אילת השחר/בבא קמא/צד/א

אילת השחר בבא קמא צד א

דף צ"ד ע"א

וב"ה תרתי שמעת מינה הם ולא שינוייהם הם ולא ולדותיהם. יש לעיין הא לגבי הולד אף הראשונים דס"ל דלידה לא הוי שינוי לגבי הפרה, מ"מ מודו כולהו דלידה הוי שינוי להולד, ולכן במעוברת וילדה קונה את הולד דהוי שינוי, א"כ למה חילק זה בשתי דברים דהא ולדות כבר כלול בשינוייהם, והראוני בחי' הנצי"ב מרומי שדה שהעיר בזה.

ולהמבואר בתוס' רי"ד לעיל דף ס"ה דבאתנן לא יועיל להכשיר טלה ונעשה איל כיון דהוי שינוי דממילא, אע"ג דלגבי גזילה מהני גם שינוי דממילא. א"כ יש לומר דמצד דין שינוי הא מהני לגבי אתנן רק כמו חטין ועשאן סולת, אבל לידה דהוי שינוי ממילא לא יועיל כמו דלא מהני טלה ונעשה איל, לכן צריך קרא להכשיר הולד, אבל בגזילה ל"צ דרשה לומר דקונה הולד דיועיל מדין שינוי, כיון שבגזילה גם שינוי דממילא מהני.

אין זה מברך אלא מנאץ. ברעק"א ברכות דף מ"ה תמה על הרא"ש דדייק דמדנקט אינו אלא מנאץ משמע דחייב לברך אלא שברכתו ניאוץ, ותמה ע"ז דהא ע"כ אינה ברכה כלל כיון דלא חלה ההפרשה והוי ברכה לבטלה, ובאחיעזר ח"ב סי' ל"ז אות ג' הביא לתרץ בשם העונג יו"ט דמיירי בנתייאשו הבעלים לפני ההפרשה דההפרשה שפיר חלה דהוי יאוש ושינוי השם כדקאמר לעיל דף ס"ז מעיקרא טיבלא והשתא תרומה, וכ"כ כאן בקובץ שעורים, וצ"ע דלמ"ד דשינוי במקומו עומד ולא קני גם יאוש ושינוי השם לא מהני, דהא השינוי אינו כלום דרק אי שינוי קונה מצטרף השינוי השם עם היאוש, ובפרט לפי מש"כ התוס' לעיל דף ס"ז א' ד"ה הא, דהקנין הוא השינוי השם גרידא, נמצא דאי שינוי לא קני הו"ל כיאוש גרידא דלא קני. וגם אין כאן שינוי רשות כמבואר ברשב"א לעיל דף ס"ז דהפרשת תרומה כיון דאין זוכה בזה כהן מיוחד אינו נקרא שינוי רשות.

ואפשר לומר דהחידוש הוא להיכא דהבעלים אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דאז אע"פ שגזל יכול להפריש לכן חלה ההפרשה, ורק דאסור לברך דאין זה אלא מנאץ.

אלא דעדיין צ"ב דכיון שאחרי שגזל וזה אינו ברשותם של הבעלים דאז הבעלים אינם יכולים להפריש חלה, דהא אין אדם מקדיש ומחלל דבר שאינו ברשותו, וה"נ אין יכול הנגזל להפריש תרו"מ כאשר זה ביד הגזלן, [וכן משמע בביאור הגר"א חו"מ סי' רי"א סק"ח, ויש לדחות דהתם כוונתו להוכיח דאמרינן דהוי בחזקת שהפירות קיימים. ואולי אפשר לדייק דאי"צ לגבי זה ברשותו. והעירוני דבירושלמי ריש ביכורים משמע להדיא דאין להפריש כשאינו ברשותו. וע"ע מש"כ לקמן דף קט"ו ע"ב ד"ה ואמאי לימא לי' מהפקירא קזכינא]. וא"כ כיון דמה דיכול להפריש כשהבעלים אמרו כל הרוצה יתרום הוא מדין שליחות, וכשהבעלים אינם יכולים גם הגזלן לא יכול, וכמש"כ התוס' בקידושין דף נ"ו בהא דצנועין דאין יכולים הבעלים לחלל מדין שליחות של הלוקטים כיון שהלוקטים עצמם גם כן לא יכולים לחלל אי סבירא לן דאין אדם מחלל מה שאינו ברשותו, והדרא קושיא לדוכתה דאיך חלה ההפרשה.

ואפשר לומר דכל מה דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו הוא משום דהגזלן דמחזיק בזה לא נותן לו להתנהג בזה כבעלים, אבל בדבר שהגזלן מסכים הו"ל לגבי זה כברשותו של הנגזל, דהא אין זה נגד שליטתו של הגזלן, דאדרבה הגזלן רוצה בזה. וא"כ יש לחלק דבנידון דידן דהגזלן מפריש חלה נמצא דכיון דהנגזל אמר כל הרוצה יבוא ויתרום אז כיון דכה"ג הבעלים היו יכולים להפריש כיון שאין התנגדות מהגזלן ע"ז, ואינם צריכים להיות שליחים של הגזלן, דהא הגזלן אינו בעלים אלא שליטתו מעכבת כח הבעלים, ואם אין זה נגד רצון הגזלן הו"ל לגבי זה ברשותם של הבעלים וסגי בזה שיוכלו להפריש, וכיון דהבעלים בכה"ג היו יכולים שפיר מהני הפרשת הגזלן בשליחותו של הנגזל שאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, משא"כ בהא דכ' התוס' בקידושין הנ"ל דהצנועין לא יוכלו לחלל אם אין אדם מחלל מה שאינו ברשותו, דכיון דצריכים לבוא מחמת דהוי זכות לגנבים שיפרישו, דהא אין הסכמה מפורשת מהגנבים וצריך לדין זכין שלא בפניו, ואז צריך שהגנבים יוכלו לחלל מכח עצמם וממילא יהי' כאילו הגנבים מחללים, והגנבים הא לא היו יכולים לחלל מכח עצמם כיון דאינו שלהם, ואם היו רוצים לחלל היו צריכים לבוא מטעם שליחות הבעלים, לכן לא יכולין לחלל, אבל היכא שהגזלן מפריש והוא בא בשליחות הבעלים נמצא דהוי כאילו הבעלים מפרישים בהסכמת הגזלן, וכיון שיש הסכמת הגזלן סגי דלא הוי כאינו ברשותו.

ולפי"ז נמצא דגם התם אם הגזלנים היו מחללים והי' איזה סברא דזהו זכות להבעלים שיחללו עבורם הי' שפיר מהני, דאז הי' כאילו הבעלים מחללין בהסכמת הגנבים, ואז לא הוי כאינו ברשותם של הבעלים.

אלא דלכאורה דבר זה תליא בפלוגתא דראשונים בפ' דו"ה דאם הגזלן אמר שרוצה ומסכים להחזיר להנגזל, דלשיטת בעל המאור יכול כבר הנגזל להקדיש דהוי כברשותו אף שלא הגיע עדיין לידו, ואם הרא"ש יסבור כהבעל המאור א"ש, אבל לשיטת המלחמות שם דסבר דאין הבעלים יכולים עדיין להקדיש, הרי דאע"ג דאין מניעה מצד הגזלן שהנגזל יעשה כחפצו ומ"מ אין הבעלים יכולים עדיין להקדיש, דהוי עדיין אינו ברשותו, א"כ גם כאן לא יועיל מה שהגזלן מסכים. אלא דאפשר דגם הרמב"ן לא קאמר אלא באופן דאע"ג שאומר שמסכים להחזיר כיון דיש אפשרות כל רגע דיחזור בו הגזלן ולא יחזיר ואין הנגזל מסכים שהגזלן יחזיק את זה הוי עדיין אינו ברשותו, אבל אם יסכים הבעלים שישאר בחצירו של הגזלן יהי' להגזילה דין כאילו היא ברשות של הבעלים, וכדמשמע קצת לקמן דף ק"ד דכשמודה ואינו תובעו שיחזיר לו הגזילה הוי כפקדון, ונמצא דכשהגזלן עצמו מקדיש בשליחות הבעלים שפיר יועיל, דהא באותו רגע ממש מסכימים הבעלים שיעשה הגזלן ההקדש, דהם מסכימים שיהי' לצורך זה הדבר הגזול ושפיר חל ההקדש. ובתרומה צ"ל דכיון דכדי לתרום צריך שיהא שלוחו גם להחלק הנשאר שעליו זה מופרש התרומה והכל מעמיד לרשות הגזלן, נמצא כשתורם הוי הכל כברשות הגזלן כדי שיוכל להפריש ושפיר תחול ההפרשה.

והנה כתב באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק י"ג דאם הנגזל מקנה לגזלן שפיר חל, אע"פ שאינו ברשותו של הנגזל. ולהאמור בודאי צריך להיות כן, דכשהנגזל רוצה ומסכים שיהי' ביד הגזלן בטל כל ענין אינו ברשותו דהא זה ברצונו שיהי' שם החפץ. ואע"ג דעדיין בהפרשת תרומה אינו מסכים לבטל לגמרי קפידתו על החפץ, ולא דמי לאומר לו שיקדיש החפץ, דכאן הא רק מסכים שיהי' לפי שעה ביד הגזלן לתרום ואח"כ רוצה שיהי' שוב אצלו הטבל המתוקן, מ"מ גם זה יתכן דמהני דבההיא שעתא ניחא לי' שיהי' לרשותו, ואילו יאמר שמסכים שיהי' ברשות הגזלן בתורת פקדון אז רק לההיא שעתא יהי' אז כברשותו.

וקצת יש להוכיח דמהני לפי הרמב"ם כה"ג, דהא פסק הרמב"ם וכן בשו"ע סי' של"א סעיף ל"א דביורד לתוך שדה חבירו ללקוט לעצמו ותרם ובא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה. ותמה בב"י שם דהא לא עשאו שליח, עיי"ש דתירץ דס"ל להרמב"ם דבמצוה מהני אפי' לא עשאו שליח, ועי' בט"ז וביאור הגר"א ס"ק ע"ו, ומ"מ נהי דמשום מצוה מהני דניחא לי' והוי כשלוחו, אע"ג דבשעת הפרשה לא עשאו שליח, מ"מ הא ליקט לעצמו והוי גזלן, ואיך מהני בשליחותו של בעה"ב דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, וע"כ כמש"כ.

שם. אין זה מברך אלא מנאץ. הנה כבר הבאנו [לעיל בסמוך] קושית הרעק"א ברכות דף מ"ה דהקשה על מש"כ הרא"ש להוכיח דחייב לברך אלא דהוי מנאץ, דאיך שייך לברך כיון שאין זה שלו לא חל ההפרשת חלה, והנה מקושית הרעק"א מבואר דפירש דקאי על ההפרשה דהוי מנאץ, אמנם הרא"ש הא הוכיח על ברכת הנהנין, וע"כ צ"ל דכוונת הגרעק"א כיון דמיירי גם מהברכה דחלה וע"ז בודאי הכונה דאין זה ברכה כלל, לכן גם על הברכת הנהנין אפשר לומר דכוונת הגמ' מנאץ היינו דאין זה ברכה כלל.

ומדברי המאירי בשטמ"ק כאן משמע דפירש דכאן איירינן מברכת הנהנין דאין זה אלא מנאץ אבל חייב לברך. ולפי"ז גם דברי הרא"ש בברכות דף מ"ה אפשר לפרש דהוכיח מדקאמר מנאץ הרי דמיירי בברכת הנהנין, ושמעינן דמ"מ חייב לברך אע"ג דעובר איסור באכילה, אמנם גם מדברי המאירי דכתב דעל הפרשת חלה אין לברך משום דאין לברך על מצוה שנעשה בעבירה, משמע מיהת דההפרשה חלה, דאם לא חל מה צריך לטעם משום דאין לברך על מצוה שנעשה בעבירה, תיפוק לי' כיון דאין ההפרשה חלה ואין כאן מצוה כלל איך יברך על מצות הפרשה, [ומדברי המאירי משמע קצת דבנהנה ולא עשה ברכה אחרונה אז מלבד דביטל החיוב המוטל עליו לברך, עוד עבר על שנהנה מהעוה"ז בלי ברכה וכמו בלי ברכה ראשונה].

ומדברי העונג יו"ט וסיעתו (שהובא לעיל בסמוך) חזינן דפשיטא להו דשייך לעשות ברכה כה"ג, אע"ג דלפני שמפריש הא זה אינו שלו אלא דכשיפריש יהי' שלו ויחול ההפרשה, ולא דמי לכל הפרשת חלה דגם קודם הוא בעלים להפריש, וכן שליח הוא ממונה מכח הבעלים להפריש, משא"כ כאן דלפני שמפריש אינו שלו אלא ביחד עם חלות ההפרשה מתחדש דהוא בעלים וחל ההפרשה מ"מ שייך לעשות ברכה, ועי' תוס' פסחים ז' ע"ב בברכת טבילה.

מעשר ונותן לו. יש לעיין אם זה רק כשנותן לו א' מששים, וכיון שתיקנו רבנן לתת א' מס' אז אחרי שמירחו לא סגי בא' מס' כיון שהעני יצטרך לעשר מזה, אבל אם נותן יותר מא' מששים אינו מחויב לעשר רק להודיע שזה לא מעושר, או דכשנותן פיאה יותר הלא זה הכל ממון לעניים והעני צריך לקבל תבואה שפטור ממעשר, והכי מסתבר.

ובכלל יש לעיין אם מה דחייב לעשר הוא מפני שמפסיד העני, או כמו דאסור למכור או ליתן במתנה בלי לעשר ה"נ אסור לתת זה לעניים לפני שמעשר, ומרש"י משמע מפני שמפסיד העני, ויש לעיין אם יש גם איסור מחמת דאסור ליתן דבר שנתחייב במעשר, אלא דכאן יש עוד טעם דאסור דמפסיד את העני, אבל יותר נראה דאיסור ליתן מה דאינו מעושר הוא רק במכירה ומתנה דאית לי' הנאה מזה שמכירים לו טובה, משא"כ כאן דנותן להעני מחמת מצותו אז מה דמחויב לעשר הוא רק משום הפסד העני.

שם. מעשר ונותן לו. הנה בתוס' מבואר דכיון דלפני שהפריש לעניים הם שלו וחל עליהם חיוב הפרשת תרו"מ תו לא פקע, נמצא דחייב מן התורה ויכול להפריש תרו"מ מאלה שאח"כ יתן לעניים כיון שכעת הם עדין שלו, אבל אם לא הפריש תרו"מ לפני שהפרישם לעניים לא יוכל אחרי דהפריש לעניים לעשר מאלה שהפריש לעניים דהא אינם כבר שלו ואין לו טובת הנאה בהם, דהא במתנות עניים דלקט שכחה ופיאה כתיב תעזוב, ושיטת רש"י מבואר דגם לפני שהפריש לעניים כבר הם ממון עניים וע"י שעשה הבעה"ב מירוח מחייבו מדרבנן, כן מבואר ברעק"א פיאה פ"א אות י"ג דכן הוא שיטת הר"ש בפיאה שם ושיטת רש"י כאן. נמצא דתמיד אחרי מירוח יפריש משלו, היינו לא מחלק שיפריש לעניים, ואח"כ יתן לעניים כפי השיעור שמגיע להם היינו א' מששים.

והנה אע"ג דגם לפני שהפריש לעניים זה כבר ממון עניים, ומ"מ אם מירח חייב מדרבנן בתרו"מ, ומ"ש אם העני יעשה מירוח דאינו חייב מדרבנן לרש"י, צ"ל דכשעשה העני מירוח מינכר טפי דהי' כבר הפקר, משא"כ אם הבעה"ב מירח לפני ההפרשה דלא מינכר דהי' הפקר לכן חייב מדרבנן.

ועד כאן לא קאמרי ב"ש התם אלא לגבוה משום דאימאיס. וזה שייך בין באתנן בין במחיר כלב. ומסתבר דגם לרבא ילפי ב"ש זה מקרא כדי שלא יקשה גם לדבריהם מה צריך קרא דגם, אלא דליכא למילף לשאר דוכתי כיון דלגבוה אימאיס.

אין להקשות בהא דגזל חטין דאין זה אלא מנאץ למה צריך לומר משום מצוה הבאה בעבירה ולא מצי למימר דאימאיס דלכן אינו אלא מנאץ, משום דהסברא דאימאיס לא שייך אלא דלכן א"א להשתמש עם הדבר וזה לא קובע איסור לשימוש בהדיוט, וממילא הי' שייך לומר ברכה לולא הטעם דמצהב"ע.

ועד כאן לא קאמר ראב"י התם אלא לענין ברכה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. הנה ברא"ש ברכות דף מ"ה פירש דאינו אלא מנאץ ומ"מ מחוייב הוא לברך. ולפי"ז אינו ברכה לבטלה, ולטעם דרבא דזה משום מצוה הבאה בעבירה ג"כ אינו ברכה לבטלה, ולעיל בתוס' דף ס"ז הוקשה להם לפי"מ דהוכיחו דאם קנה לפני זה אז מה שהקדיש אין כבר מצוה הבאה בעבירה, והוקשה להם מהא דכאן דרבא קאמר דאע"ג דשינוי קונה מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה. ותירצו דלענין ברכה להזכיר שם שמים ראוי להחמיר יותר, משמע דאינו ברכה כלל, דאילו זה ברכה אע"ג דזה ניאוץ, א"כ מאי קשיא להו מהא דהקדש דזה כבר כשר דע"כ יש בזה קיום מצוה, דהא גם כאן אין זה אלא מנאץ אבל הברכה היא ברכה כדין, משמע דמפרשים דאם זה מצוה הבאה בעבירה אין הברכה ברכה, ואע"ג דקתני אינו אלא מנאץ מ"מ אינו ברכה כלל, ולהרא"ש נצטרך לומר דגם לרבא דהוי מצהב"ע אין הביאור ככל מצוה הבאה בעבירה אלא דלכן הוי ניאוץ, וצע"ק.

וכי תימא ליגמר מיני' מתנות עניים שאני וכו'. לא ביארו בגמ' למה באמת לא ניגמר ממתנות עניים.

רש"י ד"ה מרחו. עיין רש"ש דבברכות דף מ' ע"ב משמע דגם העני כשעשה גורן חייב מדרבנן, וכן פירש"י התם, ולפי"מ שפירש"י כאן הי' אפשר לומר דר' יצחק לא חידש דין דחייב מדרבנן אלא דמה"ת חייב כשמירח הבעה"ב, והיינו דס"ל דגם לפני שהפריש פיאה יש כאן ממון עניים, אלא דגם כשיש ממון עניים לא מיפטר מהמעשר כ"ז שלא זכה העני, ולכן גם בלקט ובשכחה חייב אם מירח, וכמו שנוטה דעת המשנל"מ (פ"ב מהל' תרומות הל' ט') דדייק מהגמ' גיטין דף מ"ז דכל זמן שלא זכה העני לא מיפטר ממעשר, ואינו כמו הפקר דבזה שהופקר כבר נפטר, דבמתנות עניים נתחדש רק דבאופן דזכה עני נפטר ממעשר, לכן בפיאה אע"ג דגם בלי שהפריש יש אצלו כבר ממון עניים, וכ"ש בלקט ושכחה דודאי הוי כבר ממון עניים, מ"מ לא מיפטר עדיין. אמנם ברעק"א פ"א דפיאה אות י"ג מבואר דרש"י מפרש דר' יצחק חידש דבבעל הבית שעשה גורן בהלקט שכחה ופיאה חייב מדרבנן, והנה ברש"ש הקשה לשיטת רש"י כאן מה החידוש דר' יצחק דלקט שכחה ופיאה שעשאן גורן הוקבעו, הא זה משנה מפורשת (סוף פ"א דפיאה) דנותן משום פיאה ופטור מן המעשר עד שימרח, ואי משום דר' יצחק חידש דאפי' לקט ושכחה שכבר יש להם דין ממון עניים ממש מ"מ אם מירח חייב, מ"מ כאן דמיירי מפיאה הא זה יש ללמוד מהמשנה דפיאה.

ואפשר דרש"י רוצה להביא מדר' יצחק דהטעם דחייב אינו משום דלפני זה לא הי' ממון עניים, דהא גם בלקט ושכחה הדין כן, וע"כ זה משום דכ"ז שלא זכו בזה אינו פוטר ממעשר. עוד אפשר דגם לפני שזכו פטור ממעשר אבל רק אם נתן והפקיר לעניים, משא"כ כשלא נתן כיון דבמציאות לא הפקיר זה להם לא נפטר עדיין מהמעשר.

והנה עוררוני דיש לדייק גם מהתוס' בד"ה מירחו במה דהוקשה להם למ"ד יש ברירה דיפטר ממעשר, ואם יסברו דגם העני שמירח חייב מדרבנן מדר' יצחק, א"כ אפילו הוי פיאה למפרע מ"מ כיון שמירח חייב מדרבנן כמו עני שעשה גורן, וע"כ דעני שעושה גורן פטור ורק בעה"ב שמירח חייב, והוקשה להם דכיון דיש ברירה הא הי' פיאה ולמה חייב, ותירצו דלא הוי ממון עניים כלל לפני שהפריש.

ויש לדחות דאפשר דמה דמירוח מחייב זה רק אם בעל הפירות מירח ולכן אם העני ימרח יתחייב מדרבנן, אבל אם הבעה"ב מירח כיון דזה אינו שלו כלל ואפי' טובת הנאה הא אין לו בפיאה הי' אפשר דלא יתחייב כלל, לכן הוצרכו לתרץ דכ"ז שלא נתן הפיאה הוא בעלים גמור ולכן מהני מירוח לחייב הפירות בתרו"מ.

רש"י ד"ה בהכחשה. מבואר דנשברה רגלו הוי שינוי. יש מקשים מהא דלעיל דף ע"ח ע"ב דמבואר דקטעה לא הוי שינוי דאל"ה מאי הסתפק לחייבו דו"ה על מה שמכרה או טבחה אח"כ. וצ"ל דכונת רש"י כאן נשברה במקום שנעשה עי"ז טריפה דזה הוי שינוי בכל הבהמה, משא"כ התם קטעה למטה במקום שאינו עושה אותה טריפה דלא גורם חולי ושינוי בכל הבהמה. ועי' בתוס' רי"ד לעיל ע"ח ע"ב.

תוד"ה מרחו. ואפי' למאן דאית ליה ברירה כ"ז שלא הפריש פיאה ולא בררה הי' הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטר. היינו דבאו לאפוקי דלא נימא דגם לפני שמברר יש פיאה אלא דאינו מבורר איזה תבואה היא הפיאה ואז אח"כ כשמפריש פיאה הוברר דזאת היתה הפיאה, והי' סברא שיפטר ממעשר, לכן כתבו דאינו כן, דכ"ז שלא הפריש אין כלל פיאה אלא דיש עליו מצוה להפריש ולקרוא שם פיאה דאז מתחדש חלות דין פיאה.

ומבואר מדבריהם דאם הי' פיאה גם לפני שמפריש, אז למ"ד יש ברירה הי' שייך להפטר מן מעשר התבואה הזאת שכעת הובררה שזאת היא הפיאה, אע"פ שכל הטעם שפיאה פטורה מן המעשר משום דיכול הלוי לקחתה, וכאן במציאות לא יכלו לקחת את הפיאה הזאת שלא היתה מבוררת, והי' ביד הבעה"ב למנוע מלקחתה וליתן תבואה אחרת לפיאה, מ"מ כיון דעפ"י האמת זה פיאה שיש רשות לקחתה אף שבמציאות אין אפשרות לקחתה יפטר מן המעשר. וכבר כתבנו מזה לעיל דף כ"ט ע"א לדייק ג"כ ממש"כ הנימוק"י באם נשברו כליו ואח"ז השאיר והפקיר החרסים, דלמ"ד דס"ל יש ברירה הי' פטור על מה שניזוק בהחרסים שבסוף הפקירם למ"ד מפקיר נזקיו פטור, אע"פ שאז לא הי' יכול לזכות שום אדם בהחרסים דהי' עדיין ביד הבעלים הברירה לא לתת לקחתם. ומזה משמע דהפקר לא בעי שבמציאות הי' אפשר אז לזכות אלא כיון דהוברר דהי' דין הפקר או פיאה ע"ז אז יש לה כל דיני הפקר.

ולא דמי למה שכתבו לתרץ קושיית הפנ"י בקידושין דף ט"ז על מש"כ התוס' דשייך להפקיר עבד עברי, והק' בפנ"י דהא א"א לשום אדם לזכות בו ואיך חל ההפקר, דהא הפקר אינו חל אלא אם כן הוא בין לעניים בין לעשירים כשמיטה. ותירצו האחרונים דכל שמצד הבעלים זה יצא לא איכפת לן אם א"א לזכות בו, דהתם מיהת מצד הבעלים זה יצא לגמרי, אבל כאן שמחמת הבעלים הי' מעוכב מלזכות יש מקום לומר דהפקר כזה לא הוי הפקר, ומ"מ חזינן דגם כה"ג הוי הפקר ומהני מה דמדין ברירה חל דין הפקר עליו למפרע.

ולפי"ז צריך להיות דאם הי' אפשרות לזכות אבל אח"כ התברר שזה לא פיאה או הפקר לא יהי' להם דין פטור ממעשר, דלא מסתבר דניזל בתר שתיהם, דהיינו או דבמציאות הי' יכול לזכות אע"פ שאליבא דאמת לא הי' פיאה, או מה שבמציאות הי' הפקר או פיאה אע"פ שכעת הוברר דלא הי' להם דין פיאה, ונתקשינו על מה שבחזו"א ליקוטים סי' י"ט על דף כ"ח רוצה לומר דכיון דהי' זמן דהיו יכולים העניים לקחת אע"ג דהתברר דלא הי' להם דין פיאה מ"מ פטור ממעשר.

אמנם בכ"ז במה שפטור פיאה כזאת ממעשר, יש לעיין דהנה בתוס' לעיל דף ס"ט בהא דבערב אומר בעה"ב כל שלקטו יהי' הפקר, כתבו דאין להקשות אם ת"ל דהבעלים מתייאשים מה צריך להפקיר דהא יאוש פוטר ממעשר, דלמ"ד דרק הגזלן קונה ביאוש אין זה יאוש הפוטר ממעשר, ואפי' אם נימא דכשזה ברה"ר כל הקודם זכה, מ"מ נהי דמחמת הבעלים יכול כל אדם לזכות, מ"מ אסור לכל אדם לזכות מחמת דהגזלן צריך לקיים בו מצות השבה, ואי זכו בו אחרים צריכים לשלם דמים לגזלן, ולכן אין הפקר כזה פוטר ממעשר, חזינן דאפילו אם מחמת דבר צדדי אסור לזכות אע"פ שזה באמת הפקר מהבעלים, מ"מ אינו פוטר ממעשר, [ועי' בקהלות יעקב קידושין סי' כ"ד דביאר דכוונתם דאע"ג דהוי הפקר מ"מ הפקר כזה אינו פוטר ממעשר], א"כ כאן שבמציאות לא הי' יכול א' לזכות מחמת דלא הי' נודע עדיין אם זה הפיאה וביד הבעלים שלא ליתן לו לקחת מה שירצה לזכות, ולא עדיף מאם יש דבר צדדי המעכבו מלזכות, וא"כ אין זה הפקר שיכול לפטור ממעשר. וצ"ע על הא דמבאר כאן בתוס' דאם הי' דין דפיאה לפני שהפרישה יש כבר פיאה אלא דאינה מבוררת עדיין, אז למ"ד יש ברירה הי' פטור ממעשר כיון דהי' כבר פיאה למפרע, אע"פ שבמציאות לא הי' אפשרות לזכות שום אדם דהבעלים יוכלו לעכב לכ"א מלזכות, וצ"ע.

ומ"מ חזינן מיהת דכל הנידון בתוס' הוא רק למ"ד דיש ברירה דהי' סברא שיהי' פטור מן המעשר, ולכאורה היו יכולים להקשות אפי' למאן דלית לי' ברירה דנימא דיהי' טבל וחולין מעורבין זה בזה, דהא לפני שחידשו דרק ע"י ההפרשה נתחדש דין ממון עניים והי' סברא דלפני שמפריש ג"כ יש כבר ממון עניים בהתבואה, א"כ נמצא טבל וחולין מעורבין זב"ז. אלא דלפי משנ"ת הא כל מה דהי' פטור משום דיכול כל א' לזכות, ואע"פ שלפני שהפריש במציאות לא הי' יכול לזכות, מ"מ כיון דאח"כ כשמפריש הוברר שזה הפיאה שייך כבר לומר דבזה הי' חלק לכ"א לזכות, וזה נתמעט משום דבזה יד הלוי וידך שוה, אבל למ"ד אין ברירה דאין שום אופן שיחול על איזה חלק דין פיאה, נהי דיש כאן ממון עניים אבל אין שום חלק שנאמר שחל עליו דין ידו וידך שוה, וכל הפטור דפיאה פטור ממעשר הוא משום דידך וידו שוה, וממון עניים שלא חל עליו דין ידו וידך שוה אינו פטור ממעשר ולא הוי כטבל וחולין מעורבין זב"ז.

ויהי' ג"כ נפק"מ לשיטת רש"י דהבאנו בריש הפרק דס"ל דיש דין מתנ"ע אף לפני שהפריש, דלכן הוצרך רש"י לומר בד"ה אף מפריש, דלת"ק דשינוי קונה אי"צ להפריש מן העיסה משום דהוי ממון שאין לו תובעים, משמע דהי' בו כבר דין ממון עניים, דלכאורה לפי"ז לת"ק דמן העיסה אי"צ להפריש ומשמע דיכולים לאכול התבואה, וכיון דהי' כבר דין ממון עניים ולמ"ד אין ברירה נמצא טבל וחולין מעורבין זה בזה ואין בזה תקנה אא"כ יעשר ממקום אחר, ולהנ"ל אף אי הי' בתוך התבואה דין ממון עניים, מ"מ כל שלא חל על איזה חלק מסויים דין ידו וידך שוה לא שייך כלל לפוטרו ממעשר והוי כולו טבל.

בא"ד. כל זמן שלא הפריש פיאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטר. מבואר דכ"ז שלא הפריש הוי שלו וחייב במעשר משא"כ אחרי שהפריש זה כבר ממון עניים. ובקובץ שעורים נתקשה מאי שנא מהפרשת ראשית הגז דכתבו התוס' לעיל דף ס"ו א' דלא חל על ההפרשה שום דין, והיינו דבתרומה הא חל דין קדושה על התרומה ובזה היא נבדלת מהשאר, וצריך להוסיף דגם מעשר ראשון ומעשר עני דלא חל קדושה מ"מ כיון דמתירין את השאר, שפיר חל על מה שהפריש דין אחר מעל מה שלא הפריש, אבל בראשית הגז דלא חל שום דין על מה שהפריש וגם אינו מתקן ומתיר את השאר, לכן הוי כמו השאר שלא הפריש, וא"כ ה"נ יקשה בפיאה. אמנם הביאור הוא דבראשית הגז המצוה היא נתינה, וכל זמן שלא נתן אין כאן כלום כיון דלא חל שום דין קדושה ולא מתיר השיריים, וההפרשה לא חידשה דבר וע"כ דיש דין ממון כהן גם קודם, אבל בלקט שכחה ופיאה דמיד כשקורא שם פיאה יכול כל עני לזכות, כיון דאין מצות נתינה אלא מצות עזיבה, הנח לפניהם ויקחו, ואפי' בדקל דחייב להוריד לפניהם הפירות [בפיאה רפ"ד] מ"מ אין דין נתינה אלא דחייב להוריד ואחרי שמוריד מחלק מחמת דכיון שזה בידו חייב לחלק אבל עיקר דינם שזה כבר הפקר וכיון שזה חל ע"י הפרשה לכן בזה שעוזב ומפריש ונתחדש בה שהיא לעניים נתקיים כבר דין המצוה ע"י שזה של העניים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א