אילת השחר/בבא קמא/עז/א

אילת השחר בבא קמא עז א

דף ע"ז ע"א

תוד"ה פרה [הא']. תימה דמדקאמר הואיל והיתה לה שעת הכושר מכלל דהשתא לאו בת פדייה היא. וביאר ברשב"א דהיינו דהיתה בת פדייה כשהיתה מפרכסת.

בא"ד. וא"ת והא כל העומד להזות כמוזה דמי. יש לפרש דקושייתם דלא תועיל פדיה, אבל יותר נראה דקושייתם היא דאיך נוכל לומר דעומד לפדות כפדוי דמי, נימא להיפך דעומד להזות כמוזה דמי. ולכאורה קשה דאיך נימא דעומד להזות, הא כיון דעומד לפדות כפדוי דמי ממילא אינו עומד להזות, אלא דיש לומר גם להיפך דעומד להזות וא"כ אינו עומד לפדות, א"כ קושייתם היא דמנ"ל לומר דהוי אוכל דעומד לפדות נימא להיפך, ובזה יש לפרש מה דתירצו דקודם קבלה בכוס לאו כמוזה דמי כדפירשתי לעיל, והא תוס' לעיל כתבו זה רק בשיטת ר' אושעיא אבל בסוגיא דידן ס"ל דהוי כזרוק אע"פ שעדיין בשעת שחיטה לא נתקבל בכוס, ולהנתבאר הא כיון דיש לומר עומד לפדות ואינו עומד להזות ויש לומר להיפך דעומד להזות ולא לפדות, ע"ז אמרינן כיון דבשעה שלא נתקבל עדיין בכוס יש לומר עומד לפדות, לכן אמרינן יותר עומד לפדות כפדוי דמי ויש ע"ז תורת אוכל.

אמנם לקמן ג"כ כתבו התוס' דלכן לא אמרינן דקדשים יקבלו טומאה מחיים מחמת דעומד לשחוט כשחוט דמי, משום דאפילו נשחט לא אמרינן דהוי כזרוק עד שיתקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט, הרי דס"ל דאליבא דאמת לא אמרינן דהוי כזרוק לפני זה, וצ"ל דס"ל לסוגיא דידן דהא אם נזרק לבסוף הא מהני, וכיון דאחרי שנתקבל בכוס כבר עומד לזרוק, נמצא דהשחיטה נקרא שחיטה ראוי', דכמו אם נזרק לבסוף מהני, ה"נ אם לבסוף עומד לזרוק דהוי כזרוק מהני שיהי' ע"ז דין שחיטה ראוי'. [והראוני דברבינו פרץ כתב להדיא דהקושיא היא דכיון דאחרי הזאה אין מועיל פדיון, ה"נ כשעומד להזות כמוזה דמי, ולא יועיל לפדות].

בא"ד. וי"ל דקודם קבלה בכוס לאו כמוזה דמי. היינו כמו שנתבאר בדברינו בתוס' לעיל דף ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד, דכולם ס"ל דלא מקרי עומד לזרוק כל זמן שלא נתקבל כל הדם בכוס, אלא דמ"מ ס"ל לסוגיין דהוי שחיטה ראוי', ולכן שפיר כתבו דלפני שנתקבל כל הדם עומד לפדות וכפדוי דמי.

בא"ד. דקודם קבלה לאו כמוזה דמי. וכ"כ בתוס' לעיל בד"ה כל העומד. נתקשו דנימא כל העומד לקבל כאילו נתקבל דמי. וצ"ל דמה דעומד לזרוק ואז יהי' לו דין אחר אז יש לו כעת כבר אותו דין, אבל כיון דגם כשיתקבל עדיין לא יהי' לו דין אחר רק מחמת שעומד לזרוק אבל עצם הקבלה מצד עצמה לא תתן לו דין אחר ע"ז לא אמרינן כלל כל העומד להתקבל כאילו נתקבל דמי. ובשטמ"ק תירץ בשם הר' ישעי' על קושית התוס' לקמן דנימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי, משום דכולי האי לא אמרינן כשחוט ומקובל ונזרק דמו. ולדברינו לכאורה ל"צ לזה. אמנם צריך לתירוצו וגם למה שתירצנו, משום דלגבי מה דיקשה רק כאילו נתקבל דאז יש לו דין אוכל, ע"ז נתרץ כיון דנתקבל לבד אין מתיר רק ע"י כל העומד, נמצא דזה מצד עצמו לא משנה דינו, וע"ז לא יועיל כל העומד לומר דדינו כנתקבל כיון דאחרי שנתקבל אין לו דין בפנ"ע. ואם יקשה נימא כאילו נתקבל ונזרק, ע"ז צריך לתירוצו של ר' ישעי' דלא אמרינן דנעשה בו כל הני דברים.

והנה הי' אפשר לפרש דדין כל העומד נאמר רק כגון בלפני זריקה, דכל האיסור הוא מחמת דחסר זריקה דלולא זאת היתה השחיטה מתרת ע"ז אמרינן דהו"ל כאילו אין החסרון מחמת דחסר זריקה, וכן בחסר פדייה, אבל כל העומד לא יחדש דינים חדשים, אלא דמוריד הדין דצריך להיות ע"י חוסר פדייה או זריקה, אבל מהא דפריך דנימא בפרה ונותר כל העומד לשרוף כשרוף דמי כמובא בתוס', הרי דכל העומד מחדש דין לא רק דמוריד מה שחסר איזה דין כדי להתירו, ועוד חזינן דלא רק כל העומד נותן לו דינו כמו אחרי שיעשה הדבר ההוא, אלא גם מה שישתנה המציאות, דהא בכל העומד להשרף כשרוף דמי הא מה שאחרי שישרף לא יהי' אוכל אינו משום שהשריפה עושה דין, אלא שאז במציאות הוא אפר ואינו אוכל, ומ"מ הוי אמרינן דיהי' לו דין אפר מחמת דעומד במציאות להיות אפר.

והנה האי דינא דכל העומד כאילו כבר עשוי דמי מצינו דמהני רק היכא דאיכא מצוה, ובודאי דאינו דומה כלל להא דאמרינן כל העומדות להבצר כבצורין דמיין בשבועות דף מ"ג א', ובשאר דוכתי, דהתם הוא ענין מציאותי דכיון דעומד להיעשות כעשוי וזה אינו תלוי בדין, משא"כ בהא דעומד לזרוק דאינו אלא דכיון דיש מצוה הו"ל כאילו עשה המצוה.

ולכאורה צ"ע כיון דאינו אלא מה דאיכא מצוה הו"ל כעשה המצוה, התינח לגבי מה דהוי כזרוק, דעשיית המצוה נותן הדין לכן בזה אמרינן דהוי כעשוי, אבל בעומד לשרוף דמה דיהי' אפר הא הוא דבר שבמציאות, וזה יותר דומה כעין הדין דעומדות ליבצר כבצורין דמיין דהוי כאילו נעשה הדבר במציאות, וא"כ יש לומר דלא סגי בזה שהדין העומד להשרף מחמת מצוה יגרום שיהי' לו דין כמו שהוא במציאות אפר, אלא דצריך להיות שייך להסוג דינים דכל העומד ליבצר כבצורין דמיין, אבל נראה דהדין כל העומד לישרף כשרוף דמי הוא משום דהמצוה היא לעשות שיהי' נשרף לגמרי עד שיהי' אפר, אבל אם המצוה הי' רק לזרוק באש לא הי' מהני למיהוי כאפר, ורק כיון דהמצוה היא לעשות שיהי' כאפר לכן אמרינן דהוי כאילו הוי כבר אפר ולכן זהו שייך לדין כמו העומד לזרוק. ובשעיר המשתלח איבעיא בגמ' יומא דף ס"ו ע"ב דחפו ולא מת מהו שירד אחריו להמיתו, ומסקנת הגמ' דחכמים אומרים דירד אחריו להמיתו, לכן מקשים התוס' דנימא כל העומד לדחות כדחוי דמי ויהי' כבר דין אוכל עליו, משום דהמצוה היא להמיתו ע"י דחי', דלולא זאת לא הי' שייך לומר דיהי' אוכל ע"י דכדחוי דמי, דמה שאינו מעצם המצוה לא שייך בזה לומר דהוי כמו שנעשה כבר המציאות לפימשנ"ת.

והנה בתוס' לקמן בע"ב בד"ה אומר, הקשו דמנ"ל דס"ל לר"ש דאפי' מדרבנן נפדית אחרי שחיטה, דאולי רק מה"ת, ולכן נקרא אוכל כיון דמה"ת יכול לפדות, ודוחק לומר דכיון דמדרבנן א"א לפדות זה כבר לא עומד לפדות ולכן לא הי' צריך להיות לו דין אוכל. ובכו"ח דרעק"א סי' ל' הקשה הגרעק"א למה זה דוחק, הא אדרבה כיון שיש איסור לפדות אין זה כבר עומד לפדות, וכן הקשה בקובץ שעורים. ולפימשנ"ת אפשר כיון דדין כל העומד לפדות אינו ככל העומד דבשאר דוכתי דהיינו מה שעתיד להיות, אלא דלר"ש אמרינן דמה דהוי מצוה יש לו דין כעשה המצוה לגבי דינים שיהי' על הדבר, ולא מפני שכיון שזה מצוה בודאי כן יעשה וממילא זה עומד ככל עומד דעתיד להיות כן, ורק כאן המצוה היא הסיבה שיהי' כן ולא מטעם דזה יהי' כן בעתיד, אלא שזה הלכה מיוחדת דדינים שיהי' ע"י עשיית המצוה יש להדבר כבר דין כאילו עשה המצוה, ולכן אפי' שמדרבנן א"א לפדות, אבל כיון שלא נתבטל דין תורה, שיש בעצם מצוה, דהא רבנן אין מבטלין המצוה רק במקומות דהשתמשו בכחם לעקור לגמרי המצוה, וכל שלא ביטלו עיקר דין המצוה ישנו ושייך עדיין לומר כל העומד לפדות כפדוי דמי, ויש להפרה דין אוכל.

בא"ד. הקשה רבינו שמואל בר חיים למה לי דהיתה לה שעת הכושר תיפו"ל דחיבת הקדש מכשרתו ומשויא לה אוכלא. יש לעיין למה לא הקשה גם על נותר דלן לאחר זריקה למ"ל לטעם דהי' עומד לזרוק תיפו"ל דחיבת הקודש משויא לי' אוכל, וכן בנותר שלן לפני זריקה למה אינו מטמא טומאת אוכלין כיון דחיבת הקודש מכשרתו.

בא"ד. נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. יש לעיין דהנה כאן כל העומד לזרוק אינו כמו העומד לבצור כבצור דמי אלא דזה דין דהיכא דיש לקיים מצוה אז דינו לגבי הרבה דברים כאילו כבר נתקיים בו המצוה, וא"כ בשלמא אם הא דאפר אינו מקבל טומאה הוא מחמת דיש דין מיוחד דאפר אינו מקבל טומאת אוכל שייך לומר דבמה שיש מצוה לשרוף [וכבר ביארנו לעיל דהמצוה לא רק לשרוף אלא לעשות שיהי' אפר] לכן הוי כאילו יש לו דין אפר, אבל הא מה דאפר אינו מקבל טומאת אוכל אינו מחמת דין מיוחד אלא משום דאז במציאות אינו אוכל ואיך יהי' לו מחמת מצותו דין כמציאות ההיא.

ובהא דעומד לזרוק דהוי כזרוק נתחדש רק דאין לו דין איסור הנאה שהי' לו, וכן בעומד לפדות אין לו דין איסור הנאה וממילא הוא אוכל כיון דבמציאות הוא אוכל, אבל שיקבל דין חדש לא מהני משום דעומד, וצ"ל דגם בהא דעומד לשרוף קושייתו דמחמת דעומד לישרף לא יהי' דינו של כעת ובטל ממנו שם אוכל שיש לו כעת.

וכן הא דהקשו משעיר המשתלח דנימא דהוי כדחוי, אין קושייתם שיהי' לו דין המיוחד שיהי' לו אחרי שידחנו דאז הא הוא נבילה, אלא דלא יהי' לו דינו שיש לו כעת בתור חי דאז ממילא הוא אוכל. ואין להקשות לפי"ז למה הוצרכו להקשות רק למ"ד דאיבריו מותרין בהנאה, הא אפילו אסור בהנאה מ"מ הא כיון דעומד לדחות אין לו דין חי וממילא יקבל טומאה, כיון דדין איסור הנאה של אח"כ הא לא יקבל כעת מחמת דינו שיתחדש בו אח"כ, זה אינו כיון דאסור בהנאה וגם אח"כ אסור בהנאה אין לומר שיהי' אוכל, כיון דגם אח"כ לא יורד ממנו דין איסור הנאה שלכן אינו אוכל.

בא"ד. ותירץ ר"י דאין חיבת הקדש מועלת אלא לשוייה שאין אוכל כאוכל כגון נותר ופרה שהן חשובים כעפרא ועצים ולבונה אבל דבר שהוא אוכל אלא שאין מקבל טומאה וכו' לא יועיל חיבת הקדש לעשות האיסור כמותר. והנה הי' מקום להסתפק אם החידוש לר"ש דאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים דינו מחמת האיסור כמו אם לא הי' אוכל במציאות, או דזה דין מיוחד דאם אין יכול להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאה, והנה אם החידוש הי' דאיסור משויא לי' כאינו אוכל במציאות, א"כ הא כמו דמהני חיבת הקדש לעשות עצים ולבונה כאוכל למה זה יגרע, וע"כ דאוכל שאין אתה יכול להאכיל לאחרים אינו אוכל, זהו מצד איסורו ולא משום דעי"ז הוי כאינו אוכל במציאות.

בא"ד. יש לנו לרבות מוהבשר מק"ו דעצים ולבונה. בקובץ שיעורים אות ס"ח נתקשה דמה תירצו דלמה לא נוכל ללמוד מטומאת הגוף כיון דחיבת הקודש לא מהני לעשות האיסור כמותר אין כאן ק"ו מעצים ולבונה.

ואפשר דבשלמא אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים דדריש ר"ש שאינו טמא טומאת אוכלין, וזה הא כולל גם פרה אדומה ואתה בא מכח חיבת הקודש לחדש שלא יהא נכלל בהגזה"כ דאינו טמא טומאת אוכלין, ע"ז אמרינן דאין ראי' דחיבת הקודש יעשה זה לאוכל לקבל טומאה, אבל בשר לפני זריקה דאין לנו מפורש שאין לו דין אוכל אלא דאתה רוצה ללמוד מטומאת הגוף, אמרינן דאדרבה כיון דמצינו דלגבי טומאת אוכלין אפי' עצים ולבונה יש לו דין אוכל, כ"ש דמה שאינו ניתר לטהורים דבעצם הוא אוכל לא תוכל לחדש ולמעטו מדין אוכל.

בא"ד. דכל העומד לעשות לא אמר דכעשוי דמי אלא באוכל האסור להיות כמותר וקרינן בי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאין אוכל כמו ב"ח ליחשב כאוכל אע"ג דהוה מהני על האוכל כגון נותר ופרה ליחשב כעפרא וכו'. והיינו דב"ח דאינו אוכל לא מצד דמחוסר שחיטה להתירו, דהא גם בדגים ובן פקועה דלא צריך שחיטה מ"מ חיותן גורם שאינן מקבלין טומאה, וע"ז לא יועיל מה דיש מצוה לדחותו לעשותו אוכל, אבל בנותר מהני מה דעומד לשרוף שלא יהי' לו דין אוכל, והטעם אפשר דכדי לעשותו אוכל הא לא סגי במה שנאמר דע"י המצוה יאבד דינו, אלא דצריך לקבל דין חדש דין אוכל, וע"ז לא מהני מה דעומד לדחות או להשחט כיון דכעת במציאות אינו אוכל, אבל כדי שלא יהי' אוכל סגי דע"י דעומד לשרוף כבר יאבד דינו בתור אוכל אע"פ דכעת הוא במציאות אוכל, אמנם כל החילוק הזה הוא דוקא דבר שבמציאות אינו כעת אוכל, אבל בשחוטה דהוי בעצם אוכל ורק מה דאסור באכילה הוא שיכול לגרום דלא יהי' לו דין כהוכשר, ע"ז אמרינן דמה דעומד לזרוק הו"ל כראוי כבר לאכילה.

תוד"ה פרה [הב']. ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בי' שיעורא וכי נגעו בו אוכלין אחרים טהורים הן שאין נוגעין בנבילה אלא בבצק. וצ"ל דהבצק אינו כמו יד לנבילה כיון שאי"צ הבצק לגבי הנבילה. ובסוף התוס' כתבו דלא גרסינן מיטמאה דלגבי מה נפק"מ מה שהפרה נטמאה דהא אוכל מקבל טומאה בכל שהוא ואי לקבל טומאה דאורייתא וכו' עי"ש, והעיר בקובץ שעורים דהא נפק"מ אם יגע בפרה דאם זה מצטרף הוי כנגע בבצק ואי לא לא יטמא כיון דאינו נוגע בבצק, והיינו דאע"ג דהר"י כתב דנפק"מ לענין צירוף, ולפי מה שהקשה אינו נפק"מ לענין צירוף שיהי' כשיעור, מ"מ הא איכא נפקותא אחרת אם תורת אוכל עלה או לא, לגבי שהבצק יקבל טומאה אם נגעו בבשר הפרה.

והנה בשטמ"ק בכריתות דף כ"א ע"ב אות ה' הקשה הרא"ש איך מצטרפת הנבילה להבצק להיות לו שיעור שיקבל טומאת אוכלין, הא מיבעיא לן במנחות דף כ"ד אי אמרינן שבע לה טומאה, ולא איפשטא, ואי שבע לה טומאה הנבילה אינה מקבלת טומאת אוכלין ואיך מצטרף, ותירץ לחלק דדוקא בנגע בדבר שכבר טמא אמרינן שבע לה טומאה, משא"כ בנוגע בבצק אע"פ שאין בו שיעור בלי הנבילה לא אמרינן שבע לה טומאה. ולפי"ז נמצא דשפיר הקשו דלהצד דאמרינן דשבע לה טומאה דלפי"ז ע"כ דנגע בהאוכל דאי נגע בהנבילה הא שבע לה טומאה, וכיון דנגע באוכל ואוכל לא בעי שיעור לקבל טומאה, א"כ מאי נפק"מ במה שמצטרף.

[ויש להסתפק להרא"ש כשנגע בבצק דאז לא אמרינן שבע לה טומאה, אם באמת גם הנבילה מקבלת עי"ז טומאת אוכלין, או דגם אז אינה מקבלת, ומקור הספק הוא דהנה הי' מקום להסתפק בהא דפחות מכשיעור אין מקבלת טומאה, אם כשיש שיעור אז אי"צ שכל השיעור יטמא, אלא דע"י שיש שיעור אז יכול כל חלק לבד לקבל טומאה, או דצריך דוקא שכל השיעור יטמא ע"י הקבלת טומאה, ומהא דחזינן דהי' מקום לומר שבע לה טומאה ולא יקבל הבצק טומאה ע"י נגיעה בהנבילה, אע"ג דכיון דהוי אוכל נמצא דיש אוכל כביצה מאי איכפת לן מה דלא תקבל הנבילה טומאת אוכלין מחמת דשבע לה טומאה, הא מ"מ יש כביצה אוכלין וכביצה אוכלין מקבל טומאה חלק האוכל דראוי לקבל טומאה דהיינו הבצק. וכן בהא דמנחות דף כ"ד היכא דחלקו בביסא דהכלי מצרפם וכשנגע בחלק א' כאילו נגע בהכל, מאי איכפת לן מה דזה לא נטמא משום דשבע לה טומאה דהא סוף כל סוף הכלי מצרפן, וכאילו נגע בהחלק השני, וע"כ דבעי שיקבל טומאה במציאות כל הכביצה ובלי זה לא נטמאה כלום, א"כ גם כשנגע בבצק איך מהני הא סוף סוף אם הנבילה לא תקבל טומאת אוכלין הא לא נטמא אוכלין כביצה, והי' משמע מזה דאף הנבילה מקבלת טומאת אוכלין אם נגע בבצק].

ואין להקשות לפי"ז מש"כ התוס' אח"כ לפרש לפי"מ דגרסינן מיטמאה דהיינו דאע"פ שתפסל מ"מ תטמא טומאת אוכלין אע"פ שאז כבר אין סופו לטמא טומאה חמורה, ואיך יועיל קבלת טומאה של אז, דאז הי' שבע לה טומאה, דזה אינו כיון דע"י שמקבלת טומאה נפסלת נמצא דתיכף יורד טומאה לפוסלה ולהשאירה בטומאתה על אח"כ, משא"כ כעת שלא יורדים להסברא שישאר בה טומאה אחרי פסולה אלא על כעת, היינו אפי' בלי שתפסל יועיל קבלת טומאה לגבי שיהי' לה דין טומאה, שפיר הקשו לגבי מה זה מוסיף מה שהיא ביחד עם בצק כדי שהבצק יקבל טומאה, דבין כך לא יטמא הבצק בנגיעת הטומאה בבשר, ובנגיעת הבצק בין כך נטמאה כיון דאף פחות מכביצה נטמא מדרבנן.

בא"ד. ואר"י דיש לחלק בין שעיר המשתלח דממילא אם הי' נשחט הוי חזי לאכילה בלי מחשבה וכו'. ביאור דבריהם אפשר דאם זה אוכל שאפשר לאכלו, ובדרך כלל זה עומד להיות אוכל בעיני בני אדם, אפי' אם מחוסר תיקון איך לאכלו מ"מ הוא אוכל טוב ודרך לאכלו והוי שפיר אוכל, משא"כ אוכל שאין רגילין לאוכלו צריך מחשבה, ע"ז לא מהני מה שסופו לטמא טומאה חמורה, דהא ע"כ הוא דבר שאינו אוכל גמור דהא במחשבתו לא נעשה הדבר יותר טוב מאשר בלי מחשבה, וע"כ דהו"ל אינו ראוי לאכילה ואינו עומד לאכילה אלא לקבורה אצל סתם בני אדם, וכשחושב אז הוא דיורד עליו דינים של אוכל. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל דאי חשיבא אוכל מקבל טומאה משני ומשלישי ואי לא לא. ומסתמא דאי לא חשיבא אוכל אז גם מראשון אינו מקבל טומאה להפסל ונמצא דהאפר לא יפסל אלא ע"י נגיעת שרץ. ולכאורה צריך טעם דהנה אפר הא אינו מקבל טומאה כלל אפי' מאב הטומאה ואם יש דין דנפסל ע"י שנגע בטומאה [ודלא כמ"ד בזבחים דף צ"ג דאינו נפסל], למה יהי' נפק"מ בין נגע באב ובין נגע בשני ובשלישי, וע"כ צ"ל דאב הטומאה הא מצד טומאתו יכול לטמא הכל אלא דאפר אינו בר קבלת טומאה מ"מ לענין פסלות מהני מיהת כיון דהשרץ הוא דבר המטמא בלי שום הגבלה וה"נ פוסל, אבל ראשון ושני דגם דינם לטמא הוא מוגבל, לכן בלי שיהי' דין להפרה כאוכל דמקבלת טומאה לא היתה נפסלת. והיינו דהדין הוא לא רק דאינו מקבל טומאה משני אלא אוכל, אלא דהדין הוא גם על השני דאין לו כח לטמא אלא אוכל, משא"כ בשרץ דאין החסרון בהשרץ דאין בכחו לטמא אלא אוכל וכלי אלא דהחסרון בהדבר המקבל טומאה דאינו מקבל טומאה.

והנה אע"פ שאפר נפסל מ"מ משמע דמה שיפסל בשר הפרה משני ומשלישי הוא מחמת דין טומאה הוא דנפסלת, והיינו דאפר שנוגע בשרץ נפסל בלי שיהי' קבלת טומאה על האפר, משא"כ מה שחל דין פסלות על בשר הפרה הוא מצד דין טומאה שיש בבשר הפרה, וצע"ק דמנ"ל דמחמת טומאה נפסלים, דהא מה דשרץ פוסל האפר אין ראי' דמחמת קבלת טומאה נפסלים דהא אפר לא מקבל טומאה ובכל זאת נפסל, וכיון דיש סברא דאוכל שני ושלישי לא יפסול את הפרה, א"כ נהי דפרה מחמת דינה כאוכל היא ראוי' לקבל טומאת אוכלין, מ"מ מנ"ל דמה שהיא טמאה זה טעם להפסל, וכיון דבלי שנטמא לא הי' נפסל אע"פ ששרץ פוסל אפי' בלי שיטמא את האפר, א"כ אפי' דפרה יש לה דין אוכל שראוי' לקבל טומאה משני או משלישי מ"מ מנ"ל שמזה נפסלין. וע"כ צ"ל דיסוד הדין הוא דכל מה שראוי לטמאות פוסל ושרץ דהי' ראוי לטמא כל מה שראוי לקבל טומאה פוסל, וה"נ שני ושלישי כיון דראוי לטמא לאוכל אז פוסל את הפרה שהיא אוכל. ועי' בחידושי מרן רי"ז בהל' פרה אדומה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א