אילת השחר/בבא מציעא/עב/א
אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית. ופירש"י דמשעת זקיפה הוי כגבוי, צ"ע הא לעיל בדף ס"ב מסקינן דשטר העומד לגבות לאו כגבוי גמי, ובפשוטו הי' משמע דבזקיפה נהפך לחיוב מלוה וכמש"כ רש"י לקמן דף ע"ז ע"ב ד"ה והרי אני נושה, וכמו בשכר שכיר דאינו משמט אלא אם זקפו דאז נעשה מלוה (ועי' תוס' גיטין דף י"ח ע"א).
זוזי כמלוה בשטר דמו וגובה מנכסים משועבדים או דילמא כמלוה ע"פ דמו. יש לעיין דהנה בקבלת אחריות דמכירת קרקע יש ב' סוגי אחריות, אחד אם יטרוף בע"ח דאז פסקינן בשו"ע חו"מ סי' קט"ז דהאחריות היא לפי שעת הטירפא, ואם בשעת טירפא שוה הקרקע פחות אינו מקבל עליו אחריות אלא כשעת הזול, ועוד אחריות יש כשנמצאת שאינה שלו דאז בפשוטו הקבלת אחריות כשעת נתינת הכסף, [וכבר הקשו האחרונים על הקצוה"ח סי' קט"ז דמשוה קבלת אחריות דנמצאת גזולה לקבלת אחריות אם יטרוף בע"ח], ובמה שקיבל אחריות במכירת הקרקע הוי כאומר לו אני מוכר לך הפרדיסא ואם לא יהי' מכירה אז אני מקבל אחריות על הכסף, וא"כ נהי דלא ניתן להכתב, הא קבלת אחריות כשלא יהי' מכירה היא דבר בפני עצמו ולא כתוצאה מהמכירה, ובשלמא אם זה מחמת המכירה אז הי' שייך לומר דכיון דאין כאן מכירה ואין לו דין שטר לגבי זה לא מהני לו דין שטר למיגבי ממשעבדי, אבל כיון דקבלת אחריות הוא על הצד דלא יהי' מכירה והוי כשתי שטרות נפרדים בתוך השטר הזה, שטר אחד על מכירת הקרקע וזה לא ניתן להכתב, ושטר ב' הוא קבלת אחריות באופן שלא יהי' מכירה, והשטר השני הא הוא ניתן להכתב ולמה לא מהני, וחזינן דכיון דלא התכוין לעשות שטר מלוה אז כל דינו בתור שטר מכר וכיון דלא ניתן ליכתב אין לו כלל דין שטר.
ויש לעיין דהא אמרינן בב"ב דף מ"ב דמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, משום דרק בהלואה בלי שטר אין קול דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל במקח יש קול, א"כ נהי דלא ניתן להכתב ומחמת השטר אין בו דין משועבדים, מ"מ יועיל לגבות ממשועבדים אף אי אין לו דין שטר, וכבר תמה בפנ"י בזה. ובפרט לפי המבואר בתוס' ד"ה אמר אביי דספיקת הגמ' הי' משום דהוי פשיטא לי' דיכול לטעון פרעתי מחמת דלא ניתן ליכתב, ולזה הסתפקו אי כיון דיכול לטעון פרעתי וכל כח השטר לגבות הוא משום דהמוכר מודה אין לו דין שטר לענין משועבדים, או דמ"מ יש לו דין שטר לענין משועבדים, וע"ז רצה לפשוט ממודה בשטר שכתבו דגובה ממשועבדים, וזה בודאי יש לעיין מאי קא מספקא לי', דנהי דיכול לטעון פרעתי ואין לו דין שטר לגבי זה, מ"מ יגבה ממשועבדים משום דלא גרע ממוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים, ולא מיבעיא לשיטת הסוברים דבמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים אפי' אם לא התנה בפירוש שמקבל אחריות אפי' למ"ד אחריות לאו ט"ס כמבואר בש"ך סי' רכ"ה סק"א בודאי קשה, אלא אפי' להרשב"ם בב"ב דף מ"ב דס"ל דרק בקיבל אחריות גובה, מ"מ הא כאן כתב רש"י דקיבל אחריות ולמה לא יגבה ממשעבדי.
ואפשר לומר דבמלוה ע"פ אפי' אם הי' בפני הרבה אנשים מ"מ לא יגבה ממשועבדים, וכן במקח אם אפי' במציאות הי' בצינעא מ"מ דין חכמים הי' כפי הרגיל, והואיל והלואה בצינעא יזיף אינו גובה ממשועבדים ולהיפך במקח תמיד גובה ממשועבדים, לכן הא דגובה ממשועבדים במוכר שדהו בעדים הוא רק בשיעבוד הנגרם מדין מכירה, ולכן במכירה שאין עליה דין כמכירה הו"ל כהלואה ולא יגבה ממשועבדים, ולכן הי' פשיטא דמכירה כזאת דאיירינן דלפני זה הקנה לבנו קטן לא יגבה ממשועבדים מחמת מוכר שדהו בעדים כיון דאין זה מכירה, אלא דהי' נידון הגמ' כיון דיש לו דין שטר ומחמת דין שטר יתכן דיגבה, דבשטר הא לא רק במכירה גובה ממשועבדים וישאר כאן שטר לגבי האחריות גרידא, ומקודם הסתפקו כיון דהשטר הזה אין לו נאמנות כי אם עפ"י הודאתו של המוכר לכן לא יגבה, או דילמא דגם כה"ג דין שטר עליו ויגבה ממשעבדי, ואח"ז כשחילק מהא דמודה בשטר שכתבו דכאן אין לו כלל דין שטר דמחמת דלא ניתן להכתב בתור שטר מכר ממילא אין לו כלל דין שטר, ומחמת מוכר שדהו ידענו בין כך דלא יועיל לגביית משועבדים כיון דאין זה מכר כלל, ולמסקנא דכל מוכר שדה שאינה שלו כיון דמחמת דליקו בהימנותיה או דלא לקרייה גזלנא ישתדל לפייס הנגזל שהעמיד השדה להלוקח, מקרי מעשה מכירה ויגבה מנכסים משועבדים אפי' במכירה בלי שטר, ובעובדא דידן לא יגבה ממשועבדים, דמחמת מוכר בעדים א"א שיגבה כיון דאי"ז מעשה מכירה, ומצד שטר נמי כיון דלא ניתן ליכתב בתור מכירה אין כאן כלל דין שטר אפי' לענין גביית הכסף שזה כמו הלואה.
תוד"ה שטר. וי"ל כגון שיש עדים שמעידים עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או כגון שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשיפורא בין מלא לחסר. העירוני למה לא נימא בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והנה בשטר שיש בו רבית לרבנן ל"ק דאע"ג דאינו גובה הרבית מ"מ הא אינו מצד דאינו נאמן, ואפי' לר"מ דס"ל להריב"ם דקונסים אותם שלא יגבה ממשעבדי את הקרן וגובה מבנ"ח, ל"ק דהא אינו אלא מדין קנס וע"ז קנסו וע"ז לא קנסו, אבל כשחתמו שקר על הזמן נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובטעו בעיבורא דירחא לא שייך עדות שבטלה מקצתה כיון דטעי הוי כלא אמרו כלל, דאל"כ איך תמיד מהני כת אחת שהכחישו זא"ז בכמה בחודש משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וע"כ דכשטעו הוי כלא העידו זה כלל.
וכן באנוסים הי' מחמת נפשות לא קשיא דנימא עדות שבטלה, דכיון דהי' אנוסים מחמת נפשות הא לא העידו כלל על הזמן, דמה שרצו להעיד על עצם ההלואה הא זה נכון ולא שיקרו, ומה ששיקרו הא לא העידו מרצונם ושוב הוי כלא העיד, ושאני עדים החתומים בשטר על קרובים ועל רחוקים וכיון דהעידו מרצונם הוי עדות גם על קרובים, וכיון שלהקרובים הם פסולים אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ואי קשיא הא קשיא דבתוס' בכתובות דף כ' ע"א בד"ה אלא אמר ר"נ הקשו בשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו אנוסים היו מחמת נפשות וכו' דהוי תרי ותרי לא מגבינן בהאי שטרא, והקשו בתוס' דלר' הונא דבב' כיתי עדים המכחישים זה את זה כל כת יכולה להעיד בפנ"ע יגבו בהאי שטרא כיון דאינם מכחישים שלא לוה אלא דאומרים דאינכם נאמנים בדבר זה אבל את ההלואה אינם מכחישים א"כ יהיו נאמנים, והיינו דההכחשה היא דהם מעידים אנו נאמנים בדבר הזה והכת השני' אומרת דאינם נאמנים, ובכה"ג הו"ל ההלואה כעדות אחרת ויהיו נאמנים. וזה צ"ע דכיון דהעדות הזאת שהם אומרים שהם נאמנים הוו מוכחשים וספק אם זה אמת, ולהצד דאינו אמת הא הו"ל עדות שבטלה גם על מה שאומרים שלוה, א"כ כמו שיש ספק על מה שאומרים שנאמנים ה"נ יש ספק על נאמנותם שלוה, דהא א"א להפריד זה מזה כיון דיש דין בטלה מקצתה בטלה כולה. אמנם ג"ז לא קשיא דהא בכל ב' כיתי עדים המכחישים ג"כ קשה, דממ"נ אם שיקרו בהעדות ההיא הם גם כעת פסולים, וע"כ דכשבאים להעיד על עדות אחרים אמרינן דהם בחזקת כשרים ואין אנו דנים על המעשה שהעידו אז והכחישו זא"ז דהא המעשה ההוא נשאר ספק, וא"כ ה"נ אין אנו דנים על מה שאומרים כל א' מהם אנו לא היינו אנוסים או קטנים וכדו' אלא דנים על ההלואה, ועל ההלואה מצד עצמה אפשר להאמינם, ושפיר הקשו דיגבו בהשטר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |