אילת השחר/בבא קמא/פט/ב

אילת השחר בבא קמא פט ב

דף פ"ט ע"ב

ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. יש לעיין אם נאמר בזה רק דאין חייבין הב"ד להזדקק לעשות כזה מכירה כדי לגבות אבל אם רוצים יכולים, או דכיון דאין מחויבים לעשות זה הרי כאילו אין להם דין ב"ד לגבי זה ואפי' אם ירצו לא יועיל מה שיתנו לו. אמנם לכאורה זה רק אם מה דס"ד דיתנו להנחבל הוא אע"פ שאינו רוצה לגבות הטוה"נ כמשנ"ת לעיל בד"ה ואפסדיניה, דאילו אם ס"ד רק כשרוצה לקנות הטוה"נ יגבו לו, בודאי אם ב"ד יגבו לו תיפטר בזה מחיובה דהא לא גרע מאם הסכים הנחבל למחול על הזיקו.

אמנם גם אז יש מקום להסתפק, דהנה כל מה דאיירינן שתמכור כתובתה ע"כ הכונה שב"ד יכריחוה למכור כתובתה כדי לגבות הנזק אפי' כשאינה רוצה, ומה שתועיל המכירה ע"כ מפני שיכפוה לומר רוצה אני, וא"כ אם עפ"י דין אין לב"ד להזדקק משום דזה אטרוחי בי דינא נמצא דאין להם לכוף אותה שתמכור והמכירה אינה מכירה ואין בזה שום גבייה דעדיין הכתובה שייך לה.

הכא מגרש לה וגבי לה בחבלי' מינה. לאו דוקא נקט האי לישנא דהא בשביל החבלה כבר גבה בזה שכבר קיבל טובת הנאת כתובתה ועכשיו הוא גובה בשביל הכתובה ששייכת לו, אלא דמשום דבקושית הגמ' אי הכי השתא נמי מגרש לה וגבי בחבלה מיני' דשם הוא דוקא דעכשיו יגבה חבלתו, להכי נקט כאן האי לישנא.

לא הפסידה כתובת בנין דכרין. לפירש"י ג"כ יהא הפשט כמו לפי פירוש התוס' לר"מ כשם שמוכרת פי' לאחרים לא מפסידה כתובת ב"ד כך לא תפסיד פירוש מכירה לבעלה נקרא הפסד לא אבדה כתובת ב"ד, דמכירה לבעלה נקרא הפסד כיון דיכול לגרשה ולהפסידה כתובתה.

תוד"ה ואפילו. אינו כ"כ הפסד. ומשמע דבכ"ז קצת הפסד נקרא, אלא דקושית הגמ' דהא ודאי דאנחנו לא מפסידין לו דהא הקונה קונה מרצונו שרוצה להכנס לספיקות, וכן בנחבל ע"כ הכונה באם רוצה לקנות וא"כ מאי אפסדיני', אלא דמ"מ אנחנו לא רוצים שיצא לו הפסד על ידינו ולזה לא מגבינן, אבל כאן דהוא רוצה ואין לו הפסד כ"כ הי' סברא דנזקקין להגבותו בכגון זה כיון דאינו הפסד כ"כ.

תוד"ה כך. אע"ג דאינה יכולה למחול וכו'. פירוש לפי' הועוד י"ל לעיל בתוד"ה כל דס"ל דלר"מ אין יכולה כלל למחול אפילו בהתקבלתי ומיושב קושית הפנ"י, ובפנ"י משמע דהתוס' לא הקשו אלא מהדין דלא מהני מחילה בלי הסברא דאסור להשהות בלי כתובה, אלא דקשה קצת דמאותו הטעם דלא מהני מחילה לר"מ דמשמע דהיינו טעמא דכיון דלא תהא קלה בעיניו להוציאה גזרו שבכלל לא תועיל מחילה, וא"כ ה"נ לכאורה הי' צריך להיות שלא תועיל מכירה מה"ט.

דתני חדא עבדי מלוג יוצאין וכו' אבל לא לאיש. הנה כיון דלבעל יש רק שיעבוד יש רק לדון משום מזיק שיעבודו של חבירו כבגיטין דף מ"א, אבל בכותב לעבד מהיום ולאחר מיתה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, לכאורה דאם ישחררנו בעל קנין הגוף יצטרך לשלם משום מזיק קנינו מה שהי' בו עבד לפירותיו.

ובהא דיום או יומים נראה דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ויהא בו דין יום או יומים לרבו שני, מ"מ לא יהא חייב דמים לבעל קנין פירות דקים לי' בדרבה מיני', אע"ג דפטור מחמת יום או יומים מ"מ נראה דאין בו דין תשלומין ופטור מדתנא דבי חזקי', לפי המבואר ברמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הי"ד דדוקא המכה את עבדו בשבט פטור ולא המכה בחרב, הרי דפטורו הוא מטעם דנתנה תורה רשות להכותו ליסרו והו"ל קצת כעין אנוס, וכמו כל אלה דנתמעטו מגלות דהו"ל קרוב לאונס דמ"מ קילב"מ מדתני דבי חזקי' וה"נ לא שנא, ואפילו בל"ז אפשר דכיון דמשווה התורה מכה אדם למכה בהמה דתמיד פטור, כדאיתא לעיל ל"ה א', יש כאן גזה"כ דעל הריגת אדם אינו חייב הרוצח בשום פעם דמים, ועיין מש"כ לעיל פ"ד ע"א.

והנה תוס' לעיל בדף ל"ה ע"א ד"ה מתניתין חלקו על רש"י דס"ל דעשה מלאכה באופן דאינו חייב דבכ"ז קלב"מ, ואין זה סותר למש"נ דרציחה שאין עלי' שום דין חיוב מיתה דמ"מ נלמד דמכה אדם פטור בכל גוונא משום דשם מכה אדם יש כאן, אבל התם בעושה בלי שצריך לאפרה אין כאן שם מלאכת שבת כלל.

סברוה דכו"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' לית לי' תקנת אושא. היינו אי כקנין הגוף דמי ודאי לא תוכל האשה לשחרר ולהפקיע קנין פירות שיש להאיש, דשחרור מפקיע רק שיעבוד ולא קנין פירות אי הוי כקנין הגוף, אבל כיון דלאו כקנין הגוף דמי יכול להפקיע, ומ"מ אם ס"ל תקנת אושא הו"ל שיעבודיה כקנין הגוף והיינו לא הקנין פירות שלו אלא שיעבודיה לירש אותה. ואח"ז קאמר ואיבעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה אלא כדרבא, היינו דתקנת אושא לא הוי אלא כשיעבוד, ושחרור מפקיע מזה. ואח"ז קאמר ואיבעית אימא לית להו תקנת אושא אלא דפליגי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי, דלסברא זאת אי ס"ל תקנת אושא אלים שיעבודו כקנין הגוף ממש, אלא דלית להו תקנת אושא ופליגי בקנין פירות, דאי כקנין הגוף דמי לא יוכל להפקיע דע"ז לא מהני חידוש דרבא דשחרור מפקיע, דקנין פירות כקנין הגוף עדיף משיעבוד דהוי קנין ממש, אבל אי לאו כקנין הגוף פשוט דשחרור של האשה מהני.

והנה ברש"י ד"ה סברוה כתב דאלים שיעבודיה למהוי כקנין הגוף, ולפי רש"י אפשר דתקנת אושא היתה רק לחזק תקנת פירות למהוי כקנין הגוף, ואם יכתוב דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן באמת לא ירשנה, וכדעת הפוסקים החולקים על התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב ד"ה באושא וס"ל דבכתב לה כן אין מוציא מן הלקוחות, אמנם לפי התוס' לעיל הנ"ל לכאורה אין הכרח כלל דחיזקו את הקנין פירות, אלא אפשר הי' לומר דתיקנו דאין מועיל מכירתה דהוי כלוקח ראשון על הצד שתמות, דהיינו דדין ירושתו דין לוקח ראשון עלי', אבל מסוגיין מוכרח דלכו"ע נתנו לו דין כקנין הגוף, דאל"כ מה מהני לענין שלא תצא לאשה לאחר תקנת אושא, וכן מבואר בב"מ דף צ"ו ע"ב דאמרינן בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח מדרבי יוסי בר' חנינא וכו' הבעל מוציא מיד הלקוחות, ואם נימא דהתקנה היתה רק להוציא מן הלקוחות אבל בעצם קנין פירות לא תיקנו כלום, א"כ מה זה נוגע לענין אם הוא בחיי' שואל או שוכר או לוקח [ועי' בסו"פ יש נוחלין], ועי' קצוה"ח סי' ק"ג סק"ט.

ועכ"פ בשיטת רש"י רוצה לומר הקצוה"ח שם דתקנת אושא עשו שקנין פירות דבעל יהי' כקנין הגוף, אבל לפימשנ"ת יש לומר דגם לרש"י לא נשתנה קנין הפירות דאיש, אלא דמלבד קנין הפירות שיש לבעל תיקנו גם שמה שיירש אותה לאחר מיתתה כבר משועבד לו, ושיעבוד זה תיקנו שיהי' כקנין הגוף, ולסברא א' ס"ל דמ"מ כיון דאינו אלא שיעבוד יכול שחרור להפקיע זה.

והנה אע"ג דהוי קנין פירות ולכאורה מה שייך דהקדש יפקיע קנין פירות, צ"ל דנהי דיש לו קנין בהקרקע לפירות מ"מ זה רק כ"ז שאשתו תחתיו, א"כ הקנין פירות נעשה ע"י שיעבוד שיש לו על האשה, ולזה כאן שייך שהקדש יפקיע שיעבוד שממילא בטל קנין הפירות של הבעל, ועי' בפנ"י שנתקשה דהא פשיטא דאין האיסור יכול להפקיע קנין פירות דבעל, דקנין פירות דבעל יותר אלים מקנין פירות דעלמא, ולהנ"ל יתורץ דאע"פ דהוא יותר אלים מ"מ כאן צריך ג"כ לבוא לשיעבוד על האשה, משא"כ שאר קנין פירות דאינו תלוי בבעל הגוף דוקא.

תוד"ה מאי טעמא. השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כמו שטר שחרור. ולכאורה איזה סברא הי' לחלק, ואין לומר דכוונתם למ"ד דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור, א"כ אינו אלא הפקעת דיני ממון ולזה הי' סברא דלא יפקיע, דסוף סוף שייך סברת התוס' דכיון דחייל שחרור תו לא פקע, דהא עבד שנפקע ממנו דין ממון אינו יכול למכור ולהשתעבד, אלא נראה דהנה כל דין שן ועין הא הו"ל דין מזיק, אלא דהתורה חידשה דחיוב תשלומי נזק זה של עבדו הוא שחרור, ואע"ג דחובל בעבדו פטור אבל בראשי איברים הוא מחויב לשלם וזהו חיוב שחרורו, א"כ התחלת דין שחרור הוא מדין חיוב, והנה אם יש לא' חפץ שמשועבד בודאי א"א שיתחייב עליו חיוב נזקין לאחר, ואע"ג דאמרינן לעיל דף ל"ג ע"ב דשור שנשתעבד לא' והזיק דמ"מ הניזק גובהו, היינו כדכתבו התוס' ורש"י בדף ל"ו משום דלהניזק יש שיעבוד רק על השור והבע"ח משועבד לו כל נכסיו.

ויש להסתפק בעשה שור אפותיקי לבע"ח והזיק, דשם לא שייך הסברא הנ"ל, ומ"מ נראה דגם שם הא מקור חיובו מצד עצמו הוא על כל הדברים, דעצם החוב הא משעבד הכל אלא דהתנה עליו תנאי דרק זה ישתעבד אליו, משא"כ כאן דלבעל קנין פירות הא כל זכותו ושיעבודו הוא רק בהעבד יהי' סברא דלא יכול להתחייב לתת לו מה שמשעבד לאחרים וממילא לא יצא לחירות בשן ועין, וע"ז כתבו דמכאן משמע דבכ"ז משתחרר בשן ועין, וטעמא דמילתא דנהי דאין ב"ד מגבין לבע"ח בדבר שנשתעבד בו כבר היינו דינים בדיני הגבי', אבל באמת יש לו זכות בודאי וחיוב בהדבר, וכיון שכן כאן דאם רק מחויב הוא משוחרר אם רק יעידו עליו עדים, וזה שפוסקין ב"ד את השחרור נהי דדין גבי' בי' אבל אין זה שייך לדיני גבי' דתמיד, דשם שייך שב"ד יפסקו שיש חיוב אבל אין מגבין, אבל כאן אם רק פוסקין שיש חיוב ממילא יצא לחירות ונגבה.

בא"ד. השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שיעבוד כמו שטר שחרור. כאן לא ביארו מה הי' הצד לומר דשחרור דשן ועין יהי' אחרת משטר שחרור לגבי הפקעת השיעבוד, דבין אם היוצא בשן ועין אי"צ גט שחרור הרי דזה כמו שחרור שטר לגמרי, ואפי' אם צריך ג"ש מ"מ הא לגבי הממון הא פקע ממש, וא"כ מה הי' שייך לחלק שלא יפקיע מידי שיעבוד.

ואפשר לומר דשאני יציאת ראשי אברים דהא זה מדין קנס, והיינו דעיקר דינו הוא חיוב על האדון אל העבד לשחררו, אלא דמחמת חיובו זה יוצא לחירות דלכן אם הוא מודה מיפטר מחיובו ואינו יוצא לחירות, וא"כ הי' אפשר לומר שאין לחייבו לשחרר להעבד שעי"ז יפקיע חיוב שיש לו כלפי מה שמשועבד לו, ע"ז מביאים להוכיח דמ"מ מפקיע גם כה"ג. אבל בתוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב מבואר דמחמת דשן ועין משתחרר ממילא הי' סברא לחלק משטר שנותן בכונה לשחרר, ואולי יש להעמיס מש"כ בכוונת התוס'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א