אילת השחר/בבא מציעא/עא/ב
וכיון דדיני' דנכרי דאזיל בתר ערבא. יש לעיין אם הישראל יוכל לומר דאני רוצה לדון בב"ד של ישראל, והתם הא כיון דאמרינן בב"ק דף קי"ג דאם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל תזכהו ממילא יוכל הערב לא לשלם לפני שהלוה ישלם נמצא דהוי ככל ערב ואינו כלוה שהלוה ולמה אסור, ויש להסתפק אם כונת הגמ' משום דהעכו"ם איניש אלמא ויכריחו לדון אצל דייני גויים זה עושהו כלוה ומלוה אע"פ שעפ"י דין יוכל לומר אני רוצה לילך לב"ד של ישראל, או דרק משום דעפ"י דין יש רשות להגוי להכריח את הערב לדון בב"ד גויים ולגבות ממנו לכן הוא דהוי כלוה ומלוה.
אלא דלכאורה הגוי לא יוכל לגבות כלל בב"ד של ישראל, דאם יבוא לגבות מהלוה בב"ד של ישראל יאמר הלוה דידונו כפי דיניהם, כמו דאמרינן התם דאם אתה יכול לזכותו בדיניהם תזכהו, ואז א"א לגבות מהלוה הישראל אלא קודם מהערב ואם ירצה לגבות מהערב בב"ד של ישראל יאמר הערב דידונו אותו כדיני ישראל דא"א לגבות קודם מהערב, אלא דהנה בחזו"א ב"ק סי' י' דן באריכות אם עיקר החיוב הוא כדיניהם ומה שדנים אותו כדיננו אינו אלא כעין קנס דפוסקין לזכות הישראל כדיננו, או דמעיקר הדין יש להישראל ב' זכויות, ואם נימא דמעיקר הדין הוא כדיניהם, נמצא דבנידון דידן כיון דא"א לזכות לשניהם אז חוזר הדין כעיקר הדין דבדיניהם, ולפי"ז אף בב"ד של ישראל בהכרח ידונו אותו כדיניהם.
והנה מהא דכתבו בתוד"ה כגון דמותר לישראל להיות ערב עבור הנכרי אצל מלוה ישראל משום דהמלוה ישראל לא ילך בתר הערב קודם אלא בתר לוה, והיינו דיגבה קודם מהנכרי שהוא הלוה, ולכאורה איך יוכל לגבות מהגוי דהוא הלוה דהא יוכל הנכרי הלוה לומר דרוצה לילך לב"ד של גויים והם לא יגבו ממנו. ולהאמור לעיל גם ב"ד של ישראל לא יכולים לגבות מהלוה כיון דבדיניהם גובין מהערב קודם. וברא"ש סי' נ"ג כתב בשם הראב"ד דבאמת אסור להיות ערב עבור הנכרי אא"כ הסכים הלוה שלא ידחנו אל הערב. אלא שאין מבואר בדבריו אם משום דלולא זאת יוכל עפ"י דין הלוה לדחות המלוה הישראל שלא יגבה ממנו, או משום דאיניש אלמא הוא ולא יוכלו ב"ד של ישראל לדונו דירצה דוקא לילך לב"ד של גויים ולכן צריך להתנות לגבות תחילה ממנו דאז גם בב"ד של גויים יגבו ממנו.
שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. בחזו"א ב"ק סי' י' סק"ז רצה לפרש דבב"ד ישראל אין גובה גוי רבית מישראל, ולפי"ז עפ"י דין אין להגוי לגבות רבית, והוקשה לו דא"כ איך אמרינן דאם זקפן במלוה לפני שנתגייר דגובה הרבית כיון דבדיני ישראל אינו גובה ודאי דאחרי שנתגייר נשאר רק דיננו דאין גובין רבית. ויש להוסיף עוד דא"כ מה זה שכתבה תורה לנכרי תשיך, ולא מסתבר לומר דהתורה כתבה דאע"פ שעדיין לא תהי' מחוייב כלל גם אחר שפסקת עם הגוי לשלם רבית מ"מ אם תרצה לשלם לא יהי' לך איסור, וע"כ דזה גם מדין תורה שפסיקת רבית לגוי מחייבתו לשלם.
ובמה שנתקשה שם דאיך המקשן הקשה דלא לשלם רבית הא מפורש קצץ עמו רבית הרי דאינו מקבל עליו לענין זה להיות כישראל, כבר נתבאר לעיל בדף מ"ו א' דמה שמקבל לדון בדיני ישראל אינו קבלה על הפרט שמוחל דין תביעתו אלא דאז יש לו דין לגבי זה כישראל, דבהלוה דמתנה לדון כדיני ישראל יש לו דין כישראל לכל מה שנוגע בהלואה זאת ממילא בטל פסיקת הרבית, [ומה דאמרינן דקיבל לדון כישראל היינו שיהי' זכותו בהממון כמו ישראל וממילא יהי' דינו כישראל בישראל, וכן משמע בריטב"א בשטמ"ק], ולזה תירץ דשייך לחלקם דלגבי תביעתו לערב יהי' כדיני ישראל ולגבי פסיקת הרבית אינו מקבל עליו להיות דינו כישראל.
והנה הא דבדיניהם גובין מהערב ולא מהלוה יש לעיין אם זה מחמת דהערב מסכים לזה, או שכך הוא דינם אע"פ שאין הסכמה מהערב שיגבו ממנו קודם, ובודאי לא נראה לומר דבדיניהם הוא מחמת דמסכים, וכי יש אומדנא בכל ערב גוי שמסכים שיגבו ממנו תחילה וכל ערב ישראל אינו מסכים, ואין לומר דאחרי שזה דיניהם לכן מסכים, דא"כ איך הי' התחלת הדין בדיניהם דיגבו מהערב קודם, וע"כ צ"ל דדיניהם הוא אע"פ שאין הערב רוצה להתחייב עד כדי כך, ולפי"ז כה"ג אין להערב דין לוה ממש לענין שיאסר ברבית, היינו דללות מגוי ברבית הא מותר, אבל אפי' אם הי' אסור ללות ברבית ג"כ לא הי' הערב עובר איסור מחמת לוה ברבית, כיון דאין הוא לוה אלא דמוכרח לשלם אע"פ שאינו מסכים, ולוה כזה לא מצינו דיהא נאסר ברבית מן התורה, ומה שכתבו הראשונים דהוי כלוה וגם מלוה, העיקר הא נוגע לנו במה דהוי כמלוה, משום דמה דהוי לוה הא לא נוגע לנו לענין הרבית דבין כך הא לא עובר איסור בזה שגובין ממנו הרבית, ומש"כ דהוי לוה היינו דחייב לשלם אע"פ דלוה כזה לא הי' אסור לענין רבית.
והנה כדאוקמינן דקיבל לדון בדיני ישראל היינו דלא יתבע את הערב תחילה, לכאורה אכתי איך חל חיוב על הלוה האמיתי אם הלוה אינו רוצה להתחייב להמלוה, דהתחייב דרק אחרי שהמלוה יגבה מהערב ישלם הלוה להערב, וע"כ צ"ל דאצלם חיוב הלוה הוא כשא"א לגבות מהערב וכמו שאצלנו ערב סתם א"א לגבות ממנו אלא כשא"א לגבות מהלוה, כן אצלם הוא להיפך דקודם גובין מהערב ואם א"א לגבות מהערב גובה מהלוה, וכיון דקיבל לדון בדיני ישראל אז הלוה מוכרח לשלם, אלא דיש לעיין דהא אם המלוה יאמר אח"כ אני מוותר על זכותי לגבות מהערב דלכאורה לא יוכל לגבות מהלוה, וא"כ מאי שנא דכשאומר דמקבל לדון בדיני ישראל יוכל לגבות מהלוה, הא כיון דעפ"י דיניהם יש זכות לגבות מהערב ואין לו לגבות מהלוה מאי מהני מה דהוא מוותר להערב, דהא הלוה אינו מסכים להתחייב אליו רק ע"י שלא יהי' להערב לשלם, ומה נפק"מ אם מוותר לאחר ההלואה או בשעת ההלואה מקבל עליו לדין כדיני ישראל. וע"כ דמצד הלוה יש הסכמה להתחייב בכל גווני ומצד הערב אין הסכמה להתחייב לגבות ממנו קודם, אלא דבדיניהם הוא דגובה קודם מהערב ואפי' כשמוותר יש לו לחזור ולגבות מהערב, אבל כשמקבל לדון בדיני ישראל דאז פקע החיוב מהערב דאז לא נוהג בו דיניהם וגובה מהערב קודם, ולפי"ז צ"ע דיוכל גם אחרי ההלואה לומר דרוצה לנהוג כדיני ישראל ויוכל לגבות מהלוה קודם.
אי קיבל לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול. יש לעיין לפי"מ שהבינו האחרונים כונת הריטב"א בקידושין דף ו' דאע"פ שאסור לקחת רבית מ"מ יש חיוב ממון הרבית מהלוה למלוה ולא נפקע לגמרי החיוב, א"כ מה שייך לומר דלא ישלם רבית, דבשלמא אם זה הפקעה בחיוב הממון, אז כיון דקיבל עליו לדון בדיני ישראל והיינו כדין ישראל מישראל, ובדיני ישראל אין חיוב רבית אפי' כשפסק לשלם רבית, לזה פריך שפיר רבית נמי לא לשקול כיון דקיבל עליו כדיני ישראל נמצא דהוי כמחילה על גביית הרבית שפסק, אבל אי חיוב ממון יש אלא דאיסורא הוא דרכיב עליה ומכח זה א"א לגבות, א"כ מה שייך שהגוי יקבל עליו דהא ודאי לא חל איסור על הגוי מכח קבלתו, וכיון שזכות יהי' לו למה לא יגבה הרבית אף אם יקבל להדיא שגם לענין רבית יהי' דינו כישראל.
אמנם גם אם אמרינן דע"י האיסור פקע חיוב הרבית ואין לו חיוב, יש להסתפק אם הביאור הוא דעיקר הדין הוי שהתורה אסרה לקיחת רבית ומכח האיסור דרכיב על זה פקע זכות הממון, או דבזה שגילתה תורה דאסור ליקח הרבית מונח בזה דלא מגיע להמלוה הרבית וגם דאסור לגבות ולקחת, ומה דאין מגיע לו הרבית אינו מחמת שחל איסור על הלקיחה, אלא דבאופנים דאסור רבית נאמר ב' הדינים יחד דאין לו זכות ממון כזה ודאסור לקחתו אף אם יסכים הלוה ליתן, ואם נימא כן א"ש בפשיטות דשייך לקבל עליו להיות דינו כישראל לענין שאין לו ממון דאין לו זכות גוביינא על הרבית אך לא לענין שיחול עליו איסור שהלוה יתן, אבל להסברא דכל מה שנפקע דינו לגבות הוא מכח האיסור שאסור לקחת הרבית אפי' בהסכמת הלוה, א"כ כיון שדין זה לא יחול על הגוי לא הי' שייך שיופקע הממון אפי' אם יתנה שיהי' דינו כישראל.
אמנם אפשר שזה יהי' תלוי במה דהנה מה דמהני כשקיבל לדון בדיני ישראל דידונו אותו כישראל כגון בקיבל שלא לגבות מהערב קודם, יש לפרש או משום דאז מוותר על זכותו והוי כאומר בפירוש שמוחל על זכותו לגבות ממנו, או משום דיכול לקבל להיות דינו כישראל ואז הוי לענין זה כישראל, ולעיל בדברינו בדף מ"ו א' ביארנו כן, נמצא דלפי"מ שנפרש דמוותר על הממון אפשר לומר דגם אם התחלת הדין הוא איסור דרכיב לקחת אפי' בהסכמת הלוה ומכח זה נפקע גם זכותו בממון, דמ"מ הא כשמקבל להיות דינו כישראל הרי כיון דלישראל אין זכות לגבות ממון כזה, אע"פ שזה מכח איסור שנתחדש, מ"מ הא למעשה אין לו זכות ממון וגם הוא מוחל ומוותר על זכותו לגבות הרבית, אבל לפי"מ שרצינו לפרש דכשמקבל להיות דינו כישראל אז חל עליו דין כישראל, ולא משום ויתורו אלא שזה דין מיוחד דגוי יכול לקבל דיני ממון כישראל, א"כ ע"כ צ"ל דהא דאינו גובה הרבית כשקיבל עליו, הוא משום דגם בישראל אין איסור הלקיחה שאסור אפי' כשהלוה רוצה ליתן, הגורם שיופקע זכות הממון לגבות, אלא דתרי הדינים חלו ביחד, דבהאי גזה"כ דרבית נאמר הפקעה דאין לו זכות לגבות הרבית, וגם איסורא שאפי' אם ירצה לשלם אסור לקבל, וגוי כשקיבל לא ליקח רבית אז חל עליו החלק הזה שבדין ישראל שאין לו זכות לגבות הרבית.
ובדף ס"ה ביארנו דמה שכתב הריטב"א דיש עליו חיוב לשלם הרבית ואם מקדש במלוה היתה מקודשת הי' יכול לקדש גם ברבית, אין ביאורו דיש ממש חיוב, דודאי כיון דאסרה תורה אין לו לגבות, אלא דאם נותן לו אין זה כנתינת מתנה בעלמא אלא כמו שמשלם מה שהי' מחויב, וה"נ אם מקדש בזה כיון שמסכימה להחשיב זה כנותן לה משהו הוי כאילו היתה חייבת, ולפי"ז גם הריטב"א יודה דאין לו חיוב ממש ולגבי זה כבר שייך דקיבל לדון בדיני ישראל.
הניחם ע"ג קרקע והיפטר. יש לעיין נהי דנפטר מהגוי מ"מ הא הכסף עדיין של הישראל וכשהגוי מתנה עם הישראל השני שיקח הכסף מע"ג קרקע הא כיון דהכסף של ישראל נמצא דהמלוה הוא הישראל, חזינן מכאן דאפי' אם הכסף של הישראל מ"מ כיון שנותן רשות להגוי לעשות בכסף מה שרוצה, דהא בודאי אינו מפקיר המעות אלא דנותן שהגוי יכול לקחתו [דהא בודאי אין הגוי המלוה פוטר אותו בנתינתו ע"ג קרקע אא"כ יתן הכסף ע"ג קרקע בשביל שהגוי יוכל ליקח את זה] ושייך שהגוי יהי' המלוה בכסף של הישראל שהוא נותן רשות לעשות בו כטוב בעיניו ולא מקרי הישראל המלוה, ומזה יהי' ראי' למשנ"ת לעיל בדף נ"ז ע"ב דשייך שהגזבר יפסוק להלוות אבנים של הדיוט שעדיין לא הקדישום בעליהם אלא דנותן רשות שהקדש ילוה אותם, ונמצא דכ"ז שלא הלוום הם חולין ואחר שהלוום לא חל קדושה דהא אז כבר שייך להלוה.
וכן יש להוכיח מהא דאמרינן בשלמא סיפא לחומרא והיינו משום דיש שליחות לחומרא, ולכאורה מאי מהני מה דלחומרא יש שליחות, מ"מ הא זהו כסף של הגוי כיון דלא קנה הישראל המלוה כמש"כ בתוס' דבעי שלוחו של המזכה, א"כ הא מלוה הישראל כסף של העכו"ם ולמה זה אסור, ואין לומר דכיון דמדרבנן יש שליחות הו"ל כאילו זכה הישראל מדרבנן, דודאי לא שייך זה כיון דאליבא דאמת אינו זוכה, וע"כ כהנ"ל דכשהישראל מלוה אע"פ שזה כסף של הגוי, כיון דהגוי נותן לו רשות להלוות הו"ל הישראל מלוה כיון דמדרבנן יש שליחות לחומרא, כ"ז שלא אמר לו הפטר כיון דע"כ כדי להפטר מהרבית להגוי הוא צריך להתנות שהלוה השני ישלם בעדו הרבית, ע"כ מתפרש דהוא כמלוה כיון דבל"ז איך נפטר מחיובו לתת רבית למלוה שלו ואז ע"כ הוא המלוה והוי רבית גמורה. ובנשא ונתן ביד דאמרינן דס"ד דנכרי גופי' אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב, ופירש"י ונאסור מדרבנן כדאמרינן בסיפא, היינו משום דמדרבנן הוי שליחות לחומרא, וכבר הקשו הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשטמ"ק דמה צריך לזה תיפו"ל דכיון דאינו מכוין לזכות והכסף של הישראל ואם שולח להעכו"ם שילוה להישראל השני ברבית נמצא דהישראל מלוה ברבית אף אי אין שליחות לעכו"ם אפילו לחומרא, ועי"ש שפירשו דס"ד לאסור אפילו כשאין הישראל נותן לשם רבית כאילו הישראל נותן לשם הלואה ברבית.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |