אילת השחר/בבא מציעא/צב/א

אילת השחר בבא מציעא צב א

דף צ"ב ע"א

ר' אלעזר חסמא אמר לא יאכל פועל יתר על שכרו. יש לעיין אם הכונה שכר שקצב עמו, או לפי"מ שנשכרין פועלים, ואם לפי שכרו שקצב, נמצא דאיסי דס"ל דאוכל אפי' לא שכרוהו לעבוד ע"כ פליג אר"א חסמא, דלר"א חסמא דלא יאכל יותר על מה שקצב א"כ כשלא קצב כלל א"א לו בכלל לאכול, אבל אם הכונה שכרו כפי"מ שנשכרין אין הכרח דפליג, דאפשר דגם לאיסי לא יאכל רק כפי שכר הראוי לו, ואיכא גם נפקותא באם ביקשו הבעה"ב לעבוד בלי שכר אם יוכל לאכול לר"א חסמא. ובמאירי כתב להדיא דכשביקשו לעבוד בחנם יאכל כדין פועל. אלא דאין ראי' לספיקתנו כיון דלא פסקינן כר"א חסמא.

דאמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. במאירי כתב דלא יאכל כל האשכול אף לר' אסי. והעירוני דא"כ למה אמרינן דמדבריו דאוכל אפי' ששכרו לאשכול א' לא ידענו הדין השני כיון דליכא למיתב לכליו של בעה"ב דהא נותן קצת לכליו. ואפשר דאל כליך נקרא כשנותן הדבר כדרך שנותנין הדבר הקצור, וכיון שסתם קצירה דענבים היינו ע"י תלישת אשכולות, אז נתינה לכליו של בעה"ב נקרא דוקא כשנותן אשכול, אבל נתינת קצת ענבים אינו נקרא אל כליך, ומה דס"ל להמאירי דלא מסתברא שיאכל הכל אינו מחמת הדרשא דאל כליך, דלר' אסי ע"כ לא דורש את זה, דא"כ גם נתינת קצת ענבים אין כאן אל כליך, אלא סתם מסברא לא מסתבר דהתורה תזכהו לאכול הכל דאז הא אינו עובד כלום בשביל הבעה"ב, ולכן עביד צריכותא דס"ד דהיכא דאין מה לתת לכליו, דהיינו דאינו נותן אשכול שלם כמו שבצרו לתוך הכלי, יוכל לאכול, משא"כ היכא דבוצר עוד אשכולות יתן קודם לכליו של בעה"ב אשכול. (מהדו"ק)

שם. אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. ויש לעיין דהא גמר כבר מלאכתו ואינו עוסק במלאכת בעה"ב, ובשלמא בדין השני דאוכל האשכול הראשון לפני שבצר עוד, צ"ל דמשתדל לבצור עוד, אבל כששכרו לבצור רק אשכול א' הא גמר כבר מלאכתו, ואפשר דכל שלא נתן עדיין לסל מקרי עוסק במלאכת בעה"ב, ונפק"מ בגמר האשכול האחרון כ"ז שלא נתן בכלי עדיין מקרי עוסק במלאכה, דזה מלאכת הבצירה יחד עם נתינה לכלי, ולאיסי דאוכל בלי ששכרוהו ע"כ צ"ל דיאכל רק כשיעבוד בבצירת ענבים אחרים, דבל"ז הא אחרי שגמר בצירת אשכול אינו עושה כבר במלאכה כלל, כיון דאין עליו כלל חיוב לעבוד. (מהדו"ק)

שם. אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ואמר ר' אסי אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו. יש לעיין דלעיל הסתפקו בעושה בגפן זה אם מותר לאכול בגפן אחר שאינו עושה בו עדיין, א"כ כאן בדין השני של ר' אסי הא לא עושה כעת מלאכה בשביל בעל הבית, דהא תולשו כדי לאכלו ולא עדיף מאינו עושה עדיין בגפן זה בשביל הבעה"ב, וא"כ נפשוט מזה באכל, וכן בדין הראשון של ר' אסי הא כיון דתולשו ובדעתו לאוכלו הא אינו עושה בשביל הבעלים ואיך מותר לו לאכול וא"כ נפשוט הבעיא.

אמנם מבואר לקמן דף קי"א ב' בתוד"ה לבצור דאפילו עובר בבל תלין אם אינו משלם לו, הרי דזה נקרא דעבד בשביל הבעה"ב, והטעם דכמו אם שוכר פועל לעבוד בשביל איש אחר ואומר לו שכרך עלי הוא חייב, ה"נ כאן כיון ששכרו הו"ל כאומר לו שכרך עלי אפילו שאתה עושה להנאתך, ושפיר מקרי דעוסק בזה במלאכתו של הבעה"ב.

דלמא בעושין בסעודתם. יש לעיין למה לא יהי' דינו לקבל שכר, דהא הו"ל כיורד בשדה העשוי' ליטע ויקבל כדין פועל וגם יאכל כמו כל פועל שכור, ולרבנן אין לו רק השכירות כדרך פועלים אבל לא זכתה לו תורה לאכול.

נראה דגם לאיסי אם בצרו אשכול אין להם לאכול הרבה אשכולות בשכר בצירת האשכול שזה שוה יותר מדמי עבודתו, דא"כ למה צריכים לתרץ ולומר דלכן לא שבקת חיי משום דניחא לי' לאוגר אגורי וכו', הא פשוט נמצא דיפסידוהו דכל א' יקטוף אשכול א' לכליו של בעה"ב ויאכל יותר מזה, וע"כ דגם לאיסי אינו אוכל יותר מדמי שיווי עבודתו, ולכן צ"ל הא דלא יאכל לרבנן אע"ג דהוי כיורד לעשות בשדה העשוי' ליטע דמגיע לו כדי שכרו, משום דאמדינן דניחא לי' לאוגר אגורי וכו', ולא הוי כעשוי' ליטע. (מהדו"ק)

אפ"ה ניחא לי' לאיניש לאוגר אגורי. משמע אע"ג דילפינן לעיל דף פ"ז ע"ב דקרא מיירי בפועל דומיא דלא תבוא עליו השמש, מ"מ גם כשעושה בלי רשות בעה"ב הי' יכול להכלל בדין פועל, אע"ג דלענין דין דבל תלין בודאי אינו מוזהר אם לא שכרו, רק דלא מסתבר לי' מחמת האי סברא דלא ניחא לי' לאינש דנקטפו כו"ע פרדיסי', ולכאורה הי' אפשר דסובר דגז"ש דפועל משמע שכיר ממש כמו לענין בל תלין, אלא דבר מין דין מקשה אף אם אין לימוד לא מסתבר שיהי' דין כזה דלא שבקת חיי לכל בריה.

אלא דנראה דאי"צ דוקא פועל כזה שאם לא משלמין לו תיכף עובר בל תלין, דהנה בשכר הפועל ע"י שליח מבואר לקמן דף קי"א דאינו עובר בבל תלין, ומ"מ ודאי גם פועל שנשכר ע"י שליח אוכל במה שהוא עובד, וע"כ דלא בעינן לגבי זכות אכילה דוקא פועל שעוברין עליו בבל תלין. (מהדו"ק)

פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני וכו' אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי לי' רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו. והטור בסי' של"ז הביא מחלוקת דיש דס"ל דלאחר שנטל הפועל יכול ליתן גם אם משל שמים הוא אוכל, ובפרישה כתב דכן משמע מרש"י דכתב כאן דכל זמן דלא מטא לידי' לא זכי לי' דליתבי' לאשתו, ויש לעיין להשיטה הזאת דלמה לא יכולה אשתו לזכות עבורו, והא אין כאן תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, דהא התורה מזכה שהבעל הבית צריך לתת לו לקחת ולאכול.

ואפשר דתפיס לבעל חוב מהני משום דגם כשלא יתפוס יש לההוא זכות לקבל זה אפילו ביום אחר, אבל כאן דאם לא יתפוס עכשיו לא יהי' שלו אח"כ אין להם רשות לתפוס עבורו, דבזה מקרי חב לו דהא אינו מחויב ליתן להפועל אם לא יקח כעת בשעת עיסוק בעבודתו [וע"ע משנ"ת להלן סוף ד"ה תנו לאשתי ובני].

תנו לאשתי ובני. וצ"ל דיש לאמוד כמה שהי' אוכל, דודאי אינו יכול ליתן יותר מאשר הי' אוכל בעצמו, ואילו הי' שבע מאשכול א' אינו יכול ליתן יותר, כמבואר לקמן בתוד"ה על מנת. והנה אי לא אכל בשעת מלאכה והרעיב עצמו מ"מ אינו יכול לאכול אח"כ אע"פ שעבד ומאומן לאומן רק תקנ"ח ואינו יכול לומר שלוקח לעצמו לאכול אחרי מלאכתו, וע"כ דלא זכתה לו תורה אלא לאכול בשעת מלאכה, ומ"מ ליתן לאשתו עדיף מלוקח לעצמו לאכול שלא בשעת מלאכה, דאם מותר להם לאכול הוא ג"כ רק בשעת מלאכתו, ואחרי מלאכתו בודאי יהי' אסור גם להם לאכול, ולפי"ז מסתבר דמאומן לאומן לא יאכלו אשתו ובניו, דכיון דאינו אלא משום השבת אבידה ומה"ת אין לו זכות לאכול, אז ממילא לגבי אשתו דאין שייך השבת אבידה אסור להם לאכול. ואע"ג דבמאירי משמע קצת דרק משום דפסקינן משל שמים אוכל, לכן אינו אוכל בערב אם ישב בתענית ביום, מ"מ צריך לומר דאגב מילי אחריני דחשיב התם נקטי', דאילו לאכול אחרי המלאכה לכו"ע אסור.

והנה אם משל שמים הוא אוכל פשוט דאינו זוכה כלל כשאינו אוכל, אבל למ"ד משלו א"כ אם עבד ולא אכל כיון דאז בשעה שעבד הי' בידו לעשות מזה מה שרוצה, א"כ יש להסתפק באם לא אכל אם מכאן ולהבא הוא של בעה"ב דזכותם לא נפקע למפרע, או דכיון דיש לו רשות רק כשעוסק במלאכתו כל שלא אכל הו"ל למפרע שלא זכה כלל, ונפק"מ אם הבעה"ב עישר מזה כל זמן שהי' עדיין ביד הפועל רשות לאכול, דאם נימא דאיגלאי למפרע דלא הי' של הפועל שפיר חל, אבל אם נימא דהו"ל כאילו הי' שלו, נמצא דאז עישר הבעה"ב משל פועל על שלו, כן יש לעיין למ"ד אין ברירה לא נדע על כל א' כיון דהי' לו בקצת מהם זכות. ואפשר דהו"ל רק כמשועבד הפירות להפועל, דמ"מ כל זמן שלא גבו הוי של הבעה"ב לענין מעשר.

והנה כל הזכות ממוני הוא ג"כ רק על זמן מלאכתו, ומרש"י דייקו דאף למ"ד משל שמים הוא אוכל מ"מ כשלקח בידו יכול ליתן אפילו לאשתו ובניו, ולפי שיטתו צע"ק דאיך נדע ב' הדינים, דלפני שזכה לא יוכל לתת כלל לאשתו, ואחרי שזכה יוכל לתת לאשתו לאכול וזה רק כ"ז שהוא עובד, דבשלמא אם כשזוכה נעשה שלו לגמרי נוכל לומר דהזכי' הוא שיזכה כשיקח, לכן כ"ז שלא לקח אינו יכול לומר ליתן לאשתו, אבל אם גם אח"כ הוא מוגבל שיתאכל רק בשעת מלאכה, א"כ היכא מצינו בתורה שני הדיני פועל, ויש לעיין לרש"י אם זה דוקא כשלקח לאכול לעצמו יוכל לתת לאשתו, וכן משמע בטור בהביאו השיטה הזאת, או דלכתחילה יכול לזכות כדי לתת לאשתו, ואם נימא כן מאי נפק"מ ליקח בידו או שאשתו תקח לזכות בשבילו וממילא תוכל כבר לאכול [וע"ע משנ"ת להלן ברש"י ד"ה לדידיה]. (מהדו"ק)

אוגיר בדנקא אוכל בזוזא. והנה הסתפקנו [לעיל ד"ה ר' אלעזר חסמא] אם מה דלר"א אינו אוכל יותר על שכרו הכונה שכרו שקצב או שכר הראוי לעבודה כזאת, והנה בשלמא אם הכונה כמה שזה שוה, שפיר מקשה אוגיר בדנקא, היינו דעבודתו שוה רק דנקא ולמה יאכל זוזא, אבל אם נפרש דאינו תלוי כמה העבודה שוה אלא כמה ששכר אותו, מאי קושיא דהבעה"ב יודע דיכול לאכול הפירות לכן לוקח את זה בחשבון, וכששוכרו בדנקא ע"כ דעבודתו שוה דנקא ואכילת ענבים של זוזא. אלא דיש לדחות דאין הבעה"ב יודע לנכות כ"כ כיון דלא כו"ע אוכלים כל כך הרבה, ולזה תמה איך יהי' מותר לו לאכול כ"כ הרבה.

ויש לעיין הא אם זה שכירות בטעות ובטל השכירות אז לרבנן דאיסי הא לא מגיע לו לאכול, וא"כ כיון דיש אומדנא דלא רצה לשוכרו בדנקא לאכול בזוזי, א"כ הו"ל שכירות בטעות ולמה באמת יהא מותר לאכול לרבנן דאיסי, ונצטרך לומר דלא נחשד בשכירות בטעות דאין אומדנא דאינו מסכים הבעה"ב, אלא דמ"מ פריך אוגיר בדנקא אכיל בזוזא דלא מסתבר דהתורה תזכהו כ"כ, וע"ז מתרצינן דהתורה בכ"ז זכתה לו כ"כ. אבל צ"ע דאיזה בן אדם מסכים לשכור פועל שיעלה לו יותר ממה שירויח מפעולתו ולמה לא הוי שכירות בטעות. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה לדידי'. מבואר מרש"י דגם למ"ד משל שמים אוכל מ"מ כשנטל בידו מותר ליתן לאשתו. כמש"כ בהגהות הגר"א, וברמב"ם וטוש"ע פסקו דאינו זוכה כלל. ויש לעיין דהנה מה דאינו אוכל אלא בשעת מלאכה ע"כ דהבינו חז"ל דקרא דמיירי בפועל הכונה בשעת פעולה, ולפי"ז קרא דאל כליך לא תתן לכאורה מיותר, דהא כשנותן לכליו ע"כ יאכל אח"כ ופשיטא דאסור דהא אחרי המלאכה אין לו זכות לאכול, וע"כ דהוי ס"ד דכל שלקח בשעת פעולה יש לו לאכול גם אח"כ לכן בעי קרא דואל כליך לא תתן, אבל אם נימא דלמ"ד משל שמים אוכל אין לו שום זכי' ע"י נטילתו והו"ל אותו זכות כמו לפני שנטל, א"כ מאי ס"ד דמותר ליתן לכליו, דהא ודאי אחרי גמר מלאכתו לא בעי קרא שיהי' אסור לקחת לכליו דלא עדיף מלאכול בעצמו, ואם לא חל בנטילתו שום דין יותר מלפני שנטל, נמצא דכשיתן לכליו וירצה לאכול הפירות אחרי שגמר מלאכתו איך ס"ד דיהא מותר הא הו"ל כלוקח אחרי מלאכתו, דהא אם בנטילתו בידו לא חל שום דין זכי' יותר, גם בנתינתו לכליו לא יחול שום דין, וא"כ למה בעי קרא דואל כליך לא תתן, ולפי"מ דמבואר ברמב"ם ובחינוך דזה לאו מיוחד, אולי בעי קרא ללאו מיוחד, אבל משמע דבעי קרא גם על עצם הדין דאין לו רשות לקחת לכליו, ואולי להטור יתפרש דבלי ואל כליך לא הוי ידעינן לפרש דהכונה רק בשעת מלאכה, ורק בתר דגלי קרא דואל כליך אז ידעינן דכונת התורה בשעת מלאכה, ואולי אסור ליתן לכליו אפילו ע"מ לאכול בשעת מלאכה וצע"ק.

והנה מבואר בגמ' דאי משלו אוכל יש לו רשות לתת לאשתו, ולכאורה הא לגבי דידי' אינו אוכל אלא נהנה, וע"כ דאין הכונה דהוא יאכל אלא שהדבר ישתמש ע"י אכילה, וצ"ע דמנ"ל להגמ' לפרש הפסוק דישתמש ע"י אכילה, אולי בעי דוקא שהוא יאכל וממילא לא יוכל לתת לאשתו, וצ"ל דהא בהא תליא דאם הסברא דהתורה זכתה לו שיהא ממונו, בהכרח דכונת התורה הוא דאופן השימוש יהי' ע"י אכילה אבל לא שהוא יאכל.

והנה במנחת חינוך מצוה תקע"ו נסתפק באוכל ענבים וד"א כמה יצטרך לשלם, אם כל מה שאכל או רק מה דאכל יותר ע"י שאכל עם דבר אחר. ויש להוכיח דהכל אסור, דהא מותר לטבול פת בציר כדי שיאכל, א"כ אם עצם אכילת ענבים ודבר אחר אין איסור אלא מה שאוכל אח"כ יותר הוא האיסור, מה לי אם אוכל אח"כ הרבה ע"י שאוכל פת בציר או ע"י שאכל ענבים ודבר אחר, א"כ הי' צריך לומר דהאיסור הוא רק לאכול אחרי שא"א לו לאכול בלי דבר אחר, וכיון דמשמע דגם הענבים הראשונים אסור לאכול, א"כ ע"כ משום דאכילה כזאת לא נכנס בהיתר התורה והוי הכל גזל. (מהדו"ק)

תוד"ה השוכר. תימה וכו'. מבואר דהוי ס"ד דלענין דין זכיית הפועל לפני גמר מלאכה לא ישתנה אם דעת הבעה"ב לאכול הפירות כמו שהן או שרוצה לעשות מזה קציעות, ולא דמי להא דלעיל דף פ"ט ע"ב בפרות המרכסות דכ' שם בתוד"ה המרכסות דכיון דרוצה לעשות מהן שתיתא או קליות לא בעינן נגמרה מלאכתו לחלה, נמצא דזה תלוי ברצונו לענין שיהא ע"ז זכות להפועל לאכול, דמבואר בריטב"א דף פ"ט ע"א בשם התוס' דהכונה דהם ראויין לשתיתא או לקליות ועומדין לזה, משא"כ כאן דיכול לאכול בלי לעשות קציעות.

ולתירוצם הא' באמת לא מהני מחשבת הבעלים אא"כ מנהג המקום דכולם משתמשים בו ע"י עשיית קציעות, ולתירוץ הב' כמו דמהני לענין שלא יתחייב בתו"מ ה"נ מהני לגבי אכילת פועל. (מהדו"ק)

בא"ד. תימה דאם הי' רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא הי' בכלל דייש ובשביל שחושב הוי בכלל דייש. וצ"ל דלא דמי לעיל בתבואה שאע"פ שאם דעתו לעשות קליות נגמרה מלאכתן, ואם דעתו לאפות לחם לא נגמרה מלאכתו כמבואר בתוס' לעיל דף פ"ט ע"ב ד"ה המרכסות, דהתם ודאי סתמא עומד לעשות מזה לחם, אבל כאן לא הוי ברור דסתמא עומד לעשות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א