אילת השחר/בבא מציעא/צב/ב

אילת השחר בבא מציעא צב ב

דף צ"ב ע"ב

הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. היינו דלמ"ד משל שמים הוא אוכל אתי לי' שפיר, יש לעיין איך יכול לעשר מה שהבן יאכל למ"ד משל שמים, דהא כתבו התוס' לעיל עמוד א' ד"ה אי אמרת, דאינו זוכה אלא מה שהוא לועס, א"כ כ"ז שאינו בתוך פיו אינו שלו ואיך יעשר, גם אם יעשר ע"כ יעשר על הפירות שיהי' אח"כ בפיו דאז יזכה בהם, והו"ל מעשר על דבר שאינו שלו לכשיהי' שלו, דיש בזה משום אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

ולפימש"כ הרא"ש בנדרים דף ל"ד ע"ב בשם הר' אליעזר ממיץ באומר על ככר הפקר הואיל בידו לקנות מהני, אפשר דגם כאן מהני, אלא דהסתפקו אם יתר הראשונים פליגי עליה וס"ל דבידו כזה לא מהני כיון דעדיין אינו שלו, עי' חזו"א אה"ז סימן קמ"ח למסכת קידושין דף ס"ב, ומכאן יהי' ראי' דזה מהני מה דבידו לזכות בשעת אכילה.

השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו וכו' איסורא לא זכי להו רחמנא. מסתבר דגם קטן העובד יוכל למנעו מלאכול כיון דאיסורא לא זכי לי' רחמנא, אע"ג דקטן מותר לאכול נבילות ואיכא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ כיון דהוי דבר איסור לא נאמר בה דין אכילה להפועל. והעירוני דבמנ"ח סוף מצו' תקע"ו דן בזה.

השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי וכו' התם משום דמיחזי כמקח טעות. יש לעיין אדרבה א"כ הו"ל כעובדין בלי ששכרן דאז לרבנן דאיסי אין הפועל אוכל בזה, ולמה צריך לפדות ולתת להם, ואולי יש לומר משום דכיון דפועל אוכל נמצא דשכר שכיר הוא לפי השכר שמשלמין ליום בצירוף אכילת הפירות, וכיון שזה שכירות בטעות צריך לשלם לו כפי שיווי העבודה, וזהו שיווי העבודה היינו השכר של עבודת יום ואכילת הפירות.

משום דמיחזי כמקח טעות. יש לעיין אם אחד שכר פועל לעבוד בשדה של חבירו, דזה ששכר את הפועל משלם ותובע מבעל השדה מה שההנהו כדלעיל דף ע"ו, ובודאי דאין זכות להפועל לאכול, דלגבי בעל השדה הו"ל כדין דאיסי דאינו עובד מחמת הבעה"ב אלא כמעצמו, אם יהי' מחויב להשתדל לקנות מבעל הבית פירות כדי שיוכל הפועל לאכול כמו כאן דמחייבינן לי' לפדות ולהאכילן, או דכיון דמשמע דאינו מקח טעות ממש אלא דמיחזי כמקח טעות, לכן רק לפדות שייך לחייבו דהא בידו לפדות, אבל לקנות הפירות דאולי לא יסכים הבעה"ב ממילא לא חייבוהו כלל, ואפי' אם משער דהבעה"ב יסכים מ"מ אינו חייב להשתדל דחיוב כזה לא מצינו.

קוצץ אדם וכו' ע"י בנו וכו' ידעי וקא מחלי. הנה הא דמהני הוא מדין מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, וכ"כ במאירי להדיא. ולכאורה למה לא יוכל לחזור מתנאו, ובשלמא במתנה על שאר וכסות דזה תנאי בהקידושין דחלין קידושין בתנאי זה ולא שייך לחזור, אבל כאן למה לא יוכל הפועל לחזור, ובפרט לפי"מ דפסקינן משל שמים הוא אוכל ואין לו כלל זכות לפני שאוכל, וע"כ דמיירי דעי"ז לא אכל, א"כ לא חל שום דין ע"י התנאי ומה זה נוגע למתנה עמש"כ בתורה.

גם צ"ע למה אמרינן לעיל דף פ"ח ע"ב ברש"י שם בהא דאם חסמת פטור, דחסמת היינו או ע"י קציצה או דחסמו ממש, למה צריך ע"ז דרשה תיפו"ל דאם הוא אז אינו אוכל הו"ל מרצונו שחוסם עצמו ואיך ס"ד לאסור. [ובמנחת חינוך מצוה תקע"ו הקשה הא סתם מתני' ר"מ דס"ל בדבר שבממון תנאו בטל, ועוד הא לא מהני מחילה כיון דמשל שמים הוא אוכל, ושייך רק סילוק, ואפשר לומר דלא דמי למה שמסתלק מירושת אשתו וכדומה דעדיין אין לו כלום בזה, אבל כאן יש לו זכות בדבר ששוה ממון ושייך מחילה].

עוד יש לעיין דהנה תמיד במתנה עמש"כ בתורה כגון בשאר וכסות הא מתנה על דבשלב"ל כמוש"כ התוס' בגיטין דף ע"ח ובר"פ הכותב ועוד דוכתי, אלא דמהני היכא דהתנה בפירוש, היינו היכא דהי' ממש בדיני תנאי מהני, וא"כ התינח לגבי האב דהתנה ממש בדיני תנאי, אבל הבן דאמרינן עליו ידע וקא מחיל מה מהני המחילה לענין שלא יוכל לחזור, אפי' אם יתנה גם הבן מ"מ מה שייך תנאי כיון דאין הוא בעלים על הממון, וע"כ דלא חל שום דין רק דמיירי דעבד ולא אכל הרי דמחיל, א"כ כיון דבין כך צריך להעמיד דמחל אבל לא משום דהי' מחויב עפ"י דין למחול, א"כ למה דחק להמאירי ללמוד דמהני משום דמתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, הא אף למ"ד דלא מהני מ"מ כיון שעבד הבן ולא אכל הרי מחל, וכמו באשה אם לא תבעה שום פעם שאר כסות דאי"ז נוגע לגבי אם מהני תנאי בממון או לא.

ולקמן אמרינן צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי לי' רחמנא, נמצא לפי"ז דמה דהפועל אינו אוכל הוא בגדר צער ולא סתם ענין ממון, דאילו סתם הפסד ממון הא האב צריך לזכות, אלא דמה דנמנעים לאכול הוא בגדר צער הגוף וצער לא זכתה התורה לאב, וא"כ לפי"ז הא דכתב דמהני קציצה ע"י עצמו מדין מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון ואיך יועיל דהא הוי צער הגוף, וכמו דבעונה לא מהני המחילה ויכולה אח"ז לחזור, ה"נ כאן כיון דזה בגדר צערא דגופא איך מהני התנאי, והן אמנם בריטב"א בשטמ"ק לעיל דף נ"א מבואר דגם בעונה מהני להתנות והוי כדבר שבממון, ורק ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם או שלא תצטרכי גט אז הוא דהוי מתנה עמש"כ בתורה, ולפי"ז מהני שפיר אפילו בצער הגוף, אך רוב הראשונים ס"ל דרק לגבי שאר וכסות תנאו קיים אבל לגבי עונה תנאו בטל. ולפי"ז איך תתפרש המשנה דמהני לקוץ ע"י עצמו מדין מתנה עמש"כ בתורה, לפי האוקימתא דצערא לא זכי לי' רחמנא דזהו בגדר צער, וע"ז יש לומר דעיקר זכות אכילה הוא דבר שבממון, אלא דעי"ז שזכתה תורה להפועל לאכול אז כשאינו אוכל כיון דעי"ז יש לו צער אז לא זיכתה תורה להאב ממון כזה שהמניעה ממנו גורמת צער, אבל בעיקרו דין ממון הוא, ולכן להתנות על עצמו שפיר יכול, ולא דמי לעונה דעיקרה צער, ומ"מ כיון דאכילת פועל הוא ממון שיש בו צער אין להאב זכות להתנות כיון דעי"ז יהי' לו צער.

והנה מבואר גם לאוקימתא דצערא דבנו לא זכי לי' רחמנא, מ"מ להתנות על עבדו קטן יכול להתנות אע"ג דיהי' להקטן צער הגוף, וצ"ל לפי"ז דלא רק דצער שציערו להעבד שייך להאדון כמבואר בב"ק דף פ"ז, אלא דעל כל ענין הצער של העבד האדון הוא הבעלים ע"ז ויש לו רשות גם לצערו,. [ומ"מ בצער חבלה אין לו רשות אלא דאם חבלו בו זה שייך להאדון], ועי' גיטין דף י"ב ע"ב.

גדולים ידעי וקא מחלי. לכאורה אין נפק"מ מחמת רצונם למחול, דגם קטנים מחלי אלא דלא מהני מחילתן, וא"כ כיון דמסקינן בגיטין דף נ"ט דפעוטות מתנתן מתנה ובודאי ה"ה מחילתן, והרעק"א בגליון הש"ס לעיל דף כ"א ע"ב הביא מדברי התוס' בב"ב דף קמ"ג ע"ב דגם יותר קטן מגיל פעוטות יועיל מחילתן על מה שעדיין לא קנו כבר ממש, א"כ גם קטנים שייך שיועיל מחילתן ובודאי לא שייך לומר דמיירי ביונקי שדים, עכ"פ נצטרך לומר דקטנים אין הכונה פחות מי"ג שנה אלא קטנים מאד.

רש"י ד"ה הוא אוכל ופטור דהתורה זכתה לו כלקט שכחה ופאה. לכאורה למה הוצרך לזה הא כיון דלא נגמרה מלאכתו למעשר למה יתחייב הא אין דינו כמקח, וגם מה זה שייך ללקט שכחה ופאה דפטורין מהדרשא דובא הלוי שאין לו חלק ונחלה יצא זה שיש לו חלק ונחלה [כמבואר בתוס' ב"ק דף כ"ח א' בשם הספרי], וכאן הא לא שייך זה, אמנם ע"ז י"ל דס"ל לרש"י דגם זה מקרי שיש לו חלק ונחלה כיון דסובר רש"י דזה כמתנות עניים, ואי"צ דוקא שכ"א יוכל לזכות אלא דכל דזכייתו מדין צדקה הו"ל יד כל א' שוה ומתמעט, אך כאן ודאי דוקא כשיאכל, אבל כשאינו אוכל לא הי' בזה כלל דין מתנות עניים, ואינו דומה בזה ללקט דבפשטות אף אי לא זכו בו עניים ג"כ פטור ממעשר [ויעוי' במשנה למלך פ"ב מהל' תרומות ה"ט שנסתפק בזה], ולכן אם לא אכל יצטרך הבעה"ב להפריש תרומות ומעשרות נגד כל הפירות ולא ינכה חלק שהיו יכולים לאכול, דהא כשלא אכלו לא הי' בזה דין מתנות עניים כלל דהא לא הי' דבר מופרש כמו בלקט שכחה ופאה.

תוד"ה על מנת. תוס' הקשו על רש"י דקצץ בשכר עבודתו שיאכל בנו, דא"כ מאי פריך בנו אמאי חייב דודאי הוי מקח גמור, והנה רש"י לשיטתו דלמ"ד משלו הוי שכר שקצבה לו תורה חוץ ממה שהתנה בעה"ב, ע"ז פריך דמ"ש אם התורה קצבה או שהוא קצב, דמ"מ מה שהוא בתור שכר לא הוי כמקח, ע"ז חילק התרצן דמ"מ יש חילוק בין אם התנה או לא התנה אע"ג דתרוייהו הוי שכר.

בא"ד. דהא לא הוה לו לחייבו אלא במה שאוכל יותר מן האב. ונצטרך לומר דיש שיעור מדוייק כמה פירות הוא אוכל ומה שאוכל יותר חייב בתרו"מ, ולכאורה אם אביו הי' אוכל עשרים פירות והוא אוכל ל' יש מהם שחייבין במעשר ויש שאינם חייבים, ואיך יפריש, דהא על כל פרי יש לומר דזה הפטור והשני החיוב או להיפך, נמצא דכשמפריש הוא מפריש מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב, ורק למ"ד יש ברירה אפשר שיועיל דאיזה שיבחר להיות מדין התורה והשאר מחמת הקציצה, ואין לומר דעשרים הראשונים שיאכל הוי פטור והשאר חיוב, כיון דאם משלו הוא אוכל הא באכילה לא נתחדש שום דין, דכבר זכה קודם וקודם שליקט יש לו כבר זכות על עשרים פירות שהם יהי' שלו מדין פועל אוכל, ושהאכילה שאח"כ תברר הא צריך לברירה.

ומבואר בתוס' דלמ"ד משל שמים אתי לי' שפיר למה חייב הכל במעשר, דכיון דקצץ אפי' כנגד מה שאביו הי' בין כך אוכל, מ"מ כעת זכה בזה בתורת מקח, ולכאורה זהו סתירה למש"כ לעיל בדף פ"ט ע"ב בד"ה קצץ להקשות על רש"י דמאי מהני מה דהתנה דלכן יתחייב לעשר אם יאכל שתים שתים, דכאן ס"ל דמ"מ כיון שקצץ הוי כמקח, וצע"ק.

תוד"ה הכי גרסינן. מבואר בדבריהם דלכן ניחא לי' אם משלו הוא אוכל דשפיר מחויב לפדותן כיון דהוא התנה, ואע"ג דמה מהני סוף סוף אסור לאוכלם, מ"מ כיון דרמי חיוב אגברא להאכילם אז הוא מחויב לפדותן וליתן להם, משא"כ אי בשל שמים דלא התחייב עצמו להאכילן, ולרש"י דביאר לעיל דאי משלו הוא אוכל זהו שכרו שמוסיפין מן השמים חוץ ממה שהתנה הבעה"ב, צ"ל דהא דהוי ניחא לי' אי משלו הוא אוכל הרי דזה דהתורה חייבה להבעה"ב ליתן להפועל ולכן יש להפועל תביעה על בעה"ב דמחויב להעמיד לו פירות לאכילה, משא"כ אי משל שמים הוא אוכל דאין להפועל תביעה על הבעלים אלא דיכול ליקח ולאכול וכשאסורין אין לו לתבוע כלום.

ולכאורה עדיין למה אמרינן דאיסורא לא זכי לי' רחמנא, נימא שיזכה ויוכל בעצמו לפדותן ולאכול, וצ"ל דכיון דאין לו תביעה לפדותן ממילא לא שייך שיזכה בפירות כיון דאסורין, משא"כ אי בשלו איה"נ דאינו זוכה בהפירות מ"מ זוכה תביעה על הבעה"ב.

והנה ברש"י לעיל עמוד א' ד"ה לדידי' הבאנו דהגר"א מדייק מרש"י דאף אי משל שמים אוכל מ"מ כשלקח בידו יכול כבר ליתן לאשתו לבניו, והיינו שיטת הי"א המובא בטור, ולהלן ברש"י ד"ה אי אמרת משל שמים וכן בד"ה משל שמים מבואר דאינן זוכין אלא כשיגיע לפיהן, אלא דל"ק כלל דבקטן הא אין לו כח לקנות בלי דעת אחרת מקנה, אז למ"ד משלו הוא אוכל דהוי כשכר שהוסיפה לו תורה שפיר גם בקטן שייך זכות זה, אבל אי משל שמים הא כדי שיקנה צריך כח קני', וקטן אין לו זכי' בלי דעת אחרת מקנה אלא כשאוכל הוי כאוכל משלו.

בא"ד. ור"ח פי' אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה כיון דמשל שמים אוכל. העירוני מאי נפק"מ דגם אי משלו אוכל יקשה כן, אלא דהתוס' הא ביארו דאי משלו היינו דהוי כאילו התנה ולכן מותר לו לאכול, נמצא דכל ההיתר מחמת דהוי כהתנה, ובודאי דגם אם התנה לא יהי' מותר בשביל זה לאכול דבר איסור, אבל אי משל שמים הוא אוכל מצינו דמותר לכהנים לאכול קדשים משלחן גבוה, וה"נ כעין זה ס"ד דהתירה לו תורה לאכול משל שמים ויהא מותר אפי' דבר איסור.

וצריך לחלק מהא דלא הוי קשה לי' למה לא מותר לאכול תרומה לעיל דף צ', וזה אפשר או משום דרק דבר ששייך פדייה ורמי עליה איסורא רק כ"ז שלא נפדה ושייך לומר דהוי כנתן ופדה משא"כ תרומה, או דבתרומה דהוא דין רק על הישראל שאסור לו לאכול מפני דיניו, ע"ז לא יועיל להתיר אי משל שמים, משא"כ לפני פדי' דאינו תלוי מחמת דיניו של האוכל, וה"נ יש לחלק מנזיר דזה מצד דיניו לכן הוי פשיטא לי' דאינו אוכל, דהתורה לא התירה אם יש לו דין איסור מחמתו, משא"כ במעשר שני או רבעי שלא נפדה דזה אינו תלוי מחמת דיניו של הפועל ס"ד דאי משל שמים שפיר יאכל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א