אילת השחר/בבא קמא/ט/ב
בהידור מצוה עד שליש במצוה. היינו להוציא ממון, משמע דבלי שיוציא מעות מחויב להשתדל שיהי' המהודר ביותר שאפשר, אלא שלהוציא ממון הגבילו עד שליש. ולפי"ז א' שבין כך לוקח אתרוג מאחרים לצאת יד"ח מחויב לברך על היפה ביותר שמזדמן לו, אם בעל האתרוג מסכים ליתן לו בחפץ לב גמור. אלא שאם הוא מברך על אתרוג שלו אינו מחויב לבקש מאחרים כדמתבאר מדברי המשנה ברורה סי' תרמ"ה ס"ק י"ח בשם האחרונים לענין אם יש איזה חשש לדינא שיש מחמירין, אם הוכרע הדין כהמכשירין אין להדר ליקח משל אחרים.
ואין לחלק דשם לדעת המכשירים שהלכה כמותם הוא לגמרי הדר, וכיון שהוכרעו כן לדינא אין לו להדר על של אחרים, אבל באופן שיש הדר יותר צריך להשתדל ליקח של אחרים אף שיש לו ד' מינים משלו, דהא חזינן דלענין לכתחילה להדר פסק הרמ"א דצריך להדר אחר לולב שלא נחלק כלל עלה העליון, הרי שחשש לזה קצת לדינא, ומ"מ אם יש לו משלו הכריעו האחרונים דאי"צ להדר על של אחרים, ומסתבר דה"נ לגבי לקחת הדר יותר, ועוד שהרי נקטו האחרונים דההידור הגדול ביותר הוא ליקח ד' מינים בלי חשש ופקפוק של דיעות מחמירין, ועדיף זה מליקח בהידור אחר, ואם חזינן שבזה אינו מחויב ליקח לולב של אחר, אף דשלו נחלק העלה שהוא חשש בכשרות, כ"ש בשביל סתם הדר.
וגם הסברא נותנת כן, דהא תמיד יש א' שד' מינים שלו הם המהודרים ביותר, נמצא שכל העולם יהיו חייבים לברך על שלו. ודוחק לומר שאדם יוכל לברך על שלו רק באופן שבעל הד' מינים המהודרים ביותר אינו מסכים שיברכו על שלו.
בהידור מצוה עד שליש במצוה. הנה דין דזה קלי ואנוהו משמע דזה חיוב גמור מהתורה, דהא בשבת קל"ג ע"ב אמרינן דציצין שאין מעכבין את המילה אם פירש מלמול אינו חוזר עליהם בשבת, ורוצה הגמ' לומר דזה כמ"ד דאין מפשיטין את הפסח בי"ד שחל להיות בשבת, ודחינן דרק התם דאין בזה חסרון קלי ואנוהו משא"כ כאן אולי יודה דחוזר.
הרי דחיוב דזה קלי ואנוהו גורם לו שיהי' מחויב לחלל שבת כדי לחתוך את הציצין שאינן מעכבין, ואם כל האי דינא אינו אלא מדרבנן, איך יש צד לומר דמותר משום זה לחלל שבת בחתיכת הציצין.
ויש לעיין אם האי שיעורא דשליש מהמצוה דמחויב הוא מה"ת. והנה הסתפקו אם שליש מלגיו או מלבר ויהי' נפק"מ דאם זה דאורייתא צריך לילך לחומרא, ועיין באו"ח סי' תרנ"ו דהשו"ע פוסק לקולא, ובשער הציון אות ד' הביא בשם כמה פוסקים דפוסקים לחומרא, ולכאורה זה תלוי אם הוא דין מה"ת או מדרבנן.
והנה מהגמ' שבת הנ"ל דמבואר דהי' סברא דמשום זה קלי ואנוהו ידחה שבת, א"כ אם זה דוחה שבת אע"פ שלמנוע חילול שבת צריך להפסיד כל ממונו כ"ש שיהי' מחויב להוציא כל ממונו אפי' משום הידור מצוה דזה נלמד מקרא דזה קלי ואנוהו, וכ"ש משום כל המצוה, וכן צ"ע לר"א דס"ל דמכשירי מצוה דוחין את השבת ומותר לחלל שבת ע"י מלאכה גמורה לחתוך לולב מן המחובר בשבת, ואם זה דוחה את השבת אפי' לעשות מלאכה גמורה, א"כ לדידי' יהי' מחויב להוציא כל ממון בשביל קיום עשה.
יש לעיין אם אינו מוצא למול את עצמו אלא אם יוציא יותר מחומש נכסיו, אי כיון שיש בו כרת מחויב יותר מחומש, וכן בהבאת קרבן פסח אי מחויב. ובהבאת קרבן חטאת ג"כ צ"ע, ואע"ג דהוי כפרה ולא נתכפר כ"ז שלא הביא חטאתו, מ"מ מצד המצוה אין עליו חיוב להביא.
רש"י ד"ה בהידור מצוה. טלית נאה ציצית נאה. והיינו ע"כ בטלית המיוחד למצוה, והנה רש"י לעיל בד"ה שליש ביתו לא כתב רק לולב או ציצית או ס"ת ולא הזכיר טלית, והטעם משום דהא אין חיוב לקנות טלית ולהטיל ציצית ורק כשיש לו טלית מחויב להטיל ציצית לכן הזכיר רק ציצית, אבל כאן לענין זה קלי ואנוהו דמיירי דרוצה לקנות טלית של מצוה יש עליו להדר ולקנות טלית נאה.
נכסים שהן של בני ברית. עי' משנ"ת לקמן דף ל"ח ע"א ד"ה אי רעהו.
שור דרכו לנתוקי. כתב רש"י דאפי' אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו, לכן אפי' התירו חרש חייב, אפשר דהוי כתחילתו וסופו בפשיעה, וכן משמע בפנ"י, והיינו דשאני מכל תחילתו בפשיעה וסופו באונס כגון הא דב"מ דף מ"ב דפושע לענין נורא ואתי גנבי דעצם ההיזק היה ע"י אונס, אבל היכא דהיה עלול להפתח בלי החרש אמרינן דדל מהכא מעשה החרש ג"כ היה נפתח הבור והיה ניתק השור דאין זה קשור כלל, וכיון דאין עצם ההיזק ע"י אונס, הוי פשיעה גם בסוף.
אבל א"א לומר כן דהא בגמ' לקמן דף נ"ו מבואר דבכותל רעוע דלא הוי שמירה, מ"מ כשחתרה [ולפירש"י שם הפילה הכותל ע"י החתירה] אינו חייב אלא מחמת דתחילתו בפשיעה וסופו באונס. וכ"כ בטור סי' שצ"ו דבשמר שמירה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' אז אפי' הוציאוה לסטים והזיקה חייב משום דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הרי דאף ע"ג דלא שמר כראוי מ"מ בהוציאוה לסטים ועצם ההיזק לא הי' ע"י אונס אינו חייב אלא למ"ד דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
נגמר דינו אסור בהנאה. הנה לא חשיב מה דשור חייב סקילה משא"כ בור, כיון דלא שייך חיוב סקילה בבור אבל דין איסור הנאה היה שייך בבור, נמצא דהחומר שבשור נגד בור הוא מה דבשור יש בו לפעמים דין איסור הנאה ולא בבור, ואע"ג דזה מחמת דלא שייך לסקול בבור, מ"מ הא מיהא דהי' שייך דין איסור הנאה וזהו מה דיש דין בשור שאינו בבור.
תוד"ה שור עביד לנתוקי. דדרכו לנתוקי ע"י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש. וצ"ל לפי"ז דהוי כרוח מצוי' שיבוא וינתק השור ויוריד הכיסוי של הבור. וצ"ע לפי"ז אם יבוא חרש דעלמא ויוריד הכיסוי וינתק השור ג"כ יהא חייב כיון דזה דרך החרש לעשות וזה רוח מצוי', וא"כ למה נוקט דוקא אם מסר לחש"ו, ובתוס' לקמן בד"ה ולר' יוחנן משמע דדוקא לר' יוחנן דמוקי בשור מותר ובור מגולה הי' קשה למה דוקא כשמסרן לחרש אפילו לא מסרן נמי יהא חייב, והיינו דאז דל מהכא חרש הרי השאיר שור מותר, אבל בשור קשור ובור מכוסה ודאי יפטר אם לא מסרן לחרש.
וגם אם איתא דבבא חרש והתיר או גילה הבור חייב, א"כ גם כשנתקלקל הבור ונפל השור נחייבו כדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב. וע"כ צ"ל דדרך החרש לנתוקי וליקח הכיסוי רק כשמוסרין אותו לשמור, ונמצא לפי"ז דסברת ריש לקיש הפוך מלר' יוחנן, דלר' יוחנן כתבו בתוד"ה ולרבי יוחנן דהחרש עושה קצת שמירה, ולר"ל אדרבה ע"י דמסרו בידו עלול הוא להתיר הקשר ולהוריד כיסוי של הבור.
תוד"ה ולר' יוחנן. משום שהקטן שומרו. לכאורה מוכח מכאן דאם הקטן שומרו אע"פ שאינו חייב בשמירה מ"מ הבעלים כבר פטורין, ולפי"ז אם יקבל שמירה בלי חיוב תשלומין כבר יפטרו הבעלים, כמבואר כאן דאם הקטן שומר נפטרין הבעלים אע"פ דאין כאן קבלת חיוב תשלומין דקבלתן של החש"ו הא לא מהני לחייבן בתשלומין, וכ"כ בחזו"א סי' י"ב סק"ה.
וכן יש להוכיח ממש"כ הרא"ש בהא דלקמן דף י' דמהני במסר שורו לה' בני אדם ובלאו איהו נמי מינטר דאמרי' מאי קעביד זה שלא שמר ופטור, וכתב הרא"ש דאם יאמרו לו אם אתה לא תשמור גם אנחנו לא נשמור אז גם ההוא שפשע יתחייב, ולמה הוצרך שיאמרו אנחנו לא נשמור ולמה לא סגי שיאמרו אין אנו מקבלין חיובך, וע"כ דכל שהם אומרים שישמרו כיון דסגי בשמירתם לחוד אין כבר הוא חייב וירד ממנו החיוב, וכנ"ל דלא צריך לקבל חיובים אלא כל שאומרים שישמור סגי לירד ממנו חיובים, ומ"מ נראה דמסוגיא דף מ' משמע דרק בקיבל השומר חיוב לשלם הוא דיורד החיוב מהבעלים, וצ"ל דחרש שאני דכיון דאינו בר דעת אינו כמו שומר אלא כמו דהדבר שמור ע"י שקשור בשלשלת, דהחרש הוא כמו השלשלת, משא"כ בר דעת דיש בו ענין שומר אז דוקא כשקיבל שמירה הוא דיורד חיוב הבעלים. (מהדו"ק)
בא"ד. שעשה שמירה קצת. ולפי"ז לתירוץ הגמ' דצוותא דחרש קגרים ג"כ נשארה הסברא דשומר אלא דבשעה דצריך לשמור אותו שלא ילך לבד, דהא בשור מותר איירי לא סגי בשמירה דחרש, משא"כ באש דכ"ז שלא יוליכנו לגדיש לא ישרף הגדיש סגי בשמירה כזאת כמבואר ברבינו פרץ, אלא דעדיין צ"ב דסוף סוף למסקנא מה צריך לטעם דשמירה, דהא אף בלי זה כיון דאין דרכו להוליך לגדיש ממילא לא יהיה כאן מזיק, ואפשר דהוא שומר שלא יבוא כלב ליקח הגחלת עם השלהבת לגדיש או שלא יבוא חרש אחר ויקח אותו לשם, ולכן אף אם החרש עצמו הוליכו לגדיש הוא פטור משום דיש לו לסמוך אשמירת החרש ולא הוי תחילתו בפשיעה לחרשים אחרים דסגי שמירתו בזה.
בא"ד. מבואר בתוס' רבינו פרץ דבאמת שומר הקטן יותר מאשר אם אין שומר כלל אבל לשמירת שור אין מספיקה שמירתו, וצ"ל דגם במסקנא הקטן שומר כיון דשלהבת הוי מזיק שלם, לכן גם לר' יוחנן מה שפטור היינו דלענין זה הוי שומר שלא יוליכנו לגדיש, אלא דלס"ד הוי ס"ל דכיון דהוי שומר יועיל גם בשור ובור, ע"ז מתרץ דלענין זה לא מהני שמירתו, משא"כ בשלהבת דמהני שמירתו, והתוס' בתמיהתם נקטו דשלהבת לר' יוחנן הוי כגחלת דאין עליו עדיין שם מזיק, ואין הפטור מחמת שהקטן שומר אלא דאין כאן מזיק מוכן, וכשור קשור דאין מוכן להזיק ע"י שקשור, ובתירוצם תירצו דשלהבת מקרי מזיק מוכן כיון שאינו מחוסר אלא הולכה לגדיש, ומה דאין לחשוש שיביאנו לגדיש היינו דהוי כשמור לענין זה ע"י הקטן.
וצ"ע דהא מבואר בקידושין דף מ"ב דהשולח את הבעירה ביד חש"ו דעלה הא קאי פלוגתא דר"י ור"ל לקמן דף נ"ט ע"ב מיירי בשולח להדליק, ולכן בפיקח חייב השליח דאשלד"ע, ובחש"ו דאת השולח א"א לחייב כמש"כ התוס' בב"מ דף י' ע"ב דלאו בני שליחות נינהו והקטן הא לאו בר חיובא הוא, א"כ איך אפשר לפטור השולח מטעם דעושה שמירה, והיינו דבלי שמירתו הי' חייב ואיך תפטרנו שמירתו של הקטן בזמן ששולחו להזיק, ואע"ג דגם מה דחלוק שור ובור מאש במסרו לחש"ו הרי הטעם דלגבי אש הוי אונס משא"כ בשור ובור, מ"מ התם לכל הפחות באופן דומה הם חלוקין, אבל כאן הם סוג אחר לגמרי, ועי' במחנ"א הל' נזקי ממון סי' ז', ובפנ"י לקמן דף נ"ו. (מהדו"ק)
תוד"ה ודרכו לילך ולהזיק. וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור שאין בעלי חיים. במהר"ם שיף העיר דהא לקמן קתני דש בנירו דיש בשור ואין בבור אע"ג דלא שייך בבור. ויש לחלק דמה שיש במציאות חיוב יותר בשור מה שאין בבור שייך למיתני אע"ג דאינו בעל חיים, אבל חומרא של כוונתו להזיק דאין זה דין אלא סברא, זה לא קאמר כיון דלא שייך.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |