אילת השחר/בבא קמא/צד/ב
הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם. יש לעיין לפי"מ דמשמע דלא מהני תשובה אם לא יחזיר כמבואר להלן דפריך אי עשה תשובה מאי בעי גביה, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דשוב לא ירצה לעשות תשובה דכדי לעשות תשובה צריך להחזיר אפי' האבנט, ומשמע מזה דכיון דיש ספק אי מקבלין ממנו, יהיה לו יותר קל לעשות תשובה משום דספק אצלו אם יקבלו הימנו, ואע"ג דאין בלבו להחזיר בלב שלם לא איכפת לן דסגי מה שמנסה להחזיר כיון דאפשר שיקחו ממנו. (מהדו"ק)
הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים. ואם התנה לשלם הרבית בכסף ושילם בגלימא, אז לפי"מ דפסקינן כרבא דס"ל בב"מ דף ס"ה דצריך להחזיר גלימא כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא, ה"נ כאן צריכים להחזיר אע"פ שעיקר קציצת הרבית הי' על הכסף, ואפי' לאביי דס"ל התם דמחזיר זוזי, יש לעיין אם כאן לא יחזירו כלל כיון דאין הרבית הגלימא אלא הזוזי, או דשאני התם דדבר המסויים אינו טעם המחייבו להחזיר אלא מחמת דר"ק יוצאה בדיינים, ולזה ס"ל דהחיוב נשאר על עיקר הרבית שקצצו ולא על מה שקנה תמורת זה, אבל כאן דמחמת כבוד אביהם היתה תקנה מיוחדת להחזיר, אולי יצטרכו להחזיר הגלימא שלקחו עבור הרבית אף לאביי.
והנה בתוס' ד"ה אי עשה תשובה כתבו לחד תירוצא דבדבר המסויים מקבלין מהם מפני כבודו. ולכאורה להלכה דפסקינן דרק באין גזילה קיימת איתא לתקנת רבי ובגזילה קיימת מחזירין ומקבלין, א"כ אין נפק"מ לגבי הגזלן או המלוה ברבית עצמו, דהא בגזילה קיימת אף דבר שאינו מסויים גובין ומקבלין מהם, ובשאין הגזילה קיימת הא אינו שייך דבר מסויים דהא דבר המסויים היינו מה שגזל.
אלא דהנה בתוד"ה כאן, הקשו מה שייך ברועין גזילה קיימת, ותירצו כגון שרועה בהמות של אחרים וגזל מהם גיזה וחלב. וברשב"א הביא דהראב"ד כתב דאם יש הדבר שהחליף בעד הגזילה, מקרי ג"כ גזילה קיימת. ולהתוס' אע"ג דפסקינן כר"נ דבגזילה קיימת אין התקנה, מ"מ יהי' נפק"מ לדינא, אפילו לגבי המלוה ברבית גופי', דהנה בהא דב"מ הנ"ל הא מבואר דרק משום דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא צריך להחזיר הגלימא. אבל בקיבל דבר שאינו מסויים בעד רבית דחמשה זוזי והחפץ הזה שוה ד' משלם ה' כמו שהתנה דהוי כמקח בעד החמשה זוזי, א"כ יתכן דלגבי גזילה קיימת זה מקרי אין גזילה קיימת, דהא מעיקר הדין אין זה הרבית כיון דלא התנו ע"ז, א"כ נמצא דלהתוס' באם התנה לתת איזה דבר ברבית ולבסוף נתן לו גלימא אפשר דמקרי אין גזילה קיימת, אמנם דבר המסויים הא זה מקרי, וא"כ איכא נפקותא לדינא אם מקבלים ממנו גופי' הרבית דכיון דהוי דבר המסויים מקבלין משום כבודו.
והנה ביו"ד סי' קס"א כתב הש"ך ס"ק י"א בשם הפרישה דהמלוה עצמו צריך להחזיר כל רבית שנמצא בעין ולאו דוקא דבר המסויים, ורק היורשים אינם מחוייבים להחזיר רק דבר המסוים, והש"ך בנקודות הכסף דייק מהרמב"ם לחלק דברבית דקיבל מדעתו אז דוקא דבר המסויים מקבלין אבל דבר אחר אין מקבלין, משא"כ בגזילה ממש כשזה בעין מקבלין אף דבר שאינו מסויים. ולדבריו בין כך ברבית אין מקבלין רק דבר המסויים ובודאי איכא נפק"מ טובא בקיבל דבר המסויים, אלא אפילו להפרישה דכל שהריבית בעין מקבלים מהם, יתכן נפק"מ בדין דבר המסויים בכה"ג דכיון דזה אינו הרבית שקצצו רק כמקח והו"ל כאינו בעין, אבל מ"מ מקבלים היכא דמה שנתן לו תמורת הדבר שקצצו הי' דבר מסויים.
אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור וכו' שלא הספיק להחזיר עד שמת. שיטת הרמב"ם דחייב הבן לכבד אביו רשע, ובטור יו"ד סי' רמ"א הוכיח מכאן דאין הבן מחוייב לכבד אביו רשע, ובב"י רצה לתרץ מה דמשמע דרק בעשה תשובה מחויב משום כבודו, דהרמב"ם יפרש דלכן פטור כיון דפסקינן משל אב, א"כ כשהבן ירש אינו צריך להוציא כסף לכבד אביו, ורק בעשה תשובה ורצה להחזיר הו"ל כאילו שאת זה לא ירש הבן מאחר דהי' בדעתו להחזירה וזה דבר המסויים. ועדיין אינו מובן למה הוי כלא ירש זה, ואם יש איזה טעם למה זה דוקא בדבר המסויים, וגם לפי"ז מאי פריך מהא דכתיב ונשיא בעמך לא תאור, דהא לאו משום זה יש לפוטרו אלא משום דכ"ז דלא הי' בדעת האב להחזיר אז מה שירש הוי שלו ואינו מחויב ליתן משלו.
והנה גם להטור צריך טעם למה צריך הבן להחזיר המעות כיון דמסקינן דכיבוד רק משל אב. ואפשר לומר לפי"מ דהביא במחנה אפרים (הל' זכיה סי' ל"א) בשם הרשב"א דבהקנה דבר למת עבור מצבה זכה המת ומחויבין לעשות מזה מצבה [עי' באילת השחר סופ"ק דגיטין דף י"ד ע"ב ד"ה דמית], הרי דמה שהוא צורך המת יש להמת זכות בנכסיו, וכ"כ בקובץ שיעורים כתובות אות שי"ד עי"ש [וצ"ע בשו"ת הרא"ש כלל ט"ו סי' ג' דאפשר דחולק ע"ז], ולפי"ז יש להמת זכות בהכסף שהשאיר כדי שלא יהי' לו בזיון, ומ"מ מה דנקרא צורך המת אינו משום רצונו, אלא דאם הוא אדם שיש ענין לכבדו ואסור לבזותו אז זהו מצרכיו ששייך לו, אבל אם מותר לבזותו לא שייך שיהי' לו נכסים לזה, וממילא אף אם הבן חייב לכבדו מ"מ הא אינו מחוייב לכבדו משל בן, נמצא דלהרמב"ם קושית הגמ' כיון דאין להרשע דין לכבדו לא שייך שיהי' לו זכות לגבי זה, וממילא גם הבן אע"פ שמחויב בכבודו מ"מ אינו צריך להוציא כסף הירושה ע"ז, דהא זה כבר של הבן ולהמת אין זכות בזה, דמה דהבן מחויב לכבד אביו אע"פ שהוא רשע לא עושה לזה צורך המת, כיון דהמת הוא אדם דכל העולם מותרים לבזותו, ולכך צריך להעמיד רק בעשה תשובה דאז הוא אדם שאסור לבזותו וממילא יש לו המעות לצורכו.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מלוה ולוה הל' ד') דכתב דאם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו, ואם זה מחמת דאינו חייב משל בן לא שייך לומר דאין חוששין לכבודו, דהא חוששין לכבודו אלא דאינו מחויב להוציא ממון, ולהנ"ל התקנ"ח הי' מפני שאנו חוששין לכבודו וכה"ג אין חוששין לכבודו ולא תקינו להחזיר.
ועי' בפנ"י דרוצה לומר דאפי' דהבן חייב לכבד אביו, מ"מ בזה גופא שחטא אביו אינו מחויב לכבדו. וצ"ע דהא אדרבה עי"ז יהי' תיקון לאביו, ועיקר סברתו ג"כ צ"ע דלמה לנו לחלק דבאותה עבירה שאני, ומה דמצינו בב"מ מ"ח ע"ב דמבואר בתוס' דבזה שחוזר מותר לקללו במי שפרע אע"ג דאינו מותר משום זה לקללו בחינם, לא דמי דהתם כיון שהוא רק קצת חטא מותר לקללו על שאינו מקיים המקח אבל אינו רשע גמור, אבל למי שעשה עבירה שהוא עי"ז רשע גמור, אם בכ"ז חייב לכבדו למה יהי' חילוק בין בזה שעשה עבירה בזה גופא או בעבירה אחרת.
וממש"כ בתשו' הרא"ש (כלל ט"ו) עיי"ש, אינו מוכרח, דאפשר דכוונתו כיון שאומר לשנוא אז בזה נעשה אינו עושה מעשה עמך, ואפילו אם ס"ל דרק לענין זה, ג"כ יש לפרש כמו התוס' בב"מ (מ"ח ע"ב) הנ"ל דרק לענין זה הוא רשע, אבל מי שעשה עבירה שנעשה רשע ממש לא מצינו חילוק לגבי מה שלא יהא מחויב בכבודו.
ועוד י"ל לכאורה דלולא הגאון הנזכר כאן בשטמ"ק הי' אפשר דכאן אין החיוב כלל משום כיבוד אב, דלמה יפסיד כסף בשביל כיבוד אב לפי מה דפסקינן דכיבוד אב אינו אלא משל אב אלא דהוא תקנתא, ולאו דוקא בבן אלא דכל היורשין צריכין להחזיר משום כבודו, דתיקנו דיחזירו משום כבוד המלוה ברבית דאינו ראוי שהוא יאכל וחדי ועי"ז יהי' גנאי להמת, וא"כ שפיר מקשים דלרשע לא תיקנו, אבל אין כאן כלל חיוב משום כיבוד אב.
יעשה בהן צרכי רבים ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות. והיינו כדפירש"י שיהנו מהם גם הנגזלים, והנה יש לעיין אם מוטל עליו גם להכניס מים או דסגי בחפירת הבור, עוד יש לעיין אם צריך דוקא שהבור יהי' ברשותו דאז הרבים נהנים ממנו, אבל אם כבר הפקיר הבור דאז אין נהנים כבר ממנו אלא מהפקר אין כאן שום השבה, או דמ"מ כיון דנותן ומפקיר להם הוי קצת השבה, ולכאורה אם יפקיר את המים הא לא נתקיים כלל השבת גזילה בזה, ואפי' לרש"י בב"מ דף י"ב דס"ל דבהפקר הזוכה זוכה מדין דעת אחרת מקנה, מ"מ אם יאמר דלהנגזל אינו נותן בחנם הרי אין זה הפקר לכל העולם, ואם אינם הפקר א"כ צ"ל דיתנה דכ"א יוכל ליקח בחנם, אבל מי שהוא חייב לו עבור שגזלו, אז ינוכה זה על גזילתו, וצע"ק דלא נזכר שצריך להתנות כן.
ועיין בפתחי תשובה דהביא מי שסובר באף דאין גזילה קיימת כיון דאינו יודע למי להשיב צריך לחפור בור, אע"פ דבגזל ליחיד לא מקבלין ממנו, כאן שאני דאין ידוע למי למחול לכן מחויב לעשות השבה הזאת.
רש"י ד"ה אין חייבין להחזיר. דכתיב והשיב את הגזילה. מבואר ברש"י דבהחזרת רבית למ"ד דר"ק יוצאה בדיינים יש בזה מצוה דוהשיב את הגזילה. וצע"ק דבפשוטו משמע דהוא רק מצוה של וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי, כדאמרינן בב"מ דף ס"ב ע"א, ולא משום מצות והשיב את הגזילה. והעירוני דלרמב"ח אפשר דאחרי פסוק דוחי אחיך חייב כגזילה ממש, ורש"י הא מפרש כאן כשיטתו לקמן ריש דף קי"ב.
רש"י ד"ה הרועים. גזלנים הם לרעות בהמות בשדות אחרים. הנה במזיק לא מצינו תקנת רבי, ומי שרועה הא חיובו מדין מזיק, וכן מה שכתבו התוס' לקמן דף צ"ה בד"ה כאן, ולא דחשוד להרעות בשדות של אחרים, הא להתוס' לעיל (דף נ"ו ע"ב) אפילו מעמיד ממש על הקמה בהמת חבירו אינו חייב אלא מדין מזיק בשן ורגל, ואפילו להרשב"א דס"ל דחייב מטעם אדם המזיק, אבל הא רק מדין מזיק ולא גזלן, וע"כ דלגבי תקנה לאו דוקא גזלן שיש לו קניני גזילה אלא כל מעשה שלקח מה שאינו שלו נכלל בתקנה דגזלן.
תוד"ה אי. בדבר המסויים ומקבלין מהם מפני כבודו. הנה לפי שיטתם בתוס' ד"ה בימי רבי, דהתקנה היתה שלא יגבו מהגזלן על כרחו, ואף אם הוא מחזיר יש מצוה לא לקבל מהם, מ"מ בדבר המסויים משמע מדבריהם דנשתנה הדין רק לענין דמקבלין מהם, אבל אי אפשר לגבות מהם על כרחם דמשום כבודו לא חייבוהו לשלם, ושאני ביתומים דעליהם הטילו לכבד אביהם, אבל על הגזלן עצמו אין מוטל עלינו לעשות לו כבוד ועי"ז לחייבו שיגבו ממנו אלא שמשום כבודו מקבלין ממנו אם הוא מחזיר. [ועי' שער המלך פ"א מהל' גזילה הל' י"ג שכתב שהוא חייב להחזיר]. וצע"ק דהא בברייתא לא הוזכר כלל דאי אפשר לגבות מהם אלא דאם החזירו אין מקבלין מהם, ולכך באמת שי' הרבה מהראשונים וביניהם הרמב"ם דאפשר לגבות בע"כ של הגזלן, ורק אם עושה תשובה ורצה להחזיר אין מקבלין ממנו, והתוס' בד"ה הנ"ל הוכיחו מדפריך מהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו, והתם לא משמע דמיירי דעשה תשובה, ומדפריך מהתם הרי דס"ל להגמ' דהתקנה היתה דגם בלא עשה תשובה א"א לגבות מהם, ובאמת מנ"ל להגמ' הא, דהא בברייתא לא נזכר כלום מזה, ומשמע לפי"ז דס"ל להגמ' דאי לא הפקיעו כח הממון של הנגזל בגזילה שא"א לגבות מהגזלן לא היו מתקנין שלא יקבל הנגזל, ועוד אפשר לומר דס"ל להגמ' דבזה שתיקנו שאין מקבלין מהם אין בזה מחילה ממש, וכיון דאין בזה ממש מחילה, ס"ל לגמ' דכיון דאע"ג דאינו מוחל מ"מ כבר לא מחוייב להחזיר, הרי דהפקיעו כח הנגזל בממון וממילא בודאי לא יוכל לגבות בעל כרחו של הגזלן, וכן משמע גם ממש"כ כאן דאם החזיר ולא קיבלו ממנו אין מחוייבין להחזיר משום כבוד אביהם דתו ליכא גנאי, ומה הוצרכו להוסיף את זה, והא בפשיטות כיון דלא קיבל ממנו כבר מחל הנגזל ואין צריך לשלם לו, וע"כ דהתוס' יפרשו דלא ס"ל להגמ' דהוא מוחל ממש, ובפרט אם יסברו התוס' כשי' ספר התרומות המובא בהג"מ פ"ד מהל' מלוה ולוה הי"ג אות ע', דדחה הוכחת הרמב"ם מהא דהמלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם דמזה הוכיח דמהני מחילה, והוא דחה דמחילה לא מהניא כלל ברבית, ולפי"ז הטעם דאין מקבלין ברבית הוא משום דב"ד הפקיעו ממונו, וא"כ גם בגזילה הוא משום הפקעת ב"ד לפי"ז. ולכן כתבו רק דאין כבר גנאי אע"פ שמה דלא קיבל אביהם אין בזה משום מחילה ממש מ"מ גנאי תו ליכא, וס"ל להגמ' דמהא דחזינן דכשאין מקבלין כבר יצא יד"ח, אף שסו"ס לא החזיר הגניבה וגם לא היתה מחילה, וע"כ הוא משום דהפקיעו כח הממון של הנגזל, אלא שזה בתנאי שאם ירצה לקבל שפיר יוכל ולא ייחשב כמתנה מהגנב, דעד כדי כך לא הפקיעו את כחו, אך אם לא ירצה לקבל יקויים תיקון העבירה גם בלי שיקבלו, ולפי כל זה צ"ע דא"כ בדבר המסויים שלא תיקנו שלא יקבל מנ"ל דא"א לגבות בעל כרחו, וצ"ל דנהי דבדבר המסויים אין ראיה דתיקנו שלא יגבה, מ"מ הסברא כיון דתיקנו נפקע כח הנגזל אין סברא לחלק דבדבר המסויים יהיה דין אחר, לכן אי אפשר לגבות גם בדבר המסויים אע"פ ששם אם יחזיר יכולים לקבל ממנו משום כבודו, וצע"ק. (מהדו"ק)
בא"ד. עי' במל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ה שביאר סברת הרמב"ם והטור שכ' דברבית מקבלין מהמחזיר רק דבר המסויים, משום דבאמת קנאו המלוה והוי כאינו בעין, ולכן בדבר שאינו מסויים הוי כאין גזילה קיימת ולא מקבלין מהם ורק בדבר המסויים מקבלין, ומה דמקבלין דבר המסויים יצא להם מדפריך אי עשה תשובה מאי בעי גביה ויקשה קושיית התוס' דלמא לא רצו לקבל, ומכח זה יצא להם כתי' הב' שבתוס' דבדבר המסויים מקבלים, לכן פריך אי עשה תשובה מאי בעי גבי', ויש לעי' דלשי' הרמב"ם בהי"ג שם דהוכיח דמהני מחילה ברבית מדאמרינן אין מקבלין מהם כשהחזירו, הרי דמפרש הרמב"ם דמה דאין מקבלין, היינו דהלוה צריך למחול, א"כ אין ראיה דמקבלין מהם בדבר המסויים, דודאי אם החזיר אין כאן חיוב יותר, וקושית הגמ' משום דאי החזיר ולא קיבלו הא מחל הלוה בזה שלא רצה לקבל, וע"כ שלא החזיר, וא"כ אי עשה תשובה מאי בעי גבי', אבל אולי גם בדבר המסויים אין מקבלין מהם, ואפ"ל דהרמב"ם והטור יפרשו שכבוד אביהם אינו טעם לחייב מחמת עצמו אלא שמחמת זה תיקנו שיהיה להם אותו חיוב שהיה לאביהם, ואם לאביהם לא היו מקבלים כשהחזיר לא היו מתקנים מפני כבוד אביהם, דבאופנים שאצל אביהם לא הי' מקבלין גם מהם לא יקבלו. והגרעק"א בליקוטי ב"ק רצה לומר דתקנה שייכת גם בבנים, ודחה ראית המל"מ מהתוס' דס"ל דגבי בנים ל"ש תקנה, אבל אפי' אי נסבור כהמל"מ דבתוס' משמע דל"ש תקנה בבנים, מ"מ בשי' הרמב"ם ודאי יש מקום לומר דס"ל דכל החיובים הם רק כמו שהיה לאביהם וכיון דמקבלין מהם דבר המסויים ע"כ דגם לאביהם היו מקבלין. (מהדו"ק)
בא"ד. ומדלא חשש לכבודו א"כ אמאי חייבין בנים להחזיר. ולסברא זאת אז בתחילה דפריך אקרי כאן ונשיא בעמך הי' יכול להקשות בלי זה, כיון דאיהו גזל ולא איכפת לו על כבודו למה הבנים מחויבים לחוש על כבודו. ויש להסתפק אם זה סברא דכל מיני כיבוד אינם חייבים על מה דהוא לא חשש, או דזה רק טעם דלכן אינם חייבים להפסיד כסף כדי שלא יתבזה כיון דהוא לא חשש, אבל אפשר דמחויבין למנוע בזיון אם לא צריך ע"ז להוציא כסף אפילו אם הוא לא חשש לבזיונו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |