פני יהושע/בבא מציעא/עא/ב

פני יהושע בבא מציעא עא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוספות בד"ה מצאו ישראל כו' וי"ל דנקיט לך משום העמידו כו' דאפי' מקבל ישראל רבית שרי כו' עכ"ל. ואף למסקנא דמוקמינן דאיירי שנטל העכו"ם ונתן ביד וא"כ כבר נסתלק לו הישראל הראשון לגמרי אפ"ה איירי בכה"ג שחזר העכו"ם וצוה לישראל הראשון שיקבל הקרן והריבית מיד הישראל השני וקמ"ל דאפ"ה שרי וכן הוא להדיא בהגהות מרדכי ע"ש. אלא שיש טעות סופר שם ובין ראשון לשני נתחלף בדפוס ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציאה כו' השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות כו' אין לו כח לזכות כו' עד סה"ד. ונ"ל דמה שכתבו התוס' שכיון שהעכו"ם אינו מפקירן אין לו כח לזכות כו' כוונתם בזה דכיון שהישראל הראשון אין לו כח לזכות במעות עבור ישראל חבירו נמצא שעדיין הם ברשות העכו"ם שהעכו"ם יכול לחזור ולתבוע דמיו מישראל השני שלקחן מידו דהא בישראל נמי כה"ג מי שהיה חייב מנה לחבירו ונתן המנה לאיש אחר שאינו שליח המלוה וא"ל הולך מנה לפלוני שאני חייב לו היה יכול לחזור בו וליקח המנה מידו אי לאו משום דקי"ל הולך כזכי וא"כ בעכו"ם דלא שייך לא שליחות ולא זכייה א"כ נראה שיכול העכו"ם לחזור בו ולהוציא המנה מיד ישראל השני. ועוד נרא' שאדרבא אם יתבע הישראל הראשון לשני מצי השני למימר ליה לאו בעל דברים דידי את לפי שאני לא זכיתי במעות לצורכך ואע"ג דבודאי יכול הראשון להוציא מן השני מדרבי נתן כדאיתא בח"מ סי' פ"ו גבי משכון של עכו"ם ע"ש. מ"מ לא איכפת לן בזה לענין ריבית דסוף סוף העכו"ם הוא הבע"ד של הישראל השני ומה"ט יש לו להיות מותר אף בהעמידו אצל ישראל. ואין להקשות אכתי אמאי לא הוי ריבית גמור ומאי שנא מהא דקי"ל מעותיו של ישראל מופקדות ביד עכו"ם דלא שרי בתוספתא שהביאוה התוספות בסמוך אלא דווקא כשהם באחריות העכו"ם והיינו שהעכו"ם הלוה אותם מדעתו ואם לא ישלם הישראל יתחייב העכו"ם לשלם ומש"ה שרי אבל אם הם באחריות הישראל המפקיד לענין פרעון אסור כדאיתא בש"ע י"ד סימן קס"ט סעיף י"ג ומשמע שם דריבית קצוצה נמי הוי ע"ש בט"ז וש"ך. וא"כ ה"נ הרי הם באחריות הישראל הראשון לענין הפרעון שהרי העמידו העכו"ם אצל השני ונתרצה להלוותם לו. אלא דיש לחלק דשאני פקדון דברשותיה דמרא קמא קיימי וא"כ אף דאין שליחות וזכיה לעכו"ם מ"מ ממילא הם של ישראל ראשון וכיון שמקבל עליו אחריות ה"ל לגמרי כישראל המלוה לישראל משא"כ הכא שהעכו"ם קיבלם בתורת הלואה מישראל הראשון וה"ל כדידיה דמלוה להוצאה ניתנה אלא שאנו רוצים לאסור כיון שהישראל הראשון מצווה לעכו"ם ליתנם לישראל השני בתורת פרעון א"כ בזה אמרינן שפיר דכיון דאין שליחות וזכיה לעכו"ם א"כ אכתי לא נפקי מרשותיה ויש לו להיות מותר אלא דלחומרא אמרינן יש שליחות כן נ"ל בכוונתם ועיין בהגהת מרדכי. וכן יש לפרש מ"ש התוספות עוד אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל העכו"ם כו' נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לעכו"ם כו' עכ"ל. כוונתם נמי על הענין שכתבתי דכיון שהישראל השני לא זכה בשביל העכו"ם א"כ אין יכול העכו"ם לתובעו דמצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את שאף שצוית לישראל ראשון ליתן לי מ"מ לא זכיתי בשבילך אלא הרי הם עדיין ברשות ישראל הראשון שיכול לתבוע את השני וממילא שנשאר תביעת העכו"ם על הראשון ושל הראשון על השני וא"כ ה"ל ריבית קצוצה וע"ז כתבו דמשני בגמרא כגון דא"ל הניחם על קרקע והפטר והלוה יטלם בציווי העכו"ם וא"כ העכו"ם הוא הבע"ד של השני וע"ז כתבו עוד דאע"ג שהראשון לא הפקיר המעות כשהניחם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כוונתם בזה דאע"ג שהישראל לא הניחם על דעת הפקר אלא ע"מ שיטלם הישראל השני לצורך העכו"ם כמו שהתנה תחלה תנם לי ואני אעלה לך דעליה קאי ואם העמידו אצל העכו"ם וא"כ יש סברא קצת לומר כיון דסוף סוף לא זכה בהם השני על דעת העכו"ם וא"כ נתבטל התנאי וממילא ה"ל של ישראל הראשון כמו מעיקרא אפ"ה שרי כיון שכבר פטרו העכו"ם בפירוש ומשום מראית עין נמי ליכא כיון שלא לקחם מהישראל אלא מע"ג קרקע ותיכף שהניחם ע"ג קרקע לא נשאר שם לוה עליו וכתבו עוד דכשלא הניחם ע"ג קרקע אלא א"ל תן לישראל והפטר אע"ג שא"ל אני אתנם אפ"ה אסור משום דנראה כנותן לו ריבית ונ"ל דאיסור זה אינו אלא משום מראית עין כדאיתא בפוסקים בשם התוספות גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל והם באחריות העכו"ם לענין הפרעון וה"נ דכוותיה וזה שדקדקו לכתוב שא"ל אני אתנם פירוש דבזה אסור רק משום מראית עין אבל אם א"ל סתם תן לישראל והפטר והישראל יתנה עם השני על הקרן והריבית אפשר דמדינא נמי אסור שהרי לא יסתלק הישראל הראשון מהעכו"ם אלא לאחר שקיים התנאי ונתנם להשני ע"מ שיתן קרן וריבית וא"כ תחילת הנתינה ופסיקת הריבית הוא באיסור שבשעת הנתינה עדיין מעות שלו הם משא"כ כשהישראל לא התנה עם השני אלא שהעכו"ם התנה עמו א"כ אין תחילת הנתינה באיסור שהרי הישראל אינו יכול לתבוע את השני אלא שהעכו"ם הוא הבע"ד שלו שהתנה עמו ומש"ה אין לאסור אלא משום מראית עין כן נראה לי בכוונתם. אלא דעדיין קשיא לי מהיכן הוציאו התוספות דין זה דכשא"ל העכו"ם תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו שיהא אסור משום מראית עין דמהתוספתא גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל אין ראיה דהתם נמי איירי פשטא דמילתא שמתנה ישראל עם הישראל. ולכאורה נראה שהתוספות הוציאו כן מדמוקי תלמודא הכא מעיקרא שא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר ולא מוקים בפשיטות שא"ל תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו אע"כ דנהי דבכה"ג אין זה ריבית גמור מ"מ אסור משום מראית עין. אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה דהא דלא מוקי לה בהכי היינו משום דפשטא דברייתא משמע שהישראל הראשון מתנה עם השני כדקתני תנם לי ואני אעלה לך ועלה קתני ואם מעמידו אצל העכו"ם משמע דמ"מ התנאי במקומו עומד עם הישראל וצ"ע. מיהו נראה לי דמה שכתבו התוספות בזה דאסור היינו דוקא בענין שחוזר הישראל הראשון ומקבל מהשני הקרן והריבית בדרך אפוטרופסות בשביל העכו"ם דבהכי איירי הברייתא לדידהו כמ"ש לעיל בד"ה מצאו העכו"ם בשם הגהת מרדכי ע"ש משא"כ כשנסתלק הראשון לגמרי אפשר דאפילו מראית עין נמי ליכא כיון שלא התנה עמו כלום מעיקרא ולבסוף נמי אין לו שום עסק עמו וצ"ע. ועפמ"ש יש ליישב קצת לשון הגהת רמ"א בסי' קס"ט סעיף ג' ממה שהשיגו עליו הב"ח והט"ז והש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב שהוצרכתי להאריך להעמיד דברי התוספות על בוריין ולאסבורי מלתא בטעמא כאשר בינותי בספרים ועיין הגהות מרדכי:

בפרש"י בד"ה אבל אנן לדידהו כו' וסיפא לחומרא כדאמרן כו' עכ"ל. והקשה בספר לחם אבירים אמאי הוצרך רש"י לפרש אליבא דרב אשי סיפא לחומרא ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש דסיפא ריבית גמור הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה בשלמא משום דישראל השני שלוחו של ראשון הוא לקבל מיד העכו"ם ומה שתירצו שאין יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו בקבלתו דא"כ היה המקבל שלוחו של העכו"ם לזכות במעותיו של ישראל כו' וכל זה לא שייך אליבא דרב אשי דהא קושטא דמלתא אנן לדידהו הוינא שליח. וא"כ לפ"ז יש יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו והדר הו"ל ישראל השני שלוחו של ראשון ואסור עכ"ל ועיין מה שתירץ שם ולענ"ד נראה דרש"י לא ס"ל כלל כקושיית התוספות משום דאיכא למימר דהברייתא לא איירי כלל שהישראל השני עשאו שליח לישראל ראשון דהכי משמע פשטא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל העכו"ם משמע שהעכו"ם העמיד לישראל השני אצל הראשון ואומר לו העכו"ם הריני מעמיד לך גברא בחריקאי ונתרצה הראשון לדבריו שיתנם לו בשליחות וא"כ זה הל' משמע להדיא שהעכו"ם עושה כן בשליחות ישראל אבל הישראל השני לא דיבר כלום עם הראשון שיעשנו שליח לקבל מעותיו מיד העכו"ם וא"כ למה ניתלי לאיסור אי לאו משום דלחומרא יש שליחות. וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון הטור י"ד ריש סימן קס"ט שאם הישראל השני מקבל המעות מיד העכו"ם בתורת שליחות של ישראל ראשון אפי' לר"ת אסור מדינא וכתבו שם הב"ח והש"ך דהיינו דוקא כשעשאו הישראל ראשון שליח בפירוש א"כ כ"ש שי"ל כן אליבא דרש"י ודו"ק:

בגמרא רבינא אמר נהי כו' זכייה מדרבנן אית ליה כו'. ואע"ג דלסברת המקשה ריבית דאורייתא הוא אפ"ה משני רבינא שפיר משום דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וא"כ שזיכו החכמים המעות ואוקמוה ברשות העכו"ם אין כאן איסור ריבית כלל דממונא גמור דעכו"ם נינהו והדברים ברורים וכ"כ הריב"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.