיעבוד על גוף החפץ, אבל כאן הי' סברא דלא יועיל המכירה, וע"ז הוכיחו דאינו אלא תקנתא דהא בעבדו גובה, פירוש בשלמא הא דגובה מקרקע היינו מתקנתא דנעילת דלת, אבל בעבדים אין גובין בלי אפותיקי ואין על זה תקנת חכמים דגובין, א"כ ע"כ דמצד הדין גובין באפותיקי ואדרבה תקנה הי' בשור אפותיקי דלא יגבה. [והנה בתוס' לעיל י"א ב' ד"ה כגון משמע להיפך דהא דגובה אינו אלא מתקנתא, דאל"כ מה הוצרכו להאריך ולהוכיח דיגבה מיתומים כמו בלקוחות כמו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא בכל קרקעות, דאדרבה הא כאן בפשוטו גובה אלא הי' צריכין להסביר הא דלא גובה מיתומים בשור אפותיקי, ובע"כ דס"ל דגם באפותיקי בעבד אינו אלא מדרבנן, והיינו כסברת הרשב"א בקדושין דף י"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפילו אם שיעבדו אינו גובה מה"ת], ועי' בתוס' בב"ב דף מ"ד ע"ב דלכאורה מדלא תירצו דבעבד גובין במכר הרי דקושייתם היתה דמכ"מ שייך ליתני מכר, א"כ למה תירצו דכיון דבשור ששיעבד אג"ק משועבד במכר, משא"כ בהקדש סוף סוף הא איכא גווני דמכר מפקע, ועי' מש"כ שם.

תוד"ה אלמוה. הנה כאן הא משמע דדוקא שיעבודא דבעל אלמוה, דאל"כ אלא דתמיד אלמוה א"כ מתי הקדש מפקיע מידי שיעבוד, ובתוס' בגיטין דף מ' כתבו דאלמוה לשיעבודא דמלוה ג"כ, דאל"כ כל לוה יאסור בקונם על המלוה, דהיכן דנוגע לאסור רק למי שמשועבד אלמוה לשיעבודא דכולהו, משא"כ בהקדש או בקונם שאוסר לכו"ע דאז רק בבעל אלמוה לפי תנא א', וכן משמע במאירי כאן הובא בשטמ"ק ובתוס' ישנים יבמות דף ס"ו ע"ב, א"כ יש לנו כלל דכל איסור שאוסרים למי שמשעובדים אלמוה תמיד, לכן בפרק אע"פ דאוסרת להבעל, וכן בריש המדיר דאוסר רק לאשה דמשועבד אלמוה, משא"כ באיסור דאוסר לכו"ע אז רק בבעל אלמוה לפי תנא א' ולשאר לא אלמוה, לכן בנכסי צאן ברזל דפרסוה אמיתנא לא אלמוה, ויש להסתפק אם יציאת העבד זה נקרא כמו הקדש לכל העולם דעיקר טעמא דאלמוה במפקיע רק לבע"ח, ואפילו אם נימא דבאוסר הלוה את עצמו ואת המלוה ג"כ אלמוה, היינו משום דעשה כאן שני ענינים שונים לו ולמלוה, ומה שנוגע להקונם להמלוה הו"ל רק להמלוה אע"פ שאוסר גם חוץ מזה בעוד קונם לעצמו, משא"כ בקונם כללי דמצד עצם הקונם הוא אוסר לכל העולם לא אלמוה, וכאן הא השחרור ע"כ הוא מפסיד לה ג"כ א"כ הו"ל כהקדש, ולכן ס"ל לתנא א' דלא אלמוה וכמו הקדש ולבעל לא העדיפו מכל שיעבודים, והשני סובר דבבעל ראו חכמים לחזק שיעבודו אף בכה"ג, ועי' תוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות דמבואר דלהאי מ"ד באמת תמיד אלמוה, ולכן גם בהא דמיתנא לא יאסר להאי מ"ד.

ובפלוגתא דהני תנאי. בשטמ"ק בשם הראב"ד מבואר דלאשה נקרא עבד תחתיו דאשה שפיר ועדיף ממוכר לל' יום, וצ"ל דהחילוק דכיון דזכותו דבעל הוא רק על ידי שיש לאשה הגוף, ולא דמי לכל קנין פירות דאינו צריך שיהי' שייך לבעל הגוף ולכן הוי תחתיו דאשה ג"כ.

ובזה יש להבין מה דאמרינן כאן דלאחר תקנת אושא מ"מ הוא מפקעי, הא כיון דאז כקנין הגוף דמי מה שייך שיעבוד הא הוא קנוי לו ממש, וע"כ צ"ל כיון דאינו אלא קנין פירות על קנין גופה א"כ הו"ל רק שיעבוד אלא דזה קנוי קנין פירות על הגוף, ויש כאן שני הענינים דהיינו על עצם הדבר יש לו קנין בקרקע אבל עליה הוא רק שיעבוד ולזה שייך להפקיע, וצ"ע.

רש"י ד"ה לא עשו. ואם מת א' מהם וכו'. העירוני דלמה דוקא במת א' מהן, ואפשר דרש"י סובר דמכירה על פירות בודאי שייך, ועי' בהמגיה באבני מלואים סי' צ' ס"ק כ"א, ולכן הבעל לא יוכל להוציא הפירות אלא דקנין פירות דידי' לא אלים על אחרי מיתתה, דנהי דיורשה אבל קודם דלא הי' בעצם החפץ דין בעלים עליו לא חל דין מכירה בעצם החפץ, וכן מה שמכר הבעל יכולה האשה להוציא אחרי מיתתו משום דקנין הגוף שהי' לה על אחרי מיתה לא מהני כיון דבשעה שמכרה לא הי' לה עוד פירות, אבל איה"נ כששניהם חיים לא יוכל לבטל קנינו של עכשיו דהיינו אכילת פירות, ולענין יציאת ראשי איברים דצריך בעלות על החפץ לזה לא יוצא בין לאיש בין לאשה, ובתוס' ג"כ משמע דסוברים כרש"י דהאריכו כ"כ דכיון דגם אם נתגרשה לא חלה המכירה, ולמה לא כתבו בפשיטות דלא חל כלל מכירה, אלא משמע דשייך רק קצת מכירה כעת אלא דמחמת דלא יועיל על אח"כ.

תוד"ה רבי מאיר. ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו. צריך ביאור מה זה שהוסיפו ויש לו כח לרדותו, ואולי כוונתם כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הי"ד דהמכה את עבדו בסכין וסייף חייב אפי' אם מת לאחר יום או יומים והפטור רק אם הכה בשבט מקל ורצועה, היינו כיון דיש רשות לרדותו הקילה עליו התורה כשלא הכהו ממש להמיתו, ואפילו אם נימא דיחלקו על הרמב"ם וגם בזה יש דין יום או יומים, מ"מ טעם פטורו הוא מחמת דלפעמים נותן רשותו להכותו לרדותו.

אלא דק"ק באמת להרמב"ם למה למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף יוצא לרבו שני הא אין לו רשות לרדותו, משמע דשייך גם להשני אפשרות להענישו ולרדותו כדי שאח"כ יעבוד, וצע"ק.

עוד אפשר דכשעובד לרבו ראשון יכול להיות דזהו נקרא שעובד לרבו שני, דמכחו הוא מחויב לעבוד להראשון אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ושייך לרדותו לעבוד לרבו ראשון.

והנה בנימוק"י לעיל סוף פרק ד' מבואר דשור שהרג עבד חייב קטלא כיון דגם בעליו אם הי' הורג עבד שאינו שלו הי' חייב מיתה ולא הי' בדין יום או יומיים. והא דומיא דשור שנגח דומיא דהכי אם בעליו היו עושין כן ג"כ לא הי' בדין יום או יומיים, דהא רק בשבט יש דין יום או יומיים, הרי דהנימוק"י לא ס"ל כהרמב"ם, וכ"כ ברש"ש לעיל דף מ"א.

בא"ד. נראה בסברת חילוקם דנהי דקנין פירות כקנין הגוף ונקרא בעלים שלם, מ"מ גם בכל קנין הגוף יש לו קצת דין בעלים וא"א לו להפקיע זכותו, משא"כ לדין יום או יומים דאם רק נקרא בעלים ממילא יש בו דין יום או יומים.

בא"ד. והר"י בר ברוך מפרש וכו'. העירוני לדבריו דאי קנין פירות כקה"ג יוצא בשן ועין לאיש, א"כ לאחר תקנת אושא לכו"ע יוצא בשן ועין לאיש, ולמה אמרינן לעיל בברייתא דאינו יוצא לא לאיש ולא לאשה דמיירי לאחר תקנת אושא, וקשה למה אינו יוצא לאיש, ולכאורה מוכח דלאחר תקנת אושא אין לו קנין פירות כ"כ כמו הגוף, ולפי התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב ד"ה באושא, דגם בסילק עצמו מפירות יש תקנת אושא, הרי דאין זה נקרא שחיזקו את קנין הפירות, אבל מאידך גיסא למה אינו יוצא לאשה הא יש לה גוף וקנין פירות לאו כקנין הגוף ולמה אינו יוצא לאשה לאחר תקנת אושא, הרי דלכאורה דנתחזק קנין פירות דבעל ע"י תקנת אושא.

וברש"י לעיל דף פ"ט ע"ב ד"ה סברוה כתב דאלים שעבודי' למהוי כקנין הגוף, משמע דחיזקו קנין פירות דבעל.

תוד"ה איש. ובענין זה י"ל עבד של שני שותפין וכו'. בפי' המלבי"ם פ' משפטים אות פ' מבואר בטעם דאין דין יום או יומים בעבד של שני שותפין, משום דרק אם יש לו רשות להכותו הוא דנתחדש גזה"כ דיום או יומים, ובעבד של שני שותפין הא אין לו רשות להכותו כיון דמזיק בזה חלק של השני. וצ"ל דמיירי בהכאה שיש בה חסרון ממון, וזה הא גם באם הוא עבד שלו לגמרי ג"כ אסור כמבואר ברש"י גיטין דף כ"א ב' דיד עבד אסור למקצייה. וגם אם יש כזה אופן שבעבדו הי' מותר צ"ע מש"כ התוס' כאן דלאמימר מיירי הברייתא דממעט עבד של שני שותפין אם לא' יש הגוף ולהשני הפירות, דלפי טעם זה דמה דנתמעט עבד שותפין דאין לו רשות להכותו, הא גם אם הם שותפין שלכל א' יש גוף וגם פירות ג"כ אסור להכותו, א"כ ע"כ נתמעט כל שני שותפין.

בא"ד. מבואר בתוס' דאם להעבד המעוכב ג"ש יש קנין ממון ולאדון קנין איסור ג"כ נקרא כמו גוף ופירות, אע"ג דלכאורה לגבי ממון הא העבד לגמרי ברשות עצמו ולגבי איסור רק האדון, ולכאורה הא בשלמא בגוף ופירות הא בעל הפירות ע"כ לוקח מגוף של הקרקע, וכן בעל הגוף הא זכותו לענין פירות כי בל"ז אין כלום לגוף בלי שיוצא פירות, אבל כאן הא בעל הפירות היינו העבד לא נוגע כלום במה שלוקח ממון בחלק של רבו, כיון דלרבו אין כלל בממון ואין הממון יוצא מחלק וזכות האיסור של האדון, וכן האדון לא נוגע לו זכותו מה שיש בו איסור לחלק הממון של העבד, והי' סברא דנקרא כל א' עבדו המיוחד לו, ואין לומר כיון דשניהם הם עבדות ממילא נקראים שניהם לא מיוחד להם כל א' לרבו דבעבדות שותפים הם, דהא לכאורה להעבד החלק ממון שיש לו הא אין הפשט שיש לו עבדות שיהי' שייך לומר שהוא שותף עם האדון על דין עבדות שבו, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א