חידושי הרי"מ/בבא מציעא/צז/א
אמר רבא האי מאן דבעי למשאל כו' וליפטר נימא לי' אשקיין מיא דהוי שאילה בבעלים ואי פקח הוא נימא ליה שאיל ברישא והדר אשקייך. ותמוה מה קמ"ל רבא בזה. ומה הפקחות ודאי דאם אינו רוצה יאמר שאינו רוצה שיהיה בבעלים. ונראה לע"ד דקמשמע לן רבא שאין זו הטעאה דשמא אין זה יודע ואינו רוצה להשאילו רק באופן שיתחייב באחריות. וא"כ כשאומר לו השאילני כו' ואומר לו משוך ואח"כ אומר לו אשקיין מיא והולך להביא לו מים ובתוך כך ימשוך השואל הפרה. דלכאורה אסור דכשאמר לו לך משוך לא היה בבעלים והיה ע"ד שיהיה חייב באונסין ואחר שאמר לו אשקיין לא ידע שימשוך וע"ד כן לא השאיל והוי גזל וקמ"ל דשרי וגם שא"י משאיל לחזור בו אחר המשיכה לומר ע"ד כן השאלתיך. והטעם כיון דאמר לו מקודם לך משוך ולא חזר בו אחר שאמר אשקיין שלא ימשוך במלתא קמייתא קיים ורשאי למשוך כנ"ל. ואינו יכול לחזור בו. ואי פקח כו' היינו שאינו רוצה לחזור בו ממה שהבטיחו להשאילו וגם רוצה להשקותו שמא צריך למים. ושמא ימשוך בתוך כך. וכשיאמר שאינו רוצה שיהיה שאילה בבעלים י"ל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה כמו שלא יהיה דין אונאה למ"ד בטל. לכך יאמר לו שאיל ברישא והדר אשקייך היינו שאינו רוצה להשקותו אם ימשוך שיחשב בבעלים ויהיה המים לצורך עצמו. ושוב ילך וישקנו ואף שהשואל ימשוך בתוך כך לא חשיב שאילה בבעלים כיון דרק בעלים באמירה וכיון שמושך לא נשתעבד ע"ד כן כלל להשקותו ולא חשיב בבעלים כלל. ורק עכשיו משקה אותו בלא שיעבוד ולא היה עמו בשעת שאלה וקמ"ל רבותא שפיר כנ"ל:
שם שתלא כו' בעידן עבידתייהו כו'. תוס' ריש פרקין הקשו דהא בעלים באמירה ע"ש וברא"ש ז"ל. ולע"ד נראה כדקי"ל נדרים פ' השותפין כו' באין בו דין חלוקה זה נכנס בתוך שלו כו' ובר"ן שם דאמרינן ברירה דע"ד כן קנו שבשעה שמשתמש שלו לגמרי למפרע. כן בזה הפועל שנשתעבד באמירה לכל העיר וכשותפין הנ"ל באין בו ד"ח שהחלוקה לזמן שבעת שיעשה מלאכה של זה איגלאי דעל זו השעה נשתעבד לזה ובשעה אחרת לזה והוי בעידן עבידתא דכל אחד שאולה בבעלים נגדו ולא נגד אחר כנ"ל:
שם שאיל לן מר כו' לאשתמוטי ממס' למס' כו' ע"ש ריש ה' פסח שהקשו אף דיכול לשנות למלאכה אחרת מ"מ ודאי דחשיב בבעלים. ולע"ד נראה דהא לקמן דאזיל לדלויי כו' ולמיסר טעונה לא חשיב בבעלים כיון דהוא לצרכו. ואף דשלא ירבו משאה ג"כ לצורך השוכר שלא תוכל לישא. מ"מ עיקרו לצורך עצמו רק ממילא נעשה צורך חברו. וכן בעי לעיל פ' אלו מציאות לצרכו ולצרכה ע"ש. ובענין לימוד הרב לתלמידיו ודאי שהוא צורך שניהם דמתלמידי יותר מכולן ולצרכם שילמדם וכן התלמידים לומדים לצורך עצמם ולצורך הרב כנ"ל. וא"כ כל א' עיקרו לצורך עצמו דללמוד קודם מללמד. וממילא נעשה צורך חברו ולא היה חשיב בבעלים כלל רק משום דמצי לשנותם למסכתא אחרת שרוצה לצרכו א"כ משועבדים למלאכתו וזה השיעבוד רק לצורך הרב א"כ מה שלומדים בענין שרוצה הרב מיקרי עוסקים במלאכתו. ומסיק ביומא דכלה שחייבתו תורה לדרוש בהלכות הרגל ובזה עיקר מצוותו ללמדם לא ללמוד רק להודיעם מה שיעשו וחשיב זה עיקר וממילא צרכו וחשיב נגד הרב בבעלים כנ"ל. ומשמע מש"ס דבלא שום שיעבוד דאמירה מקודם רק שעושה מלאכתו דשואל חשיב בעידן עבידתיה בבעלים. וכן לקמן לדלויי טעונה משמע כנ"ל. וא"כ מיירי שלא שיעבדו כלל עצמן מקודם רק סתמא מ"מ הדין כנ"ל. מ"מ נראה דוקא בעת הקבוע להם ללמוד כנ"ל:
שם לדלויי טעונה כו' ופשעו כו' לא מיפשע פשעו אלא אגנובי איגנב ומתה כדרכה בי גנב כו'. ותמוה כמ"ש תוס' מה צורך לזה דמתה בי גנב. ותרוצם דחוק מאוד דע"כ טעו דמפורש פשעו בה דקאי על בי חוזאי כו'. ונראה לע"ד דיש לדקדק דאמר אוגיר כודנייתא כו' נפיק לדלויי ופשעו בה ומית. והא כיון דכבר אוגיר לא היה עמם בשעת שכירות מה בכך דנפיק אח"כ אף דהיה עמהם בשעת פשיעה לא מיפטרי כדאמר לעיל ואי מקודם היה לש"ס לפרש דנפיק לדלויי ואוגיר כו' שהיה המשיכה בעודה דלי. ואדרבא משמע שמשכו כבר והטעינו משאם אח"כ. דא"ל דזה היה הקנין מה שהטעינו דהא אין המשמעות כן. ועוד יש לדקדק למה אמר פשעו בה ומית הול"ל רק דפשעו בה כבכל מקום. ולכך י"ל הכל כמשמעות הלשון דאגיר קודם רק נפיק אח"כ והיה עמהם בשעת פשיעה. רק דמתה כדרכה אחר הפשיעה והחיוב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב וכבר כתבו תוס' הטעם ל"ו ע"א דבשעת הפשיעה מחייב בכל אונסין שיהיה אפשר לתלות שמא גורם הפשיעה ע"ש. וא"כ ניהו דקי"ל לענין בבעלים דדוקא היה עמו בשעת שאלה היינו דבעי בשעה שחל החיוב עליו כדאמר לעיל אי לאו שאלה כו' וא"כ זה החיובים דממילא לכל שומר כדינו. אבל שומר חנם או שוכר כשתחלתו בפשיעה וסופו באונס והיה עמו בשעת הפשיעה י"ל דשוב פטור מן האונסין אח"כ דזה החיוב דאונסין חל עליו בשעת הפשיעה וכיון שהיה אז בעליו עמו פטור דהיה עמו כשחל החיוב בשעת שאלה כנ"ל. וא"ש כמשמעו ופריך למ"ד פשיעה בבעלים חייב אמאי אכסוף. ומשני לא פשעו כו' היינו שמת הכודנייתא ע"י הפשיעה רק איגנובי איגנב היינו דכל גניבה קרובה לפשיעה כמ"ש תוס' והיינו דפשעו שנגנב ואח"כ מתה בי גנב וג"כ הלשון שפיר כמעיקרא דפשעו בה ומית ובזה אמר הש"ס לעיל ל"ו ע"ב ומודה רבא היכא דאיגנבה ומתה בי גנב דחייב דאי שבקה כו' ע"ש. וא"כ כיון דסבר רבא ביצאה לאגם ומתה דפטור דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם ע"ש רק במתה בי גנב חייב משום דאי שבקה בי גנב הוי קאי. וא"כ בזה שפיר י"ל כשהיה בעליו עמו בשעת פשיעה שנגנבה פטור כשמתה בי גנב כיון דמ"ל הכא והיה פטור רק חיוב זה. חל בשעה שנגנבה הוי כנ"ל דפטור משום בבעלים. וע"כ הוצרך לומר דמתה בי גנב כנ"ל וא"ש. וגם לדינא יש להסתפק בתחלתו בפשיעה וסופו באונס והיה בעליו עמו בשעת פשיעה כנ"ל:
שם השואל כו' שאלה חצי יום ושכרה חצי יום שאלה היום כו' שכר אחת ושאל אחת כו'. וקשה ל"ל כל הג'. ובתוס' כתבו דזו אף זו כו'. וקשה מה הספק יותר ביום א' מב' אדרבא בין השמשות ספק גמור בכל דוכתי אי יום או לילה. וי"ל דאדרבא מה"ט כיון דתני בגווני חדא ברי ושמא ושמא ושמא. וע"כ דלא בבה"ש טענתם דידוע שלשניהם ספק. וע"כ זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דאפשר לידע וע"כ שזה טוען בודאי היום קודם בה"ש וזה טוען ודאי לילה ושמא ושמא הוא א"י כנ"ל אם בודאי יום או בודאי לילה וגם הב' וס"ד דלא חשיב כ"כ דררא דממונא כמ"ש תוס' ודוחק דמ"מ אדרבא שייך שהיה בה"ש וטוען זה איני יודע וזה איני יודע. עוד קשה דתוס' לקמן ק' ד"ה הא מסקי בעצמם דלא קאי סיפא דיחלוקו רק על שאולה ושכורה דב' פרות ע"ש. וא"כ אא"ל דמשום הך סיפא נקיט לה כמ"ש תוס' כאן. ולע"ד י"ל דקמ"ל בכל חד רבותא. דבאינו מברר איזה חצי יום שואל ואיזה שוכר כגון שנותן חצי שכירות על יום ואומר שחצי יהיה שאול וחצי שכיר. ודאי דא"י להוציא כלום דמתי שמתה מצי למימר שזו החצי יום שכורה כמו שור א' משורי דמראהו מת כו' וחצי שדה נותן כחוש דביד המוחזק לברור. ולא היה שייך כל הטענות דברי ושמא או ברי וברי. וברישא לא תני כלל איזה חצי יום שאול ואיזה יום שכור רק סתם. וע"כ משום דכך אמר כלשון המשנה ששואל על חצי יום ושוכר על חצי יום ממילא הפי' שחצי ראשון שאול והב' שכורה כמו דמשמע פסחים ס"ג למולים ולערלים הקדים מולין כו' ע"ש דסתמא מה שהזכיר ראשון רוצה שיחול ראשון. וא"כ היינו דקמ"ל ברישא בסתם שאלה חצי יום ושכרה חצי יום אמרינן דחצי א' שאולה כנ"ל. וי"ל דדוקא בלשון הנ"ל דשואל על חצי יום ושוכר על חצי יום אבל באמר ששואל ושוכר על יום שיהיה חצי יום שאולה וחצי שכורה הוי כמו תמורת עולה ושלמים התם כיון דא"א להזכיר ב' שמות כא' לר' יוסי אין הוכחה ממה שהקדים ודוקא שחזר ואמר תמורת שלמים ע"ש. וכן כאן באומר כנ"ל. ודוקא שהזכיר שכירות אח"כ ואינו מוכרח. גם י"ל דקמ"ל להיפוך בלשון המשנה שאלה חצי יום ואחר ששאלה שכרה על חצי יום דממילא כבר חיילא שאלה על חצי יום הראשון משא"כ אם היה אומר ביחד שניהם לא היה חשיב מבורר איזה חצי שאולה כנ"ל. משא"כ סיפא דתני מבורר היום ומחר כנ"ל:
והנה קשה דבב' בבי קמאי תני שאלה ברישא ובתרא תני שכר א' ושאל א' ולמה שינה וטעמא בעי וי"ל למ"ש תוס' ק' דנוקי בחזקת חי הבהמה וכ' מה"ט באמת דלא קאי יחלוקו רק על שאל א' ע"ש. ותוס' כאן לא ס"ל. א"כ מיושב דברישא לא תני מבורר רק שהיה בשעת שאלה מבורר איזה חצי יום שאול אבל הטענות בשעה שהיה שאולה י"ל דזמן המיתה ידוע רק מחולקין דמשאיל אומר שזו החצי יום היה השאולה וז"א שכורה ולהיפוך א"כ אין כאן חזקת חי כלל. וקמ"ל רישא דאף דליכא חזקת חי מ"מ שמא וברי פטור ולא יחלוקו. ובבא ב' שאלה היום דידוע כן וע"כ טוענין על המיתה שז"א קודם רי' ומסייע חזקת חי לפטור אעפ"כ יחלוקו וברי עדיף כו'. ואיצטרך למיתני מה"ט שאול ברישא דחזקת חי לפטור ומ"מ חולקין דלא כסברת תוס' לקמן. ואח"כ שכר א' דאין מסייע חזקת חי לא לזה לא לזה. ומ"מ כל השינוים כן. ובזה אין חילוק בין שכר קודם לאח"כ:
גם י"ל למ"ש נ"י דהוי איני יודע אם פרעתיך כיון דספק אי נפטר מחויב אונסין או לא ע"ש דרוצה להוכיח לישנא דר"פ דמשעת אונסין חל חיובא דשואל ע"ש. וזה דוקא בשאלה היום ושכרה למחר דהספק אי נפטר מחיוב אונסין שכבר היה עליו ושפיר תני כנ"ל משא"כ שכרה קודם והוי רבותא דגם כה"ג חשיב רק איני יודע אם נתחייבתי. דבאמת לע"ד אף ללישנא דר"פ דחיובא דשואל משעת שאלה מכל מקום החיוב רק מעכשיו על תנאי כשתמות בזמן שאולה נתחייב למפרע ונפקא מינה למה דאמר התם שיפטרנו המיתה או, לענין יורשים. אבל מכל מקום כל שלא נתברר אי מתה בשעה שהיתה שאולה הספק אם חל החיוב למפרע כלל והוי איני יודע אם נתחייבתי. אבל על כל פנים הוי רבותא. ולמאן דאמר ברי עדיף הוי לא זו אף זו על שכר א'. ולדידן קמשמע לן דגם שאלה היום דומיא דשכר א' דדוקא ביש עסק שבועה חייב ואל"ה פטור דהוי איני יודע אם נתחייבתי כנ"ל אף דזמן שאלה קודם כנ"ל:
גם י"ל דאפשר באמת הטעם אף אי חשיב איני יודע אם פרעתיך כמו שכתב נימוקי יוסף משום דזמן שאלה קודם מכל מקום נגד החזקת חיוב יש חזקת חי דבהמה דבזמן שכורה דאח"כ מתה. ומיושב שפיר גם סיפא דשמא ושמא יחלוקו דכתב תוספות ק' דלא קאי אבזמן כו' משום דחזקת חי מסייע למוחזק עיין שם. ואם כן אין צריך לומר שתוס' חזרו שם מדבריהם כאן כמ"ש מהרש"א. די"ל דשם כתב לל"ב דר"פ בכתובות דמשעת אונסין הוא דאיחייב ואין כאן חזקת חיוב וכתב שפיר דלא קאי אליביה סיפא דיחלוקו אבזמן כו' מה שאין כן כאן פירשו ללישנא קמא דהתם דיש חזקת חיוב נגד חזקת חי וקאי סיפא אכל המשנה. אך לקמן בתוס' לא משמע כן. עוד י"ל דאם היה ביחד משיכה אחת לשכירות חצי יום ולהשאלה דחצי יום שלאחרים אפשר דלא היה חשיב שואל כלל להתחייב באונסין כמו כור בל' דיכול לחזור עד סאה אחרונה שהכל לקח ביחד וכשחוזר מקצת בטל הכל א"כ לא יהיה השכירות על חצי יום רק אם תהיה השאלה על חצי יום ב' ואם המשאיל יחזיר בו ולא ירצה להשאילו חצי יום הב' לא יהיה קיים השכירות ג"כ. וחשיב כמו שואל ספר דגם למשאיל הנאה מהשאלה שעל ידי זה מגיע לו השכירות כנ"ל. ואי נימא דחשיב שואל כהאי גוונא י"ל דלרבותא נקיט שאלה קודם למאי דאמר לקמן שאלה ואח"כ שכרה דשכירות בשאלה מישך שייכא ומהני משיכה ראשונה דשאלה על השכירות דאח"כ שנכלל משא"כ שכרה ושאלה צריך משיכה לחוד או קיימא בחצרו עיין שם ברש"י. וא"כ אם היה שכירות היום ושאלה למחר היה פשיטא דחשיב שואל ולא הוי ככור בל' רק כסאה בסלע דמשיכה זו אינו מועלת רק על השכירות לא אשאלה דמחר דלחודא קיימא והוי משוך כו' ותקנה למחר דלא מהני רק אז אם יהיה בחצרו ויכול משאיל לחזור קודם מחר ושפיר אינו תלויה בהשכירות וחשיב שואל מה שמניחה אז בתורת שאלה ואינו חוזר. רק בשאלה היום ושכרה מחר דמישך שייכא שנכלל ומהני משיכה זו דעכשיו על שניהם גם על השכירות דאח"כ והא דלא חשיב שואל כלל לחיוב אונסין דהוי ככור בל' דנהנה שעל ידי השאלה נגמר השכירות ג"כ. וקמשמע לן דגם זה חשיב שואל כנ"ל וצריך עיון מה שאין כן סיפא ב' פרות שפיר תני שכר א' ושאל א' דאין חילוק כיון דב' משיכות וב' קנינים הוי כסאה בסלע דלא שייכי כנ"ל ולא תלוי' זו בזו כנ"ל:
עוד י"ל למאן דאמר ברי עדיף. דלכאורה למה צריך הש"ס לבקש עסק שבועה שיהיה מתוך. הא אף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מכל מקום במתה תוך הזמן בפרה זו עכ"פ צריך לשלם בעד מקצת הזמן דהיינו הסוף כמו שכתבו תוספות. ואם כן תובע בעד הפרה וגם השכירות והלה מודה השכירות על כל פנים עד זמן שמתה והוי ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם בשמא וברי ישבע. אמנם עכשיו כדתני דזמן שאלה קודם. א"כ לדברי התובע שבזמן שהיתה שאולה מתה לא התחיל השכירות כלל אם כן מודה שאינו מגיע לו שכירות כלל וא"כ אף דשוכר מודה דבאמצע זמן שהיה שכורה מתה וחייב שכירות מכל מקום הוי כטענו חטין והודה לו בשעורין דמהני הודאת תובע לפטרו ולא מחייב שבועה כלל. וקמשמע לן דרק משום ברי עדיף מה שאין כן אי הוי זמן שכירות קודם אם כן תובע שבזמן שאלה מתה כבר מגיע לו כל השכירות והלה מודה מקצת שכירות והיה מתוך כנ"ל. וקמשמע לן שפיר כנ"ל:
ובזה מיושב היטב מה דפריך אזה אומר שאולה כו' מה שטענו לא הודה ומה שהודה לא טענו כו' דתמוה מאוד כמו שכתבו הראשונים ז"ל. דהוי ליה למיפרך דכופר הכל הוא עיין שם. ומה ענין למה שהודה כו'. ולמ"ש אתי שפיר דבאמת מודה השכירות כנ"ל והיה מודה מקצת רק דמה שהודה לא טענו דלפי טענתו בזמן שהיה שאולה אינו מגיע לו שכירות כלל כנ"ל ואתי שפיר:
אך למאן דאמר ברי עדיף קשה באמת ליתני להיפוך ויהיה עסק שבועה בחדא פרה כנ"ל. וי"ל באינו יודע אם בזמן שאולה או בשעה שהיתה שכורה אם כן אינו יודע כלל בבירור הזמן אף אי בשעה שהיה שכורה אי תחלה או סוף ואין הודאה דבר שבמדה ומנין כנ"ל. אף להסוברים במשכון [כשאומר ששוה יותר וא"י כמה הוי דבר שבמדה כמבואר סי' ע"ב] דכאן הספק על פחות משוה פרוטה גם כן ואינו הודאה לכ"ע:
שם תוס' ד"ה ביום הקשו למה ליה עסק שבועה הא מחויב על ידי גלגול כדאמר בש"ס בברי וברי. וממילא ברי ושמא יהיה מתוך כו'. ונדחקו. והרבה פוסקים למדו מכאן דלא אמרינן בגלגול מתוך כו':
ולע"ד י"ל דמבואר בש"ע דגם להפוסקים דאמרינן מתוך בגלגול דוקא כשטוען ברי על העיקר ומחויב שבועה ולכך כשטוען על הגלגול איני יודע שייך מתוך כו'. מה שאין כן בטוען איני יודע על עיקר שבועה כמו נ' ידענא ונ' אינו יודע דצריך לשלם משום מתוך שוב אין כאן גלגול כלל. ושוב כשטוען על הגלגולים איני יודע לא שייך מתוך דגם אלו טען ברי לא היה שבועה דגלגול כלל כנ"ל כיון שאין עיקר שבועה כנ"ל. וא"כ בשלמא בשאר גלגול שבועה שהוא על ב' דברים שפיר שייך כיון דעל עיקר מודה מקצת וכופר וחייב שבועה אמרינן על הגלגול דאינו יודע מתוך ומשלם הגלגול ואעפ"כ נשבע על העיקר שכופר. אבל כאן הגלגול הוא על אותו הפרה עצמה דאמר אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה היינו לדבריך אף אי היה שכורה וממילא ע"י גלגול דהיה השכורה ואם כן כשאומר איני יודע אם שאולה או שכורה. איך שייך דנימא מתוך בשביל דחייב שבועה דכדרכה וע"י גלגול דשאלה ואיני יודע ישלם הא אי נימא על הגלגול מתוך אם כן אין כאן עיקר שבועה כלל דכשמשלם אין כאן שבועה דכדרכה מתה וא"כ אין כאן גלגול שיהיה שייך מתוך כלל. וכמו בטוען נ' ידענא ונ' אינו יודע דאין גלגול כלל. וא"כ אי אפשר לומר כאן כלל מתוך משום הגלגול כיון דהגלגול הוא על זה החיוב עצמו שבא עליו העיקר שבועה לא שייך מתוך כלל כנ"ל:
אך תוס' לטעמייהו דלא אמרינן מתוך רק בהוי ליה למידע. והוא מטעם דאין מאמינים לו שאינו יודע רק אומר כן שלא ישבע. וא"כ דוקא באמר קודם שגלגל עליו נ' ידענא ונ' א"י אינו יכול אח"כ לגלגל עליו שכבר אינו חייב שבועה רק ממון ולא שייך דלכך אמר איני יודע שלא ישבע דלא ידע מהגלגול. מה שאין כן תובעו ק' וקרקעות וכה"ג ואומר נ' ידענא ונ' א"י וקרקעות כופר אפשר דחייב שבועה דגלגול דאמרינן דאמר איני יודע כדי לפטור מגלגול ובאומר איני יודע חייב לשלם ואם כן גם כאן כן דכבר יש עליו תביעת הגלגול שייך כנ"ל. ומכל מקום ז"א דאם יהיה הדין תמיד כך יהיה הפסק שלא כדין. ותוספות ס"ל כיון דאם יטעון ברי חייב שבועה שייך באיני יודע מתוך דאומר א"י כדי לפטור. מה שאין כן לדידן דאינו בשביל שאין מאמינים דאינו יודע רק דתליא אם יש חיוב שבועה ואתי שפיר כנ"ל:
עוד י"ל דבלא שטר לדידן דחייב שבועת שומרין הוא רק משום דהוי מגו דהעזה לפטור משבועה. א"כ אם נאמר דהוי מתוך משום גלגול דשאולה אם כן הוי לפטור מממון ואין צריך לישבע כלל דכדרכה מתה דנאמן מגו דהחזרתי כיון דעל ידי חיוב שבועה זו יצטרך לשלם. דבשלמא בשאר גלגול אינו שייכות איני יודע דגלגול אף שישלם לחיוב שבועה דכפירה דמכל מקום על הכפירה הוי מגו דהעזה לפטור משבועה. וגם הוי מממון לממון כמו שכתב נימוקי יוסף ריש בבא מציעא דלא מהני לענין ממון רק לשבועה ע"ש וממ"נ כנ"ל. מה שאין כן כאן דעל אותו ממון וישלם על ידי חיוב השבועה שפיר מהימן במיגו ואמרינן דאין עליו חיוב שבועה כלל כנ"ל:
עוד י"ל פשוט. לרוב הפוסקים דעיקר שבועה בשומרין רק שאינו ברשותו והשאר גלגול וכשיש עדים שמתה אין שייך שבועה מן התורה וכן פסק המחבר ותוספת פרק קמא. ואם כן לכאורה כאן איך אמר אשתבע לי דכדרכה מתה וע"י גלגול דשכורה בברי וברי הא כיון דטוען משאיל ברי שאולה מתה אם כן מודה שמתה ושוב אין שבועה כלל מן התורה עליו דכדרכה ולא פשע. אך בב' פרות י"ל שפיר דטוען ברי שזו הקיימת היא אותה ששכורה. וממילא אי מתה השניה ע"כ היתה השאולה אבל מכל מקום אינו יודע כלל אם מתה השניה או לא. ושפיר יש עיקר שבועה שאינה ברשותו וע"י הגלגול השאר. אבל ברישא בפרה א' בזמן שהיתה שאולה על כרחך אם טוען ברי בזמן שאלה מתה מודה שמתה ואין כאן שבועה לא עיקר ולא גלגול. ומיושב שפיר דבסיפא דברי וברי תני רק ז"א שאולה וז"א שכורה ובזה תני שפיר ישבע ועל ידי גלגול כנ"ל. מה שאין כן רישא דתני להדיא בזמן שהיה שאולה כו' והלה אומר איני יודע חייב א"א לומר כלל מטעם גלגול כנ"ל. וי"ל דתוספות דסבירא להו דבברי ושמא אמרינן מגו להוציא אם כן נאמן מגו שלא היה טוען דיודע דמתה כיון דס"ל השתא דגם בטוען ספק יהיה על הגלגול מתוך כנ"ל. וממילא למסקנא דבטענת שמא אין מגלגלין גם רישא דברי ושמא מיושב כנ"ל. עיין מ"ש לקמן בעז"ה עוד על קושי' תוספות הנ"ל:
בנמוקי יוסף תירץ דמיירי במודה או יש עדים כן שמתה עיין שם. ותמוה מאוד הא ברי וברי אמר בגמרא משום גלגול ובזה היה קושייתם עיין שם וצ"ל דרישא וסיפא לאו בחד גווני ולמה שינה על ברי וברי הא אף שמא וברי. ואפשר דרבותא קמשמע לן כיון דמתני' סומכוס הוא ולמאן דאמר אמר גם בברי וברי הטעם דישבע דמודה סומכוס בדאיכא שבועה מן התורה דלא אמרינן חולקין עיין שם לקמן ק' בגמרא ותוס' ד"ה תנן. וא"כ בגלגול דאיבעי' לש"ס שבועות מ"ט בדרבנן אי מגלגלין בלא טען עיין שם ובשבועה דאורייתא ניהו דכתב הרא"ש ושאר פוסקים שם דמגלגלין אף דלא טעין מכל מקום י"ל דוקא אם רוצה עכ"פ שיגלגלו אבל כשאינו רוצה אין כלל שבועת גלגול. וממילא לסומכוס חולקין ואין יכולין להפסידו על ידי שבועת הגלגול דיהיה שייך מודה סומכוס דכשאינו רוצה לגלגל אין כאן שבועה כנ"ל. וקמשמע לן דגם בגלגול כן דחשיב בירור על ידי השבועה. ומדויק לשון הגמרא דאמר ליה אשתבע כו' ומיגו דמשתבע כו' היינו כיון שאפשר לגלגל שוב חשיב איכא שבועה דאורייתא ומודה סומכוס כנ"ל. ואי נימא דבאמת כן לסומכוס י"ל הפי' בגמרא דאם רוצה למחול העיקר גם כן דכדרכה מתה באמת יהיה הדין חולקין מחמת ספק שאולה כנ"ל דכיון דמוחל העיקר אין כאן גלגול וחולקין אבל אם רוצה להשביעו על שמתה כדרכה שוב אינו יכול לתבוע שיהיה חולקין משום ספק שאולה דכיון דמשביע העיקר שוב ממילא איכא שבועה דאורייתא ע"י גלגול ומודה סומכוס כנ"ל. ומדויק שפיר בעז"ה לשון הגמרא התמוה חדא אטו לא ידע דין גלגול. ולא משני בקיצור ע"י גלגול. וגם דאמר על ידי גלגול דא"ל אשתבע כו' ומיגו דמשתבע כו' למה הא דנקיט דאמר ליה אשתבע בלא אמירתו פוסקין כן. ולהנ"ל שפיר קמ"ל אף דאי מוחל העיקר חולקין מ"מ דאמר ליה אשתבע כו' שוב מגו דמשתבע כו'. ואף שלא ירצה לגלגל הדין דאין חולקין כנ"ל. וא"כ שפיר נקיט הך בבא דברי וברי באין עדים שמתה לאשמעינן כנ"ל. דלא היה אפשר למנקט בשמא וברי דגם כן מגלגלין דבזה אין שום רבותא דלא אמר סומכוס בשמא וברי. ולכך כולהו בבי ביש עדים. רק בברי וברי קמ"ל כנ"ל בליכא עדים:
עוד אפשר כונת נמוקי יוסף לדידן דקי"ל לאו ברי עדיף דמהני במודה מקצת וגם סיפא דברי וברי לא משום גלגול כמו שכתב רש"י ז"ל דרק לר"ה ור"י פריך כנ"ל ומיירי באיכא עדים. ולמאן דאמר ברי עדיף בלא זה לא קשה דשמא וברי יהיה חייב שבועה ע"י גלגול. כיון דמהני ברי להוציא ממון כ"ש דמהני לפטור משבועה דהא אם ישלם ויחזור ויתבענו יהיה חייב להחזיר דברי ושמא ברי עדיף כ"ש דאין צריך לישבע. ושבועת שומרין משום דשמא טוב וברי גרוע מה שאין כן לענין שאולה ושכורה כנ"ל. וממילא בשמא ושמא לא חשיב מתוך כיון דאם היה טוען ברי לא היה חיוב שבועה כנ"ל:
וזה לע"ד טעם התוס' שכתבו דאין מגלגלין על טענת ספק רק כשיש רגלים לדבר ע"ש שנדחקו בטעמו דהא להחזיק לכ"ע ברי עדיף ואף בשטר דמהני חזקה דשטרא בידי מה בעי להוציא ממון ומכל מקום במלוה טוען שמא ולוה ברי פטור כמ"ש בש"ע. ואם כן גם לדידן למה לא יועיל ברי עדיף לפטור משבועה דהא מסייע ליה שטרא גבי סלעים כו' פוטר משבועה ועד אחד אף דאינו נאמן נגד שטר וכ"ש ברי. ואם כן שבועת שומרין למה חייב. וע"כ או משום דברי גרוע כנ"ל. או משום דעל כרחך משום הכי חייבה תורה שבועה דסתמא לא נאבד כמו בכל מעשה שצריך לברר שנעשה מעשה גם בתנאי וכה"ג ולא מהני ברי. או כדאמר פרק המפקיד דשבועת שומרין כדי להפיס דעתו עיין שם. ואם כן לענין הגלגול לא שייך כל הני טעמי דהא מצד עצמו לא חייבתו תורה שבועה כלל ואמרי' ברי עדיף לפטרו. ורק ברגלים לדבר כמו העיקר כמו בסוטה מהני נגד הברי כנ"ל משא"כ באין רגלים לדבר כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |