אילת השחר/בבא מציעא/צז/ב

אילת השחר בבא מציעא צז ב

דף צ"ז ע"ב

תוד"ה השוכר. דהוי כאילו אומר המשאיל ספק לי אם השאלתיך אם לאו שעל אותה טענה אין השואל חייב לישבע. ביאור דבריהם דאע"ג דשואל שטוען מתה מחמת מלאכה חייב להשבע שלא הי' אונסין, אע"פ שיש מי שס"ל דהחיוב משעת האונס וכל זמן שלא הי' האונס עדיין לא התחייב בתשלומין, אלא דמ"מ הי' כבר מה שיגרום להתחייב, דהיינו דמזמן ששאל הי' כבר דבר שיגרום להתחייב וע"ז חייבתו תורה להשבע שלא אירע מה שיחייבנו, משא"כ בספק אם השאילו דהספק דאולי לא הי' בכלל קבלת דין שואל.

עוד אפשר לפרש בכוונתם דכל מה דנתחדש דין שמשביעו על הספק בשומרין הוא כיון דהחפץ ביד שומר ובדרך הרגיל אין המפקיד יכול לדעת מה שאירע להחפץ רק הנפקד וע"ז חייבה תורה שבועה להנפקד, אבל דברים שאין הנפקד צריך לדעת יותר מהמפקיד הו"ל ככל טענות שאין מחויבים אא"כ תובע בברי, וטענה כגון אם השאיל או לא אינה טענה שעל השואל לדעת יותר מאשר על המשאיל ובזה לא נתחדש דין שבועה על ספק.

ומש"כ בתירוצם השני משום דאפי' טוען המשאיל ברי אינו נשבע אלא ע"י גלגול, צע"ק דהא גם בשבועת השומרין לולא חידוש התורה דנשבעין דנאנסה אז אם הי' תובעו בודאי שפשעת ג"כ לא הי' חייב, דהא השומר טוען לא פשעתי והוי כופר הכל, אמנם אחרי שחידשה תורה שבועת השומרין אז גם בטוען ודאי פשעת יצטרך להשבע, וא"כ כשהקשו דליחייב בטוען המשאיל איני יודע מדין שבועת השומרין דנשבעין על הספק, הי' חייב ממילא גם בתבעו ברי השאולה מתה, ומה דאין נשבעין בטוען ודאי השאולה מתה הוא רק אחרי דבזה לא נתחדש דין שבועת השומרין להשביע על הספק ממילא הוי ככל כופר הכל, א"כ מאי הוכיחו מהא דאין משביעו בטענת ברי, דהא בזה לא מתורץ למה לא יוכל להיות דין שבועת השומרין על טענה כזאת ונשביענו מספק, וממילא גם בטענת ודאי כזאת יקשה למה אינו חייב שבועה, ורק אחרי שנתרץ דטענת ספק כזה לא נשבע השומר אז נבין גם למה בטענת ודאי אינו חייב השומר לישבע, אבל להתחיל לתרץ ממה שאינו מחויב בטענת ודאי כה"ג, לכאורה צ"ע כיון דגם זה יקשה דיהי' חייב בטענת ספק וממילא גם בטענת ודאי.

תוד"ה לימא תהוי תיובתא. וי"ל דלסומכוס דאית לי' ממון המוטל בספק חולקין הוי כאילו תרוייהו מוחזקין בו. ביאור דבריהם דמה דהוי דררא דממונא דבלי טענותיהם יש ספק נותן גם להאינו מוחזק דין כמוחזק על חצי, אבל יותר מזה לא מועיל לו הדררא דממונא, ועל היותר מזה דלא מועיל לו הדררא דממונא הוא נקרא מוציא, ואם בברי מקבל הכל, הרי דמחמת טענת ברי יכול להוציא על חצי שיש רק להמוחזק בפועל דין מוחזק, וה"נ בברי ושמא היכא דאין דררא דממונא יקבל לכה"פ חצי, היינו דבעצם יכולין לומר דיקבל הכל ויוציא מהמוחזק, דהא בדררא דממונא מוציא כל מה שטוען דהיינו כל החצי שאינו מוחזק מחמת הדבר, מ"מ אם נמצא איזה סברא דכיון דמצינו דמהני כח ברי שלו רק על חצי ממה שדנין, אולי אין לו כח בטענתו להרויח על יותר מזה, אבל לכה"פ לחצי טענתו יועיל טענת ברי להוציא מהמוחזק.

תוד"ה והלה אומר (הב'). וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה. וכתב בנימוק"י דזה רק אם התחייב רק משעת האונס דאז הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, אבל למ"ד דמשעת שאלה נתחייב הוי כאיני יודע אם פרעתיך, אבל בריטב"א בשטמ"ק מבואר דרק אם מתה משתעבד למפרע לכן אף למ"ד משעת שאלה חייב הוי תמיד כאיני יודע אם נתחייבתי. וצ"ע דלפי"ז למה מבואר בכתובות דף ל"ד דלמ"ד משעת שאלה חייב אף אם טבחה בשבת ולא אמרינן קלבד"מ, ולהריטב"א למה לא יהא דין קלבד"מ בטבחה בשבת, כיון דרק אז חל החיוב ומשתעבד למפרע.

ובקהלות יעקב כתובות סי' ל' אות ה' הביא קושית הגרי"ל בלוך ז"ל לפי"מ שהוכיח הגרעק"א בכתובות דף ל"א ע"ב דאם קלבד"מ בשעת תנאי החיוב ג"כ פטור, א"כ גם למ"ד משעת שאלה חייב הא מ"מ חייב רק אם יארע האונס היינו שתמות הבהמה, וכיון דאז הי' קלבד"מ למה לא יפטר. ותירץ בקהלו"י דלמ"ד משעת שאלה אינו חייב על האונס אלא על מה שהחפץ לא הוחזר בגמר השאלה ולא שייך שקלבד"מ יפטרנו כיון דאין החיוב על רגע המיתה אלא על שלא הוחזר בגמר השאלה. [ומסתמא גם לדבריו יוכל לתבעו אחרי שמתה הפרה אע"פ שלא נגמר זמן השאלה דכיון דמתה הוי כנגמר השאלה, אלא דצ"ע אם הוזקה באופן דעדיין יכול לעשות בה מלאכתו דלדבריו עדיין אינו מחויב עבור ההיזק ולא יוכל לתובעו].

ויש להוסיף ביאור דאפילו אם על רגע שניזק הדבר א"א לחייבו, יש לחייבו על תיכף רגע שאח"ז כיון שניזוק הדבר השאול אז כל רגע זה סיבה לחייבו, משא"כ למ"ד משעת אונס חייב אז רגע האונס שניזק הדבר הוא הרגע המחייבו, וכיון שאז קלבד"מ פטור ואח"כ אין כבר מה שיחייבו.

ולפי"ז ל"ק גם להריטב"א למה למ"ד משעת שאלה לא אמרינן בטבחה בשבת קלבד"מ, דאע"ג דלפני שטבחה לא הי' חייב ולכן בספק הוי כאינו יודע אם נתחייבתי, מ"מ אין שעת הטביחה המחייב אלא דמאז חייב, אבל לא רק שעת הטביחה מחייבו לכן לא אמרינן קלבד"מ.

ועדיין צ"ע דהנה חיוב דשומרים מבואר בב"ק (דף ד' ע"ב) דחיובם מדין מזיק, אמנם חוב שואל באונסין כתב בקהלו"י סי' ל"ח דלא שייך שיחויב מדין מזיק, ומה דמנינן שואל בין הכ"ד מזיקין בב"ק דף ד' ע"ב צ"ל משום חיובו בפשיעה וגניבה ואבידה אבל חיוב אונסין הוא מחמת שחייב עצמו באחריות, ולפמשנ"ת צ"ע דהא גם קבלת אחריות לא שייך למ"ד דחייב בשעת האונס דוקא לא לפני זה ולא לאחרי זה, דאחריות שייך אם בכל אופן אם אין החפץ חייב להחזיר, דאז גם אחרי שנאנסה יש לחייבו מחמת דהא כעת אין החפץ ולמה יהי' קלבד"מ כיון דיש לחייבו גם אחרי האונס, ומדין מזיק ג"כ לא שייך כמו שהקשה בקהלו"י ואיזה גדר חיוב יש, ודוחק לומר דהתורה חייבה אותו על אונס אע"פ שאינו מזיק מ"מ חייבה אותו התורה כדין מזיק.

תוד"ה ה"נ [הנמשך לדף צ"ח ע"א]. ור"ת פי' וכו' דרבותינו שבבבל רב ושמואל וכו' כדקי"ל [פי' כמו דקי"ל בסנהדרין] ושמעינן להו נמי דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו דכיון דמחויב בעל דין שבועה ואינו יכול לישבע יעמוד ממון במקומו וכו'. העירוני דהא ר"ת פי' לעיל דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד, דלכן פיגם שטרו ומת סגי ליורשין לישבע שבועת היורשין כיון שאין יכולין לישבע מה שהי' מוטל על אביהן לישבע, ורק ביתומים מן היתומים עשו תקנה וקולא מיוחדת ליתומים של הנתבע לא לגבות מהן, ואיך קאמר כאן דס"ל דמחמת דאין יכולין לישבע יעמוד ממון במקומו דהיינו שיפסיד התובעים אע"ג דזה רק שבועה דרבנן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א