אילת השחר/בבא קמא/פו/א

אילת השחר בבא קמא פו א

דף פ"ו ע"א

גילחו מהדר הדר והיינו בעיין. פירוש אפילו את"ל דמיירי שאינו חוזר מ"מ כיון דבאמת הדר היינו בעיין, ומיושב קושית הרש"ש בתוס' לעיל דף פ"ה ע"ב ד"ה שבת.

הקוטע יד עבד עברי של חבירו. הנה הנזק נהי דכולל תשלום בעד הפסד מלאכה אבל אינו משלם לו אלא הפסדו להימכר בתור עבד, ולזה בודאי אין לרבו שייכות בו דהא אינו שלו לענין להימכר, ומה שאינו מקבל מזה האדון אע"פ דכעת הי' קנוי היד להאדון, ונהי דעיקר החיוב והשומא הוא להעבד בשבת גדולה, מ"מ יזכה בהתשלום דהוא במקום היד, זה א"א דא"כ יוצא העבד אח"כ מהאדון בלי יד, וזה שכתבו בתוס' ד"ה שבת.

אלא דהי' עדיין אפשרות שיקבל רק הפירות, על זה סובר אביי כיון דעצם היד הוא של העבד א"א להאדון לקבל זכות מזה דהוי כמו בחלה, פירוש דאם הי' שייך שעצם היד יהא שייך להאדון לא הי' שייך לומר דחלה, דנגד מה שכלול בתוך היד הא כבר קיבל האדון את ההפסד בהיד, אלא דא"א לקבל כל זה לזכות שיהי' לגמרי של האדון דא"כ לא יצא ביד שלמה.

ולגבי הפירות הא כיון דעצם היד הוא של העבד אלא דתובע האדון שיתן לו הפירות כמו שחייב לתת לו עבודה, על זה התירוץ דהו"ל כחלה דאינו מחויב לעבוד והראי' דאינו מחויב להשלים, אבל חלק בהתשלומין לנכות מה דהפסיד זה לא הי' נקרא שתובע לעבוד אלא שתובע ההפסד ועל זה לא שייך לדמותו לחלה, משא"כ בשבת נהי דעיקר החיוב להעבד אבל הא מלאכתו קנוי' לרבו, וע"ז הוא דאביי סובר דכיון דעצם שומת הנזק הוא מה שנפחת דמיו ולזה אין שייכות להאדון, לא יוכל האדון לתבוע מהעבד חלק בזה, דאם יתבע מהעבד הא העבד יכול לטעון דהוא כמו חלה, וכמו שביארו בתוס' דחלה ויכול לעבוד עוד קצת פטור להשלים.

ואין להקשות דיתבע האדון להמזיק למה תשלם לו נזק ולהפסיד לי דמי מלאכה של דלי דוולא, דהא עיקר חיוב הנזק ע"כ הוא להעבד, דהאדון ע"כ צריך לזכות מכח העבד אפילו נזק מלאכה, דהא אינו שלו ממש רק קנוי למלאכתו, ורבא סובר דכיון דיש לו זכות בידו לרווחים שלו ה"נ הנזק שקיבל העבד מקבל בזה הרב הפירות וילקח בהן קרקע והוא אוכל הפירות.

והנה בחירשו דאז יש לו תביעה בהנזק מחמת חלקו שנפסד ממלאכתו, יתכן דבאמת אביי יודה דאוכל הרב הפירות, דהא בחלה צריך להשלים ויש לו זכות תביעה בהנזק גם לאביי.

והנה בשבת הפוחתו מדמים דלאביי הוי נזק, הא מ"מ יש להאדון תביעה משום דבתוך זה כל דמי היד ולו הי' אפשרות מלאכה בהיד, ואין לומר בזה דא"כ אין יוצא ביד שלמה, זה אינו דהא כאן יצא ביד שלמה והי' סברא שיקבל חלק בדמי הפחת שכלול בזה הפסדו שאינו יכול להשתמש בו בדלי דוולא ואזיל בשליחא, וע"ז מתרצים התוס' בד"ה פיחת דאע"ג דסופו לחזור לפני שיצא, מ"מ כיון שהוא נזק ובנזק אין לו שייכות להאדון אפילו פירות גם כאן לא יקבל, דהא השומא היא לפי"מ שבעיני האנשים הוא נחשב שנפחת ולא יחזור לעולם, א"כ הוא ריוח משום יד ושייך לומר ע"ז שיצא ביד שלמה. (מהדו"ק)

שם. הקוטע יד עבד עברי של חבירו. מבואר דהשבת קטנה זוכה האדון ומ"מ יש לומר דחיוב השבת הוא להעבד עברי, ובנתיה"מ סי' שס"ג ס"ק ב' חידש דגם בעבד כנעני החיוב להעבד והאדון מיני' קזכי דאילו להאדון א"א להתחייב דלגבי האדון הוי כשבת דבהמתו, ואם כי בזה רבים נטו משיטתו וס"ל דגבי אדם יש חיוב שבת אפילו שהחיוב אינו להעבד אלא להאדון, עי' בקהלות יעקב סי' מ', וגם הקשה דלמה יחול חיוב אל העבד דהא לא הפסיד, מ"מ בעבד עברי צ"ל דשייך חיוב שבת להעבד עברי, וכן בבת קטנה או נערה החיוב יהי' להעבד או להבת אע"ג דלא נפסדו הם בעצמם עי"ז, דלא מסתבר שיהי' שייך חיוב ישר אל האדון כיון דאינו קנוי לו לגמרי [אמנם יש לעי' מהגמ' בכתובות דף ע"ו וברש"י שם ד"ה רב אשי], ואביי הא משמע לקמן קי"ג ע"ב דלא ס"ל דעבד עברי גופו קנוי והוי רק כמזיק שיעבודו של חבירו, ואפילו אם גופו קנוי צ"ע אם שייך לומר דהזיק חפץ שלו, וע"כ דחיוב השבת הוא להעבד, ומה דהאדון זוכה בזה יש לומר משום דשבת דהוי בעד היזק מעשה ידים דינו כמעשה ידים ומעשה ידים הם להאדון וכן בבת דכוותה, וצע"ק.

פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת וכו' הכל לעצמו. וכן פסק הרמב"ם, ואע"פ דהרמב"ם פסק בחבל בעבד עברי זוכה העבד בכל והרב אוכל פירות, וכאן הא משמע דאע"ג שהי' בושת וצער וריפוי וגם נזק אע"ג דלא הפסידו מ"מ אפחתי' מכספי' משום המום, מ"מ הכל לעצמו, וצ"ל דס"ל להרמב"ם דצער במקום נזק וכן ריפוי וכולם הם חיוב אחר מבמקום נזק, דבמקום נזק הו"ל ריוח דאתי מגוף העבד וכל גוף העבד קנוי לרווחים להאדון לכן אף ריוח דצער שייך לו, וכמו שביארנו [לעיל דף פ"ה ב' ד"ה בחד אומדנא] לרש"י בפרשת משפטים דבלי פצע תחת פצע הי' סברא דבתשלומי היד נפטר מהצער, ונהי דהתורה חייבתו בצער מ"מ יש בו דין ריוח דאתי מהיד ושייך בו דינים וזכויות להאדון, משא"כ בצער דלא אתי מדבר דאפחתי' מכספי' דאין לו להאדון שום שייכות בו.

ובסברת הרמב"ם נראה דגם שבת הא החיוב הוי לעצמו אלא דבעבד כנעני מה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ בעבד עברי אין לו זכות ברווחיו כיון דאינו ממש בעד הפסד מלאכתו, דאם הי' בעד זה אז הי' רק שייך החיוב להאדון, דהא העבד לא הפסיד במציאות דהי' בין כך הכל להרב, וא"כ הי' צריך להיות פטור לגמרי דהו"ל שבת דבהמתו, וכיון דתשלומי השבת מתחייבים להעבד אין הרב זוכה בהם, דאין לו זכות אלא לעבוד עם גופו ולא לקחת גופו ממש, וכאן הא הם תשלומי גופו כנזק וע"ז צריך הרב לאכול הפירות מכל החמשה דברים דהם במקום היד והרווחים דאתי מהם הוא אוכל, וכעין זה כתב בפנ"י, אלא דהקשה בדף פ"ז ע"א למה בעבד עברי שלו פטור מן השבת, ובהגהות ר"ב רנשבורג רצה לדמותו כמו שהתוס' חילקו שם בד"ה בעבד בין שלו לאחר, אבל לפי"מ שנתבאר לעיל לכאורה שייך רק החילוק בעבד כנעני משום דלא שייך חיובי ממון לעבדו דהוא ממונו, אבל בעבדו העברי לכאורה למה לא שייך חיובים של שבת, אבל נראה דהא ודאי לענין זה קנוי לו להשביתו ממלאכת עצמו, וזהו הא כלול בדין עבדות שהאדון יכול לקחתו לאיזה מלאכה שרוצה, נמצא דמשביתו ממלאכתו שהי' רוצה העבד העברי ולא שייך חיובים של שבת לעבדו.

ויש לעיין בעבד עברי שפצעו בו בריש אודני' והי' שבת שהי' חולה עי"ז, אם בזה האדון אוכל הפירות כיון שהי' בו נזק המשביתו ממלאכתו וזהו ריוח דאתי מגוף העבד וזהו שייך להעבד אבל האדון אוכל פירות מזה וממילא גם מהצער והבושת יאכל הפירות, או דילמא אין זה נזק היוצא מגוף העבד כיון דלא אפחתי' מכפסי' ולא יקבל האדון כלום מזה ואפילו מהשבת.

ויש לעיין בהא דדף פ"ז ע"ב דמקשה מעבד עברי שלו דפטור משבת להוכיח דיש לאב בחבלות דבתו, ואיזה ראי' הוא זה, דשאני שבת דעבדו דהא יש לו רשות וה"נ בחבל בבתו יהא פטור משבת, אבל שבת שקיבלה מעלמא מי יימר דהוי של האב, ועמש"כ בדף פ"ז ע"ב.

תוד"ה שבת גדולה. ואע"ג דחלה ד' שנים חייב להשלים. פי' ולכן צריך להגיע להאדון קצת מדמי היד, ותירצו כיון דיכול לשמור קישואין או הפתח לכן אינו זוכה בחלק מדמי קטיעת היד. וצ"ע לפי"ז אם חירש לעבד עברי של חבירו או אם שור הרג את העבד עברי באופן דמשלם דמים ועדיין נשאר לו לעבוד ד' שנים וכשחירשו הא אינו ראוי לכלום וכן באופן שנהרג דאינו עובד כלל, א"כ יוכל האדון לבקש חלק מהדמים.

תוד"ה כאילו. וכיוצא בזה מצינו במתני' וכו'. דשם אליבא דכו"ע לא שמין בפני מי שהתבייש, דלא הוזכר במשנה בכלל שומא כזאת, הרי דלענין זה קשה לדקדק, לכן קצבו ד' מאות ולא חילקו בפני מי שהתבייש, ה"נ כאן אליבא דר"ש לענין המתבייש לא חילקו.

תוד"ה אבל למישם. ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו' דהתם איכא קרא דדרשינן וכו' בבלי דעת. יש לעיין הא דצריך קרא הוא לפוטרו מגלות, דהא גלות חייב בשוגג וס"ד דגם כשהתכוין לבהמה חייב, אבל למיתה ודאי לא צריך קרא כיון דלא התכוין לבר חיובא, והכא דאיירינן לגבי בושת דצריך נתכוין להזיק, וכיון דנתכוין להזיק בר פטור הא אין כונה להזיק ולמה לא יפטר, וע"כ דזה פשוט דלגבי בושת דצריך נתכוין להזיק אין הכונה דצריך שיהי' בגדר מזיד, וכדי לפוטרו אבושת צריך קרא כמו לגבי גלות, וצע"ק.

בא"ד. ולא דמי וכו'. ולכאורה יש לחלק דבשלמא בהריגה דצריך כונת הריגה צריך נמי כונת הריגת בן חיוב, משא"כ בבושת דלא צריך כונת בושת, דהא אם יתכוין להזיק ולא ידע שיהי' בזה בושת, וכן אם יבייש קטן ויחשוב דמכלימו ואינו מתכלם ובאמת הי' לו בושת ג"כ חייב ולא צריך להיות כוונת בושת, ולענין כוונת היזק מספיק ג"כ כונה להזיק עבד, ולכן אפשר שזה יספיק גם לענין בושת.

ונראה דכוונתם בקושייתם דכמו דחזינן לענין גלות דפטור אם נתכוין לבהמה והרג אדם, והא לענין גלות לא מצריכין כונה לרציחה, וע"כ משום דנתכוין לבהמה גרע דהו"ל כונה בפירוש לדבר שאינו רציחה ולא יכול להתחשב אפילו שוגג לרציחה, וא"כ כ"ש שכונה לאינו בר בושת מפקיע ממנו דין נתכוין לבר בושת.

יש לעיין בנתכוין להזיק אבר שאין בו בושת כלל ויזיק אבר אחר שיש בו בושת אם יהי' חייב, דהא לרבנן נתכוין לעבדים חייב רק דמי בושת עבדים, והכי נמי צריכין לשום דמי האבר שנתכוין להזיקו ויפטר כמו בנתכוין לעבדים דשיימינן בעבד, או דילמא דסגי דלאותו האיש שנתכוין להזיק הוא בר בושת ולא מחלקינן בין איזה אבר ומיקרי מתכוין להזיק אבר שהזיקו באמת וחייב בושת, וכן יש להסתפק לר"ש דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור איך יסבור בכהאי גוונא.

והנה אם נימא דנתכוין לאבר שאין בו בושת מ"מ יתחייב לרבנן בושת, כיון דסוף סוף נתכוין להזיק בן אדם ולא חשבינן על מה שהתכוין לאבר שאין בו בושת כיון דכוונתו מהני שנקרא כונת היזק חייב בושת על מה שהזיק, א"כ ה"נ בנתכוין לעבדים דהא מהני שנקרא שנתכוין להזיק הבן חורין אפילו אם נאמר שזה נקרא כאילו התכוין לבן חורין בלי דין בושת, הא אמרינן דגם אם נתכוין בבן חורין לאבר שאין בו בושת מ"מ אם באמת הזיק מה שיש בו בושת חייב, וה"נ נקרא כאילו רצה להזיק את הבן חורין מה שאין בו בושת ובאמת הזיק מה שיש בו בושת, דמה לי אם אין במציאות בושת או שעליו נקרא כונה בלי דין בושת באותו האדם מ"מ יתחייב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א