שיטה מקובצת/בבא קמא/צ/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיטה מקובצת TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png צ TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מאי טעמא כדרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הילכך אף על גב דאית ליה תקנת אושא שעבודא בעלמא הוא ושחרור מפקע ליה אבל שחרור האיש אינו מפקיע מיד האשה דההוא לאו שעבודא נינהו דגופה דידה נינהו. הראב"ד ז"ל.

דאמר רבא וכו'. השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא. ותימא דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול פליגי במכנסת שום לבעלה וכו' ככתוב בתוספות וזה לשונן דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הויא סייעתא דרבי אמי היינו מקמי דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ וכו' אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההיא ברייתא לא הויא סייעתא דרבי אמי דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד נראה לי דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהיו עבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודין דעלמא בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין. וכבר כתבתי יותר מזה שם פרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

ח"מ קי"ז הקדש חמץ וכו'. דוקא קדושת הגוף למזבח מוציא מיד שעבוד כך פירשוה גדולי הרבנים. וראיה להם ממה שאמרו בשלהי פסחים אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטרף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במכלתין בענין הקדישו ניזק ומזיק. ומכל מקום יש שואלין בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהן כמו שיתבאר בפרק חזקת ובהקדש הופקע השעבוד. וקצת רבני צרפת פירשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותן שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא. וכבר הארכנו בענין זה יותר בפרק ב' של פסחים. ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדישו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חזר לשעבודו. ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין במקדיש הקדישה תשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח ומכל מקום קונם מפקיע השעבוד שקדושת הגוף הוא. וכן כתבו רבים שהממשכן בית לחברו ואמר לו קונם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתים אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו. ומכל מקום בתוספות כתבו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דיחיד שאם לא כן נעלת דלת בפני לוין שהרי יאסור לו כל נכסיו בקונם. וזו שאמרו בירושלמי בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב בענין שביארנו בטלית שפרסה על המת. ואם כן עדיין אנו צריכים תיקון אלא שאנו חוזרים מה שכתבו גאוני הראשונים שאין חילוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום. וזהו שאמרו היו עליו כתובה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שהתוספת דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם אפקיה שעבוד הבעל אף על פי שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינו מחסרו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה יפסיד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואף על פי שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי. הרב המאירי ז"ל.

ושחרור וכו'. שאם עשה עבדו אפותיקי לאחרים ובא האדון ושחררו מפקיעו מידי שעבוד דהואיל שמפקיעו מן השעבוד ומחייבת במצות מידי דהוי כגופו של עבד ממש משום הכי הוי משוחרר אבל כי מכרו לאחר אינו מכור לפי שלא בטלו מתורת עבדות. גאון ז"ל.

ואי בעית אימא אי סבירא לן וכו'. עד והכא בקנין פירות אי כקנין הגוף קמיפלגי וכו' כלומר וכו' עלמא לית להו תקנת אושא. וכן נראה דגריס רש"י ז"ל. וקצת קשה דמעיקרא דחיק ליה לומר תקנת אושא תנאי היא וכו' ומהדר ליה דכלהו תנאי לית להו תקנת אושא וכו'. ויש ספרים גורסין כהאי לישנא בתרא אידי ואידי קודם תקנת אושא ובקנין פירות קמיפלגי וכו'. ולפי גירסא זו ניחא דלכולי עלמא איתא לתקנת אושא. ע"כ.

והכא בקנין פירות כקנין הגוף קמיפלגי ובפלוגתא וכו'. תימא מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה מאי קסבר אי כרבי מאיר דאמר כקנין הגוף דמי לימא לאיש ולא לאשה כדאמר רבי מאיר ראשון ישנו וכו'. ואומר ריב"ם דלא גרס בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא הכי גרסינן בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי וסבר מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר וכו'. מאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרבי יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דבכספו תלה רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את עינו והפיל האיש את שנו אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו אינו יוצא בהן. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלושים יום ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי הילכך כספו קרינן ביה. ועוד שהוא תחתיו אבל לגבי שן ועין אמרינן לעיל דלמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי טעמא משום דתחת שניהם הוא אבל הכא תחת הראשון לבדו הוא רבי יהודה אומר וכו'. ותנאי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי אליעזר דהא אמר רבי אליעזר הראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו כספו אלמא לאו כקנין הגוף דמי דאי כקנין הגוף דמי הרי יש לו כסף כמו השני והשני אף על פי שהוא כספו אינו תחתיו ועל זה הוצרך לומר מאי טעמא דרבי אליעזר כיון דסבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי הרי הוא כספו של שני אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו. כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום אפילו זבינו תרווייהו לעלמא כמאן כרבי אליעזר לפי שאין זה בעל הנכסים ואין זה בעל הנכסים האשה מפני שיש לבעל בהן פירות והם תחתיו ואינן מיוחדין לאשה והאיש מפני שהגוף לאשה. אבל שותפין דעלמא מזבני בין שמכרו שניהם בין שמכר האחד את חלקו מפני שהגוף והפירות יש לכל אחד ואחד בהן וראוי ליחלק. ועבדים של שני שותפין אינם יוצאים בראשי אברים אם הפיל האחד את שנו ואפילו סימא האחר את עינו אינו יוצא דכיון דאינו ראוי ליחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה לא האי קרינן ביה עבדו ולא האי קרינן ביה עבדו אבל לרבי מאיר ורבי יהודה יוצא היום חציו של זה ולמחר חציו של זה הואיל ויש לכל אחד ואחד בו גוף ופירות. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איש ואשה שמכרו וכו'. כמאן כרבי אליעזר. ולא דמי לשאר שותפותא דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק בכל וליטול את חלקו מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאין יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות בענין זה הוא. ולפי פירוש זה הוא מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין. קצת קשה דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא דהא משמע לרבי אליעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אליעזר דשן ועין דעלמא כל שאינו בזה אינו בזה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופירשוה בשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא להתירו בבת חורין ולית הלכתא כרבי אליעזר. והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא כשמכרו שניהם אלא כשמכר האחד מהן בין הבעל בלא האשה בין האשה בלא הבעל וכדאוקימנא בפרק חזקת בגמרא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דגרסינן התם כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי וכו' אבל זבינו תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקימו הכא לדאמימר לבר מהלכתא. וניחא לי דמשום דאוקימנא דליתא לתקנת אושא. ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמה לדאמימר כרבי אליעזר ולומר לכשתימצי לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא על כרחך לאו בדזבנה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו ומשום תקנת אושא מפיק דהא ליתא. ומכאן נראה לי עיקר הגירסא כגירסת קצת הספרים דגרסינן איבעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא. ע"כ.

והרב המאירי ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו מכר עבדו ופסק עמו שישאר עמו שלושים יום לשמשו כל שהמיתוהו שניהם נהרגין עליו ואין אחד מהם נידון בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו. וכן הדין בחציו עבד וחציו בן חורין או של שני שותפין הואיל ואין זה עבדו המיוחד לו נהרג עליו כשאר בני אדם. ויש פוסקים במכר ופסק לשמשו ששני ישנו בדין יום או יומים אבל לא הראשון. איש ואשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג הן שניהם כאחד הן שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש הן שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מכרם קיים. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עבדי נכסי מלוג לענין דין שן ועין אוקימנא בפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו ופסק עם הלוקח וכו'. רבי אליעזר אומר שניהם אינם בדין יום או יומים וכו' אמר רבה מאי טעמא דרבי אלעזר וכו' והוא הדין גבי עבדי מלוג שאינם יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה זה לפי שאין הגוף שלו וזה לפי שאין הפירות שלו וקיימא לן כרבי אלעזר דקאי אמימר כוותיה. כמאן אזלא הא דאמר אמימר וכו' כמאן כרבי אלעזר וקיימא לן כוותיה. ומוקי לה בפרק חזקת כגון דזבנה איהי לחודה ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא. אי נמי דזבין איהו לחודיה ומת דאתיא איהי ומפקא אבל זבנה לדיליה אי נמי זבינו תרוויהו זבונייהו זבוני. ע"כ.

התוקע לחברו. יש מפרשים הכאה בכפו על אזנו. ויש מפרשים שצעק לו על נקב אזנו ואין כאן אלא בושת. וקצת מפרשים פירשוה כשאחזו ותקע בו הא תקע לו בלא נגיעה פטור. ונראה לי שלא נאמר על תקיעה בלא נגיעה שהוא פטור אלא בשחרשו ולענין חמשה דברים הא לענין בושת אף בלא חרשות חייב. הרב המאירי ז"ל.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו התוקע לחברו שהכהו בכף ידו נותן לו סלע מדינה. והכי איתא בירושלמי בטומוס שבידו נותן לו אחת. ע"כ.

צרם באזנו שחתך מעט מתנוך אזנו כענין הצורם אוזן בכור לוקה משלם ארבע מאות זוז משום בושת. ואפשר שצער נמי משלם לו מלבד אלו הארבע מאות זוז וצריך עיון אמאי לא קתני להו בחד בבא. ה"ר יהונתן ז"ל.

העביר טליתו ממנו ונשאר בחוץ בלא טלית ואין צריך לומר אם נתגלה בשרו שהפך כנפי כסותו כלפי ראשו. ופרע את ראש האשה שהסיר המצנפת מעל ראשה ונשאר ראשה פרוע. הרב המאירי ז"ל.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב שהסיר המצנפת מעל ראשה ונראה שערה. ע"כ.

עוד כתב והני ארבע מאות זוזי אפשר לומר פשיטי כדאשכחן בכתובות מאי חמשין זוזי פשיטי. ואפשר לומר דהני זוזי דינרין דדרך התנאים לקרות דינרין זוזין דתניא בתוספתא של כתובות המוציא שם רע ונמצאו עדיו זוממין לוקה ונותן ארבע מאות זוז וכו' וזה הלשון במקום לוקה ונותן מאה סלע. ע"כ.


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף