אילת השחר/בבא מציעא/צז/א

אילת השחר בבא מציעא צז א

דף צ"ז ע"א

רש"י ד"ה דינא הכי. ה"נ ישומו לו שברי הראשון ועליהן ישלם דמיו וזה ילך ויטרח ויקנה לו כלי אחר. לכאורה מה צריך להוסיף שהמשאיל אם ירצה יקנה, דהא העיקר דהוא נותן שברים ומשלם לו היתר, משמע דבעצם החיוב הוא שיהי' לו כלי כמו שהי' קודם ששברה, אלא דאינו חייב לטרוח ויכול ליתן לו השברים ודמים דאז יוכל להיות לו כלי אחר.

וברמב"ם פ"ה מהל' טוען ונטען הל' ב' בטוענו שחפר ב' בורות והוא מודה באחת פטור משבועה דהוי שבועה על הקרקעות, והראב"ד השיג דזה דוקא כשתבעו למלאות החפירות, והמגיד משנה תמה על הראב"ד דהא אינו מחויב למלאות החפירות, ולהמבואר ברש"י יש לומר דבאמת יכול לתובעו שיתמלאו החפירות, אלא דא"א לכופו שימלא בעצמו ויכול לשלם דמים כדי שבזה יוכל למלאות החפירות, וכיון שיסוד התביעה למלאות החפירות ס"ל להראב"ד דאז מקרי תביעת קרקע, משא"כ אם אינו רוצה כלל למלאות החפירות אז תביעתו מקרי תביעת מטלטלין. ועי' בחזו"א ב"ק סי' ו' סק"ג מש"כ בזה.

גברא דנשי קטלוהו. בריטב"א ביאר דהיינו דלא פשע השואל דלא הי' לו להעלות על הדעת שיהרגוהו העכברים וכיון דלא פשע פטור דהא מתה מחמת מלאכה היא. ולפי"ז ספיקתו הי' אולי פשע וע"ז השיב דלא פשע השואל, וצע"ק דהא בטעם דמתה מחמת מלאכה פטור הביא הריטב"א בשם הרמב"ן דתמה למה פטור ומי גרע מכל אונס, ותירץ משום דאין להשואל להתחייב כשפשע המשאיל, וא"כ כשפשט דהשואל לא פשע דלא הי' לו להעלות על הדעת שהעכברים יהרגוהו, א"כ הא גם המשאיל לא הי' לו להעלות על הדעת שהעכברים יהרגוהו, ולמה יפטר השואל, דהא השואל חייב בכל אונס חוץ מאם המשאיל פשע.

אמנם ודאי דגם אם המשאיל טעה באופן דלא הי' פשיעה מצדו ונתן להשואל לעבוד בדבר שאליבא דאמת עלול מאד שתנזק, מ"מ השואל פטור, דא"צ פשיעה ממש אלא העיקר דהמשאיל גרם בזה שנתן לעבוד בה עבודה זאת, אלא דמ"מ אם השואל הי' יודע דעבודה זאת תגרום שהחפץ יפסד יהי' מצדו פשיעה ויתחייב, כיון דהוא יודע שתנזק בזה אפילו שהמשאיל לא עלה בדעתו למנעו מזה, ע"ז אמרינן דלא פשע השואל בזה שהביאה למקום שיש הרבה עכברים, ומצד המשאיל הא נתן לו רשות ואע"פ שזה מחמת שלא ידע וטעה, מ"מ הא לא מנע ממנו להביא למקום שלפי דעתו לא תנזק ולכן השואל פטור דהא מתה בגרמת המשאיל.

נימא לי' אשקיין מיא וכו' ואי פקח הוא נימא לי' שאיל בדישא והדר אשקייך. הנה לפימש"כ התוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב דכל השומרין דעתן להשתעבד כפי מה שאמרה תורה והיינו דהשואל מסכים להתחייב אפילו באונסין. וצ"ע דכאן דאומר אשקיין מיא הא ע"כ יש להבין דרוצה שיהי' שאלה בבעלים ואינו רוצה להתחייב באונסין ואפילו לא בגניבה ואבידה, ולהלכה גם לא בפשיעה, א"כ אפילו אם יאמר שאיל ברישא למה יתחייב, הא חזינן ממנו גילוי דעת דאינו רוצה להתחייב, ואין זה כדברים שבלב דהא חזינן דאין דעתו להתחייב, וכיון דכל מה שחייבתו תורה הוא משום דדעתו להתחייב, א"כ כאן איך אפשר לומר דדעתו להתחייב. ואולי משום דיש לתלות דאח"כ כשאמר המשאיל שאיל בדישא והדר אשקייך ע"כ דמסכים להתחייב ככל שואל.

כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמי. בריטב"א הישן כתב דס"ד כיון דעובד תמיד לכולם, אע"פ שעושה לזה ששאל ממנו, כיון דלאחריני נמי עביד הו"ל כמו שאינו נשאל לזה, וקמ"ל דמ"מ בשעה שעובד לזה הרי הוא כנשאל לו. וצע"ק דהא אם ישאל פרה והמשאיל יעבוד לו שימוש שמועיל לא רק להשואל, מ"מ ודאי הוי שאלה בבעלים, וא"כ הא לא עדיף מאם עובד כעת דבר שיש לעוד אדם תועלת מזה, דמ"מ הא גם לו הוא עובד ולמה ס"ד דלא יהי' כשאלה בבעלים, וע"כ צ"ל דס"ד דלא עובד לאדם מיוחד אלא לגוף מיוחד דהיינו להציבור ולא הוי שאלה בבעלים, וקמ"ל דמ"מ מקרי דעובד לו.

דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא. וברמב"ם פ"ב מהל' שאלה ופקדון ה"י מבואר דאע"ג דיכול הרב ללמוד איזה מסכת שירצה מ"מ אי לא מצי לאישתמוטי אחרי שהתחיל המסכתא למסכת אחרת, הי' עדיין דינו דהוא שאול להם, ורק משום דתמיד יכול להשתמט למסכת אחרת וגם דיכול ללמוד מתי שירצה לכך לא מקרי דשאול להם.

ועדיין צריך טעם דמ"מ למה אינו שאול, דהא הוא שאול ללמד, ולמה הם שאולין מחמת שהם קבועים לבוא אע"פ שאינם מחויבים והוא שקבוע ללמד לא מקרי שאול, וכי אם א' יבקש מחבירו שיעשה לו איזה שימוש שיבחר לא יהי' דינו בשעה שעוסק כשאלה בבעלים, ובפרט לפי"מ שפסקו רוב הפוסקים דשאלה בבעלים הוא אפי' אם עשה מעצמו בלי שביקש ממנו השואל, כדהוכיחו מהא דנפקי לדלויי טעונה דמשמע דעשה מעצמו ומ"מ הוי דין בעלים על זה, א"כ מי גרע כאן שמלמד אותם אפי' שאינו מוכרח דוקא בשעה זאת ואינו מוכרח לעשות דוקא זה דיכול ללמוד מסכת אחרת, מ"מ יהא דינו כשאלה בבעלים בשעה שמלמד אותם [והעירוני לעי' במקור חיים לבעל החוו"ד ריש הל' פסח סי' תכ"ט].

תוד"ה כי האי גוונא מאי. תימה מאי קמבעי ליה הלא מתה ממש מחמת מלאכה. העמידו קושייתם רק להאיכא דאמרי דמת מאכילת העכברים, ולתירוצם דהספק אם פשע או דאין לו לשמור שלא יהרגוהו אז השיב לו דלא הי' לו לחוש ואין כאן פשיעה ונמצא דפטור מחמת דין מתה מחמת מלאכה, משא"כ להלשון הראשון דספק אם מקרי מתה מחמת מלאכה מחמת דחידש עליו העכברים אז פשט בגברא דנשי קטלוהו ופרש"י דלא הי' לו ליפול בידן, נמצא דהמיתה לא נגרם מחמת מלאכה דהמלאכה מצד עצמה איננה סיבה שיהרג, ובהגהת הגר"א פי' בשם הטור דלשתי הלשונות הוא פטור דהוי מתה מחמת מלאכה, משמע דלא מפרש כרש"י.

תוד"ה שאלה חצי היום. לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור הוא דאיכא למיטעי שהכל ביום א' וחשיב דררא דממונא וכו'. ולכאורה מה שייך לומר דלא יהי' ספק ודררא דממונא כיון דשניהם אומרים שאינם יודעים הרי אין לנו ספק גדול יותר מזה, ובשלמא אם יש איזה סברא לצד א' יותר, יש מקום לומר דלא הוי ספק השקול, אבל לכאורה אין לנו לנטות לצד א' יותר מלהשני ואיזה סברא הי' שלא יהי' דינו יחלוקו.

והנה להתוס' כל הצריכותא הוא משום הא דטוען איני יודע, ובשטמ"ק בשם הרשב"א וכעי"ז בשם הריטב"א מובא סברא דהוחזקה פרה זו להיות שאולה, דהרשב"א קאמר דזה סברא דלכן מהני טענת ברי של המשאיל, אבל אולי התוס' יסברו דכיון דלא הוי ספק גמור אז ניזל בתר חזקת שאולה. אבל אם זה כוונתם הם סתמו יותר מדאי.

ובמש"כ הרשב"א והריטב"א דס"ד דכיון דהוחזקה פרה זו בשאלה יועיל יותר מה שהמשאיל טוען ברי, צ"ע דהתינח למאן דס"ל דמה דזוכה המשאיל בטענת ברי דברי ושמא ברי עדיף, דאז יש לומר דעדיף מחמת דהיתה בחזקת שאולה, אבל לאידך מ"ד דס"ל דחייב שבועה ואיל"מ, א"כ מאי נפק"מ אם יש חזקת שאולה או לא לגבי הדין דמחוי"ש ואי"ל משלם.

אמנם לרוב הראשונים היכא דלא הו"ל למידע לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, הרי דמצורף לזה מה שטענתו של הנתבע מפוקפקת, א"כ הי' ס"ד דרק טענת ברי שהיא נעזרת עם חזקת שאלה שזה לטובת התובע אז הדין דמפסיד הנתבע כשאינו יכול לישבע, ולא כשאין להתובע שום חזקה לטובתו, ואף דאמנם מהפסוק דילפינן הדין דמחוי"ש ואיל"מ לא משמע לחלק, ושאני מה דלא הו"ל למידע דפטור דאז אמרינן דדינו כמו ביורשין דאין בהם הדין מחוי"ש ואיל"מ, אבל בזה אין לנו לחלק, מ"מ התנא משמיענו מה שיש בסברא לדון ולחלק.

תוד"ה ביום שהיתה שאולה מתה. הו"ל מחויב שבועה ע"י גלגול. הנה נסתפקו האחרונים בשבועת ע"א אם החיוב הוא ממון אלא דנפטר ע"י שבועה, או דעיקר החיוב הוא שבועה אלא דכשאינו נשבע משלם. ולכאורה אם עיקר החיוב הוא ממון איך יש דין גלגול ע"י שמחויב שבועה להכחיש עד א', דהא כשא' מחויב ממון ממש על איזה תביעה אינו גורם לחייב על תביעה אחרת לא ממון ולא שבועה, א"כ למה כשמחויב ממון שאפשר להפטר ע"י שבועה יגרום החיוב שבועה יותר מחיוב ממון ממש, וגם אם עיקר החיוב הוא ממון, נמצא דחיוב שבועה הפירוש הוא דע"י זכותו בממון נגרר חיוב שבועה, אבל לא מצינו דחיובו בשבועה יגרור ממון, א"כ אם נגלגל על תביעה אחרת ג"כ נצטרך לומר דאינו גורר שבועה שמזה יצא חיוב ממון, דהא לא מצינו כזה חיוב בהשבועה העיקרית, וע"כ נצטרך לומר דגם בהתביעה השני' יהי' כמו בעיקר השבועה שיתחדש חיוב ממון שמזה יהי' חיוב שבועה, ואיך אפשר ללמוד חידוש כזה מסוטה, דהא התם נתחדש רק לגלגל חיוב שבועה ואיך נלמוד על שנגלגל חיוב ממון שיצא מזה שבועה. ולכאורה מכל זה משמע דעיקר החיוב הוא שבועה ככל חייבי שבועות.

בא"ד. דאמר לי' משכיר אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה וע"י גלגול צריך לישבע דשכורה מתה ואינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. הנה היכא דע"י השבועה לא יפטר, כגון בהא דסימנין וסימנין וע"א דגם אם ישבע יהי' יניח, ולא יזכה זה שנשבע, פליגי בזה הראשונים, דהרמב"ם ובשו"ע סי' רס"ז סעיף י' סברי דאי"צ לישבע, כיון דלא יזכה בזה אחרי שישבע, ושיטת הרא"ש דמ"מ חייב לישבע וכל זמן שלא ישבע יזכה זה שהעד מעיד לטובתו.

והנה כאן הא על הצד שהשאולה מתה נמצא דבשבועתו לא זכה כלום יש מקום לומר דאינו חייב כלל לישבע שמתה כדרכה, ולא דמי למה דמיירי הגמ' דטעין דשכורה מתה, דאז לדבריו דמתה כדרכה השכורה הרי הוא פוטר עצמו בהשבועה, אבל כאן הוא בעצמו מודה שיתכן דהשבועה עדיין לא סגי לפוטרו, דהא אפשר דמה שמתה היא השאולה, אלא דאז יפטר מדין הממע"ה, או להיפך כמו שהעירוני דכיון דאז יהי' הדין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם נמצא דאין תועלת בשבועתו דמתה כדרכה, דהא גם אחרי שישבע יהי' חייב לשלם.

וא"כ יש לעיין אם קושייתם היא רק משום דס"ל כהרא"ש בסימנין וסימנין וע"א דבלי שישבע לא יהי' יניח אע"פ שלא יזכה גם אחרי שישבע, או דכאן עדיף דבסימנין וסימנין וע"א דהשאלה היא לישבע אם זה שלו, וכיון דלא יזכה בזה דהשבועה לא תוכיח דזה שלו, נמצא דאין שום תועלת להשביעו שזה שלו, אבל כאן יש שתי טענות א' אולי זה השאולה, ואפילו אם זה השכורה אולי לא מתה כדרכה אלא בפשיעה או בקצת פשיעה כעין גניבה ואבידה, ובזה שישבע שמתה כדרכה הא שבועתו תוכיח שאינו חייב מחמת פשיעה, אז אע"ג דעדיין נשאר םפק אולי השאולה מתה ועי"ז לא תועיל שבועתו שמתה כדרכה, מ"מ השבועה לגבי מה שחייבנו אותו הא הועילה בספק זה שמא פשע דהוכיח בשבועתו להאמין לו, ולכן גם להרמב"ם והשו"ע שייך שבועה.

בא"ד. ונראה לר"י דאין מגלגלין אלא כשנתבע טוען ודאי דומיא דסוטה שטוענת ודאי אבל ברישא וסיפא שהנתבע טוען שמא אין מגלגלין דלא הוי דומיא דסוטה, [וברא"ש כתב עוד טעם דלא אמרינן בגלגול דין דמחי"ש ואיל"מ]. ולכאורה צ"ב דהא תמיד לא שייך שבועה ממש דאינו חייב כשאינו יודע, אלא דכדי להפטר צריך להכחיש בשבועה ואינו יכול ממילא מחויב לשלם וה"נ כאן נימא כן.

ואפשר לומר דהנה בכל חיוב שבועה החיוב שבועה להכחיש דברי התובע שטענתו היא טובה ומחייבת לישבע, אבל אין החיוב להנתבע לאמת את טענתו אלא להכחיש טענת התובע, ולכן באינו יודע אמרינן דכל זמן שלא הכחיש חייב, אבל בשבועת גלגול אין התובע משביע על טענתו, דהא עי"ז שמשביע על טענה אחת אין כל הטענות נעשות טובות, גם הא התובע משביע אע"ג דהתובע טוען שמא, וע"כ דהגזה"כ שהנתבע יברר בשבועה שטענתו אמת, ובאיני יודע לא נאמרה כלל הלכה לברר טענתו, ונמצא דבשאר שבועות דהחיוב להכחיש טענת התובע מחמת דיש להתובע נאמנות כל זמן שלא הכחישוהו שייך לומר דגם באיני יודע כל זמן שלא הכחיש הוא חייב לשלם, משא"כ בשבועת גלגול דמוטל עליו לאמת את טענתו אז לכל היותר הי' שייך לאמת את טענתו דאינו יודע, אבל גם ע"ז לא נאמר הלכה כיון דרק טענתו של ודאי מחויב לישבע, דומיא דסוטה בעינן דטוענו ודאי ולא טענתו של ספק וממילא פטור, משא"כ לטעם השני של הרא"ש גם בגלגול שבועה החיוב להכחיש טענת התובע והי' שייך לומר מתוך שאיל"מ, אלא דחידוש זה לא נאמר בגלגול שיהי' חייב לשלם כשאינו יכול.

ומצינו מחלוקת אם בשבועת השומרים אמרינן מתוך שאיל"מ אם היכא שמשביעין בספק אז החיוב לאמת טענתו ובאופן שאינו יודע לא שייך לחייבו, משא"כ אם אמרינן מתוך, הרי דגם בטענת שמא ג"כ אמרינן דשייך עליו להטיל שכ"ז שלא הוכיח נגד זה הוא חייב.

בא"ד. וא"ת והיכי מגלגלין שבועה לעולם דאפילו כשנתבע טוען ודאי יהא נאמן במיגו דאי בעי אומר איני יודע וי"ל וכו'. ובתוס' הרא"ש תירץ דירא לטעון איני יודע דאם יתפוס התובע משלו לא יהא יכול להוציא מידו מספק, והיינו לשיטתו דס"ל לעיל דף ו' דמה דתקפו כהן מוציאין מידו כיון דתופס מספק, אבל כשתופס ברי אין מוציאין מידו. אלא דיש להסתפק אם רק ב"ד לא יוציאו ממנו אבל אם יתפוס זה שנולד אצלו הספק לא יוציאו ממנו, דלגבי זה מהני מה שהספק נולד אצלו, אלא דאם להשני ספק אין להשני כלל אפשרות לתפוס, משא"כ כשטוען ברי מהני תפיסתו, אבל מ"מ אינו זוכה לגמרי לענין שהראשון לא יוכל לתפוס בחזרה, ולעיל דף ו' וכן בכתובות דף כ' תמיד קאמרי דאין לב"ד להוציא ממנו אבל לא מוזכר דאינו יכול הראשון לתפוס, וצ"ע לדינא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א