אילת השחר/בבא קמא/ט/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png ט TriangleArrow-Left.png א

דף ט' ע"א

אחוי טירפך ואשלם לך. ברא"ש הביא דאם רואה הדיין דברי התובע ויש לחוש שמא הנתבע יבריחם ולא ימצא לגבות חובו צריך לעכב הנכסים שלא יצא להתובע הפסד, והביא דהגאון כתב דזה תקנתא דרבנן, והוא ס"ל דזה דין גמור, דחייב להציל העשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד, ואפשר לבאר מחלוקתם דהנה ודאי אם אדם אחר יראה שלפי ראות עיניו יש לחוש לדברי התובע ושמא הנתבע יבריחם אין לו רשות לעכב נכסי הנתבע, והא דהם מעכבין הוא מדין ב"ד, וע"ז ס"ל להגאון דמעיקר הדין לא שייך ע"ז דין ב"ד כיון שאין עדיין הדבר ברור שיזכה התובע אלא חשש בעלמא ולכן זהו רק מתקנתא, והרא"ש ס"ל דמחמת חשש דהצלת העשוק דאז יש חיוב השבת אבידה נעשה חיוב על הדיין וגם ע"ז שייך דין ב"ד ויכול לעכב מדינא.


פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. יש לעי' הא עיקר הטעם הוא כמש"כ התוד"ה פשיטא, דהו"ל כאילו התנו שמקבל אחריות אם יגבו ממנו ויחזור על זה שקיבל המעות, ומה זה תלוי במה דגם בעל הכספים הוא ברא וגם עליו יש חובה לפרוע חובות אביו, תיפו"ל דהשדה הזאת משועבדת מחמת חוב ואינו רוצה זה שקיבלה להפסיד דהסכים לקבלה רק באחריות, ומשמע מזה דאם השני לא היה מצווה לפרוע חוב אביו, הוי אמרינן דזה שלקח הקרקע מסכים לא להשתלם מבעל המעות אם יגבו קרקעו וצע"ק.

והי' אפשר לומר דכוונת הגמ' להקשות דאפילו אם זה מלוה ע"פ דאינו גובה ממשועבדים רק מן היורשים מ"מ הא הוא בן כמו זה שלקחו ממנו.

אלא דהא המעליותא דבן לגבי לוקח שגובין ממנו יותר, לכאורה אינו מחמת דמצוה עליו לפרוע חוב אביהן, אלא דבלוקח דתלוי בקול כדי לגבות ובמלוה ע"פ אין קול, אבל לענין יורשים אין תלוי בקול אבל אין זה משום דבן מצווה לפרוע חוב אביו.

ואפשר דהנה כשיש בני חורין ומשועבדים גובין מהבני חורין, וה"נ כשיש יורשים ולקוחות גובין מן היורשין אפילו במלוה בשטר, וזה משום דעל היורשין יותר חיוב מחמת דמצוה עליהם לפרוע חוב אביהן דלכן להם יש דין בני חורין אע"ג דגם עליהם בא לגבות מכח שיעבוד אביהם, וא"כ אם הי' לבן א' מצוה לפרוע ולהשני לא, אז לזה שיש מצוה לפרוע הי' נכסיו כדין בני חורין לגבות מהן ולא מהשני, ולכך קאמר האי ברא והאי לאו ברא, הא שניהם מצווין לפרוע ולא שייך שלא' יהי' חיוב יותר שלכן נכסיו הם בגדר בני חורין כלפי השני שנכסיו הם כמשועבדים.


בטלה מחלוקת וכו' קסבר האחים שחלקו כיורשים הוו. צע"ק הא פסקינן דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ולמה בטלה החלוקה, דהא אין לו לומר דכאילו לא ירשו רק את הקרקע שלא נטרפה ע"י הבע"ח וזו שנטרפה כאילו כבר גבו אותה כיון דמכאן ולהבא הוא גובה ולמה בטלה מחלוקת.


מספקא לי' אי כיורשין דמו. בחידושי ר' שמעון הכהן הביא מהתוס' בב"ב דף ק"ז דטעם מחלוקתם הוא בענין ברירה, ומבואר שם דלמ"ד יש ברירה אפי' הקנאתם לא מהני דאין כוונתם בחלוקה לשם הקנאה אלא לברר אופן ירושתם, וצ"ע דכיון דמהני החלוקה ע"י קנין וכמבואר בב"ב דף ג' ע"א ומה שייך שהקנין יברר מה הוא ירש.


נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. הנה בשו"ע חו"מ סי' קט"ז נפסק להלכה דבאחריות משלם לו כפי שיווי שהי' בשעת טירפא, ואם קנה קרקע בעד אלף ומשעת גביית הבעל חוב היתה שוה ת"ק אינו משלם לו אלא ת"ק [ובחי' מרן רי"ז הל' שכנים שדא ביה נרגא], ולפי"ז אינו רביע מחלק האח שנשאר לו הקרקע דהא תלוי כמה הי' שוה הקרקע שנטרפה. ולפי' ראשון דרש"י אפשר יותר לומר דלאו דוקא רביע אלא דנוקט באופן דלא השתנה המחיר דאז זה רביע, אבל לפירוש הב' דרש"י צע"ק, דהא להצד דכיורשין דמו צריך לשלם לו חצי קרקע ממש דהא בטלה מחלוקת הרי מגיע לו חצי מחלק אחיו, אבל להצד דהוי כלקוחות באחריות אי"צ לשלם לו אלא חצי מכפי שהי' שוה בשעת הטירפה, וא"כ אינו דומה רביע שבקרקע לרביע שבמעות, דרביע שבקרקע הוא ממש ורביע במעות אינו תמיד כמו הרביע שבקרקע.


רש"י ד"ה אי כלקוחות דמי. ל"א ורביע במעות ממש לגבי רביע בקרקע וכו' מספק"ל אי כיורשים דמו וכו' או כלקוחות דמו ומיהו כלוקח באחריות דמי וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד אבל במעות יכול לסלקו. והיינו דלהצד של אחריות יכול ליתן לו גם מעות, משמע דגם אז אינו מחויב ליתן לו דוקא מעות אלא דיכול לסלקו במעות, וצ"ע דהא מחמת חיוב אחריות הרי הוא כחוב, דכשיש לו מעות יכול השני לומר דאתה מחויב לי דוקא מעות כמו שהוכיחו התוס' מהא דכתובות דף פ"ו א'.


תוד"ה ורב אמר. וא"ת מ"מ יתן מעות ויפדה הקרקע מבעל חוב דקי"ל פרק המפקיד דשומא הדרא לעולם. יש לעיין אי שומא הדרא גם כשאינו נותן לו כל דמי הקרקע שגבה, דאם רק יכול לפדות כולה, א"כ הא יש לומר דהאח שנשאר לו הקרקע יש לו רק דמי חצי קרקע הנגבה ובזה לא סגי לפדות כל הקרקע שגבה הבע"ח ולכן אינו יכול לפדותה.


בא"ד. וא"ת מ"מ יתן מעות ויפדה הקרקע מבע"ח דקי"ל דשומא הדרא לעולם וי"ל דנפק"מ היכא דזבנה או אורתא. מכאן דאם גבו שלא בפניו, לפי"מ דפסקינן כרב נחמן בכתובות דף פ"ח דגובין שלא בפניו, לא יכול אח"כ לסלק בזוזי רק מדין שומא הדר, ואינו יכול לטעון דאם הייתי נמצא כאן הייתי מסלקו בזוזי ותתבטל הגוביינא מעיקרא, דכיון דאז גבו כדין לא מצי להפקיע הגוביינא, דאל"כ למה לא יוכל השני לטעון דכיון דהגוביינא נוגע גם לו ואם הי' בא אלי הייתי מסלקו בזוזי, א"כ לגבי דידי הוי כבא לגבות שלא בפני ואיני מסלקו גם כעת בזוזי בלי חידוש דשומא הדרא, וממילא גם כשזבנה או אורתא יוכל ליתן מעות ותחזור הקרקע אליו.

ואולי יש לחלק דהא הלוה גופיה כשמסלקו בזוזי מהני בפשיטות דהא אין עליו תביעה רק כשיש חוב, וכיון דהחוב הוא לשלם זוזי אז כשמשלם זוזי ממילא אין כבר מה לגבות, אבל ביתומים הא בא לגבות העיקר מחמת שהקרקע משועבדת לו, ולגבי זה הוי כמו שבא לגבות מלקוחות דאז איכא פלוגתא אי מצי מסלק לי' בזוזי כמבואר בכתובות דף צ"א ב', ואע"ג דפסקינן דמצי מסלק, היינו כמש"כ התוס' משום דיכול להעלות לו בדמים ולטעון דהקרקע שוה הרבה יותר ממה שהיא שוה באמת, וה"נ היורשין מסלקין רק מכח זה, וכיון דלמעשה לא סילק אז לא יוכל לבטל הגביה, אבל בנפרע שלא בפניו כיון דהוא הי' יכול לשלם לא מדין סילוק אלא משום שעיקר החוב הוא על זוזי אולי זה אחרת, אבל מסתבר דגם בנפרע שלא בפניו כיון דהגוביינא הי' כדין אז לבטל הגביה א"א רק מדין שומא הדר לעולם.

ובטעם שכתבו דס"ל לר' אסי דיכול לטעון הייתי מסלק אותו בזוזי, צ"ע דכיון דגובה ממנו הרי ע"כ משום דהוי כעדיין לא חלק וגבו הקרקע מתפוסת הבית א"כ למה לא יקבל השני חצי הקרקע, דאפילו הוא הי' מסלק בזוזי, מ"מ כיון שגבו קרקע הרי יש לו להאח השני לקבל חצי מהקרקע הנשארת.

והנה יש לעיין אם זה שנשאר לו הקרקע צריך ליתן חלק מהפירות שכבר אכל אם בקרקע הזאת הי' יותר פירות, משום דהוי כאילו לא חלקו כלל, ואין לומר דיטעון על האח השני הלא גם אתה קבלת קרקע כמוני נמצא דגם אתה יכלת להוציא פירות מקרקעך כמוני, זה אינו דהא זה הי' שייך אם הי' חלוקה, אבל אם נחשוב כאילו לא חלקו, אז כיון דבמציאות הוא לא אכל כל כך פירות משדה שקיבל הרי הפירות לאמצע [ולא עיינתי כעת בתוס' ב"ב דף מ"ב ע"ב ד"ה שבח במה שביארו דברי הגמ' בדף קל"ה ע"ב שם].

ועדיין יש לעיין הא להצד דבטלה מחלוקת א"כ איך יגבה מאחד בלי שידון גם עם השני, דהא בזה שיגבה הרי למעשה נוגע לשני האחין, וא"כ הוי כגובה הקרקע משניהם, דהא תיכף עם הגוביינא בטלה החלוקה הרי דגובה משתיהן, וא"כ למה גובה מא' בלי שהשני נוכח, ולא מסתבר לומר דמיירי דאז השני הי' במדינת הים דאז גובין שלא בפניו, ואם השני באמת ידע ולא השתדל לסלק אותו בזוזי איך יטעון הייתי מסלק אותו בזוזי.


תוד"ה רב אסי. בלשון ראשון פ"ה שנוטל חלקו וכו' דלמא פשיטא לי' דלאו כיורשים נינהו אלא מספ"ל אי הוו כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות. הנה קושייתם לכאורה צ"ע דהא כיון דלא אמרו בפירוש דמקבלים אחריות, הרי מה דיש צד דהוי כלקוחות באחריות הוא דרק משום דיש לאמוד דכך כוונתו של כל א' דמקבל אחריות, א"כ כשיש ספק אם קיבל אחריות או לא הא הוי ספק באומד דעתם, ובספק אומדנא הא כתב הרא"ש (בפ' מי שמת סי' כ"א) דכל שאינו ברור האומדנא הוי כליכא אומדנא כלל, ואיך יוכל בכלל להוציא ממנו אפילו חלק, לכן צריך ע"כ לומר דהספק אם הם יורשין או לא, דאז אם הם כלקוחות ודאי שאין אחריות רק משום ספק יורשין דזה אינו מכח אומדנא ושפיר משום ספק זה מקבל חלק.

אמנם לפימשנ"ת בדברינו במקו"א דרק אם האומדנא הוא נגד מה שמשמע מדבריו אז ספק אומדנא לא הוי כלל כאומדנא, משא"כ אי אין האומדנא נגד משמעות דבריהם, שפיר מתחשבין גם עם ספק אומדנא לעשות ספק, ושפיר הקשו.


תוד"ה הלכך נוטל רביע. דלא שייך ביה הממע"ה. במהר"ם ביאר משום דאין הספק מחמת טענותיהם אלא מחמת עצמם. וכבר תמה בפנ"י דהא זה ס"ל רק לסומכוס כן דהיכא דבלי טענותיהם יש ספק לב"ד יחלוקו, ובפנ"י רצה לומר דרק היכא דהספק הוא אם חייב לשלם או לא אז הוא דאמרינן הממע"ה, אבל כאן דהספק ממה לשלם ע"ז לא נאמר הממע"ה, וכתב שזה דוחק. וצ"ע דהא א"א כלל לומר כן דהא לקמן דף מ"ו בשור שנמצא נגחן והדין ודברים בין המוכר והלוקח הוא אם יכול לבקש הכסף בחזרה או שישאר השור ללוקח, ומ"מ אמרינן דלא אזלינן בתר רובא ונשאר כדין ספק ולכן הממע"ה. והרבה ציינו לדברי התוס' בב"ב דף ס"ב ע"ב דכתבו שיש מקומות שחכמים הכריעו שלא יהא הממע"ה, אמנם לשונם שכתבו דלא שייך כאן הממע"ה אינו מבואר עדיין דהא באמת שייך אלא דתיקנו שיהא חלוקה.

ואפשר לבאר כשיטתם שם, אלא דבזה נתנו טעם להתקנה, דהנה תמיד הממע"ה היינו אינני מחויב, אבל כאן יוצא דאם יתבע קרקע לא יטעון אינני מחויב ליתן לך קרקע אלא אדרבה אני מחויב כדין אחריות, דהחיוב עלי דוקא לשלם כסף או מטלטלין, ואם ידרוש כסף או מטלטלין יטעון אני מחויב ליתן לך רק קרקע, ובכה"ג לא רצו שיהא דין הממע"ה ותיקנו שיהי' חולקים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א