אילת השחר/בבא קמא/סז/ב

אילת השחר בבא קמא סז ב

דף ס"ז ע"ב

תוד"ה רבא אמר. כיון דהועיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן. ודבריהם מחוסרים ביאור, ובקובץ שעורים נתקשה בדבריהם. ונראה דכאן לא נחתו לבאר איזה לאו לא מנתק, אלא דהוקשה להם כיון דלפני יאוש מנתק הכל, מה נשתנה אחרי יאוש מקודם, וע"ז כתבו דהיאוש הועיל קצת וכבר שייך לחלק, ולפי"ד בב"מ דף כ"ו ע"ב אינו מנתק אחרי יאוש את הלאו דלא תוכל להתעלם אבל לא תגזול והמצוה דהשב תשיבם מתקן שפיר, ומדבריהם כאן משמע דסברי דגם את השב תשיבם אינו מקיים, וסברתם היא דהנה עי' בחזו"א סי' ט"ז ס"ק כ"א שביאר למה כל גזלן אינו מחויב בשמירה מחמת השבת אבידה. וכתב משום דכמו שפטרתו תורה משכר שימוש וכדומה ה"נ פטור מכל חיובים אחרים חוץ מחיוב גניבה. אך יש לעיין למה לא יהא עליו מצות השבת אבידה בלי חיובים דשמירה שהם חיובי ממון ולא אישתמיט בשום דוכתא דגזלן יהי' לו עוד חיוב מלבד מצות והשיב את הגזילה, וע"כ צ"ל דבגזלן אין לו שום חיובים רק חיובים מדיני גזלן, ומ"מ זהו אם מתחילתו בא אליו רק בתור גזילה, אבל באבידה שהגביה לגוזלה, אע"ג דנעשה גזלן מ"מ כיון שבהגבהתה הי' חל עליו דין השבת אבידה לא נפטר במה שגוזל ולא יורד ממנו דינים מה שהי' חייב לולא שגזל, אבל אחרי שהועיל בגזילתו להוציאה לגמרי מהבעלים דהרי מעתה כתוצאה מגזילתו כבר יועיל מכירה והקדש, אין כבר חיובים מדין אבידה על הדבר, רק דחיובי מצות גזילה נשארו עליו. ולפי"ז מדוייק יותר מה שכתבו חשיב גזלן בהכי, דכעת אין לו אלא דיני מצות גזילה, ולזה גם השב תשיבם כבר אינו מקיים. (מהדו"ק)

בא"ד. בקובץ שעורים הקשה לשיטת הרמב"ם דרק בהחזיר הגזילה עצמה הוא דמקיים והשיב משא"כ אם משלם דמים הוי ניתן לתשלומין, ולמה לא הוי ניתק לעשה, דהא כמו שיש עשה דוהשיב יש דין ושלם דילפינן מזה בספרא דחייב תשלומין, א"כ זה ג"כ יהי' קרוי ניתק לעשה.

ונראה דסברת הרמב"ם דניתק לעשה הוא במצוה שיש תיכף אחרי עשיית העבירה, דאם הותיר קרבן יש עליו מצוה לשורפו, ואפי' אם אין שורפים ביו"ט מ"מ המצוה לשרוף יש עליו תיכף אחרי עשיית העבירה לכשיגיע יום חול שיוכל לשורפו ולולא איסור יו"ט היה מחויב תיכף לשורפו, אבל כאן דתיכף בעשיית העבירה המצוה שחלה עליו היא להחזיר את החפץ הגזול, ואפי' בנוטל ע"מ לזרוק לים דאז תיכף נעשה גזלן מ"מ תיכף נתחייב להשיב החפץ ולא לזורקן לים ולזה הוא דניתק לעשה, משא"כ מה שמתחייב אחרי שהגזילה איננה, לא שייך לקרותו ניתק לעשה, כיון דאין עיקר חיוב זה תיכף אחרי שעבר האיסור וגזל אלא אחרי שאין החפץ בעין.

והנה יש לעיין בגזל חמץ ועבר עליו הפסח, וכן בהוזלה הגזילה ואינה שו"פ, דמסתבר דאין יכול הנגזל לתבוע החמץ או הפחות משו"פ, [והראוני שבאור שמח פ"ג מהל' חמץ רוצה לדקדק דרש"י סובר דצריך ליתן את הפחות משו"פ, ויש לעיין אם זה מוכרח], וא"כ כיון דכעת אינו ניתק לעשה וגם אינו ניתן לתשלומין דהא אין עליו עדיין חיוב תשלומין, אלא דבהחזרת החמץ או בהפחות משו"פ נפטר מחיובו, וא"כ בכה"ג הי' צריך ללקות למ"ד קיימו ולא קיימו במס' מכות דף ט"ו, אמנם נראה דרק אם לא הי' חייב בתשלומין הי' שייך ללקות, אבל היכא דחייב אלא דיכול להפטר בדין ע"י החפץ אע"ג דאין עליו שם תשלומין מ"מ לא מקרי לא קיימו, ומה דפריך במס' מכות שם והרי גזל, וס"ד דילקה, היינו דס"ד דאינו חייב אלא להחזיר החפץ, וכשנשרף אין ניתק לעשה, אבל לתירוץ הגמ' דאז חייב בתשלומין, אז היכא שנפטר מתשלומין מצד הדין, הוי כשילם, וא"כ בחמץ שעבר עליו הפסח אפי' לא מקיים עשה וגם לא הוי תשלומין, אבל מ"מ כיון שעי"ז מיפטר מתשלומין מצד הדין מיחשב לענין זה כתשלומין ואינו לוקה.

[ומסתבר דלסברת רב בסנהדרין דף ע"ב דבגנב במחתרת קנה את הגניבה כיון דקלבד"מ, ואינו מתחייב אפי' בהשבה, וביארו דס"ל דבגניבה קנה את הדבר אלא שחל חיוב השבה, ובבא במחתרת דלא שייך שיהי' אז עליו חיוב ממילא נשאר הגזלן בשלו. דלכאורה לפי"ז אם יתרו בו למלקות יהי' חייב כיון דאז אינו חייב ממון ואין לפטרו ממלקות מחמת חיובו במיתה, דהא בחולין דף פ"א ע"ב מבואר דחייבי מיתות שוגגין ס"ל לר' יוחנן דאינו פוטר ממלקות והלכתא כוותי', וכיון דבא במחתרת אינו נהרג במציאות והו"ל כחייבי מיתות שוגגין כמש"כ רש"י בסנהדרין דף ע"ב, א"כ למה לא ילקה, ולהנ"ל כיון דמדינא נפטר מתשלומין הו"ל שפיר לאו שניתן לתשלומין אלא שהדין פטרו]. ולא דמי להכה חבירו בפחות משו"פ דלוקה משום לא יוסיף דלא מקרי חייב בתשלומין כלל, אבל כאן שפיר חייב אלא דכאילו שילם ע"י שמחזיר החפץ שהוא פחות משו"פ או החמץ האסור בהנאה, ובקלבד"מ פשוט יותר דהתם הא הוא חייב אלא דיש דבר צדדי הפוטרו, אבל נראה דגם כאן אע"ג דמדיני גזלן אינו חייב כה"ג בתשלומין אחרים מ"מ מקרי לגבי זה תשלום.

יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידין. צ"ל דהא דס"ד כאן יותר מכל חיובי מזיקין, משום דכתוב דישלם בקר או צאן והי' ס"ד דהעיקר ליתן שור או צאן ואין חילוק בגודלו ושוויו לכך צריך תחתיו, ואולי גם בשור המזיק בקרן כתיב שור תחת השור לכן ישלם בשוויו, דבלי קרא דתחת כיון דכתוב לשלם שור ס"ד דמשלם נגידין, וכאן לא סגי במה דכתיב תחת אחד דהא בל"ז הי' משמע דבין בשור בין בשה משלם ה'.

ועדיין צע"ק דאם הקרן ידענו דמשלם הגנב בשוויו ורק את הג' או את הב' ישלם נגידין, איך נאמר חמשה בקר ישלם וכו' דהא אין תשלומיהן שוין. ואע"ג דמצינו דקרן כעין שגנב ולא כפל ודו"ה ומ"מ כללינהו כולהו בחמשה בקר ישלם, התם הא הם שוין כשלא נשתנה בין שעת גניבה לאח"כ, אבל כאן הא תמיד ישתנה תשלום הקרן מהשאר, ומלשון הגמ' יכול ישלם ה' נגידין, משמע דגם את חלק הקרן והכפל ס"ד דישלם נגידין, וצ"ע כיון דבלי שטבח חייב לשלם הקרן והכפל כפי שוויו איך ס"ד דירד חיוב הקרן והכפל כשטבח או מכר לשלם כ"ז בנגידין.

אמר רב ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון. יש לעיין כיון דרב סבר יאוש קונה וסתם גניבה הוי יאוש בעלים לרבנן ותיכף מתייאש וכפל ודאי צריך לשלם כפי שוויו שלפני היאוש כמו דמשלם כפי שוויו דלפני השינוי. [עי' לעיל ס"ה א' תוד"ה מה לי], ולפי זה גם במעיקרא שויא ד' ולבסוף זוזא למה אמרינן לעיל דף ס"ה ע"א דכפל כשעת העמדה בדין, הא כמעט תיכף אחרי שגנב אינו כבר של הנגזל לפני שהוזל, וצריך לומר דרב אמר כל דינו דכפל כשעת העמדה בדין רק בידוע שלא התייאש לפני שהוזל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א