אילת השחר/בבא מציעא/סח/ב

אילת השחר בבא מציעא סח ב

דף ס"ח ע"ב

אפילו לא טבל עמו אלא בציר. ומבואר ברש"י דלא צריך אפי' לפסוק עמו לשלם שכר ע"ז אלא שבסוף יטבול עמו כאחד מן השוק, והיינו דאע"ג דאם אדם אחר הי' מבקש ממנו ג"כ הי' נותן לו לטבול עמו בציר מ"מ הקילו דזה סגי להיות נחשב כשכר, ואע"ג דלהיפך דבר שהי' נותן לכל א' מותר לקחת מהלוה ואין בזה משום לקיחת רבית, כגון הא דכתבו התוס' לעיל דף ס"ד ב' בחצר דלא קיימא לאגרא דהי' מותר, ורק משום דחצר הוא דבר שבפרהסיא אסור, הרי דלא נחשב דנותן לו משום שלוה ממנו ולא מצינו בזה מחלוקת תנאים, מ"מ כאן לקולא ס"ל לר' יהודה דמחשיבין כאילו זה נותן בעד פעולתו.

ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו. צ"ע הא כיון דאמו עושה ואוכלת ובודאי זה מרויח יותר מכדי מזונה גרידא, דאם רק כדי מזונה למה כדאי לאנשים לגדל או להחזיק פרה או חמור, וע"כ דהריוח ממנה יותר מכדי מזונה וזה הא לוקח המקבל כמבואר ברש"י ומאי קשיא לי'.

תוד"ה הא איכא גללים. לעיל דף כ"ז כתב רש"י דגללים מפקר להו למי שטרח בהו, וכן משמע מלשונם בתירוצם. ולכאורה לפי"ז גם כאן אין מפקיר אלא למי שטרח דהיינו בעד הטירחא והוי דומיא דהתם ומאי צריך לחלק. ואם נימא דהתוס' אינם מפרשים כן אלא דמפקיר לכל מי שרוצה [אף שבלשונם בתירוצם לא משמע כן], א"כ לכאורה הוא משום דלא חשיב בעיניו ללכת לאסוף בכל מקום דודאי אינו עומד ומפקיר בפירוש אלא דאמדינן לדעת האדם דאינו חושב ע"ז הוי הפקר, ממילא א"כ וכי נימא דכאן עומד וחושב דאינו רוצה להפקיר ורק זה יהי' בתור שכר עבור הטירחא, כיון דאליבא דאמת אינו חשוב בעיניו לטרוח לאסוף הגללים. (מהדו"ק)

ר' עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי. מבואר דמכח זה אנו מפרשים את השטר להוציאו מפשוטו דאילו המתעסק לא הי' גברא כר' עיליש היינו מפרשים כפשוטו. והנה אם הי' שטר שהמתעסק הי' אדם פשוט והי' ר' עיליש מעיד דיודע שההסכם ביניהם הי' אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר, מסתמא לא הי' נאמן להוציא ממשמעות הפשוט של השטר, אע"ג דהוא גברא רבה, ולא עוד אלא דאם באו שני עדים ויעידו שההסכם שביניהם הי' כך, יתכן דהי' תרי ותרי, מחמת דהם מעידים נגד משמעותו של השטר, וא"כ איך מכח מה דר' עיליש גברא רבה הוי נוציא את משמעות השטר מפשוטו. ובודאי אם המתעסק חי ואינו גברא רבה, ואומר דהפירוש של השטר הוא פלגא באגר דאז תרי תילתי בהפסד לא יהא נאמן, דאם נאמן נטעון ליתמי אפי' אם המתעסק אינו גברא רבה, וכיון דזה כן איך מה דהי' גברא רבה מהני להוציא שטר מפשוטו. ואפשר דהוי להוציא לכן לא טענינן כמש"כ הראשונים דלא טענינן ליורשין להוציא אבל הוא עצמו הי' נאמן, ואם נאמר כן ל"ק דבגברא רבה הוי כטוען ר' עיליש לפנינו כן, וצ"ע.

ובתוס' ד"ה אי פלגא הקשו דכיון דתמיד הברירה ביד המתעסק דנמצא דהוי כאילו קיבל תרי תילתי הפסד ותילתא ריוח וכי שוטה הוא הנותן, היינו דודאי יכול להיות שירצה להתנות בתנאים כאלה גרועים, אבל אז יכתוב בפירוש שמסרם לתרי תילתי הפסד ותילתא אגר, אבל כשאינו כותב כן הרי מסתמא אינו רוצה כן, וכשנותן הברירה להמתעסק הא בודאי המתעסק יעשה כן הרי זה שטות מצד הנותן. ויש לעיין אם כונתם סתם להקשות דאיך יתכן שיעשה כן, או דמשום זה ודאי אין להוציא משמעות השטר מפשוטו דלא יתכן שהנותן יהי' שוטה למסור הברירה ביד המקבל.

שם. רב עיליש גברא רבה הוא. עי' בנימוק"י דאע"ג דיד בעל השטר על התחתונה מ"מ אי לאו דר' עיליש גברא רבה הוא לא היינו מפרשים דאי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד, ואע"ג דיד בעל השטר על התחתונה כיון דמשמעות השטר אינו משמע כן ורק בר' עיליש מפרשינן ומוציאים מהנותן אם קיבל חצי מההפסד דהמקבל אינו צריך להפסיד כ"א שליש, שמעינן מדבריו דהי' קשה לי' דנימא יד בעל השטר על התחתונה אע"ג דמיירי דכבר בעל השטר הוציא חצי ההפסד והוא מוחזק, משמע דיד בעל השטר אינו משום דהוא כעת בא להוציא, [ועי' כתובות דף פ"ג ב'].

ויש לעיין לפי מש"כ בתפארת שמואל על הרא"ש דמש"כ הראשונים דברבית דרבנן אין איסור על הלוה יהי' נפק"מ דאם יש אדם אחר שרוצה לקחת ממנו עיסקא דאז אין לפני עור [היינו דלא כחידוש המשנה למלך דגם כה"ג איכא לפני עור] ואז מותר ליקח העיסקא, א"כ מאי ראי' דהביאור בהשטר פלגא באגרא תרי תילתי בהפסד הא אולי הי' איש אחר שרצה לקחת העיסקא והמלוה הי' מסכים דאז הי' מותר לר' עיליש לקחת העיסקא, שו"ר שכן הקשה הגרעק"א בסוף הפרק, ואולי י"ל דאם הנותן יטעון כך איה"נ דיהי' נאמן אלא דלא טען הנותן דאחר רצה לקחת העיסקא ולכן מפרשינן דכונת השטר הוא באופן דאין איסור, ועי' בחוות דעת סי' ק"ס סק"א. (מהדו"ק)

שם. ר' עיליש גברא רבה הוא. בריטב"א הביא מקשים דהא גם בכל אדם כיון דהוי אבק רבית אז או דנפרש השטר פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכו' או דיתן לו שכר עמלו, עוד הקשו דנימא דר' עיליש קיבל שכרו כפועל בטל. ומפרש הריטב"א דחדא מתורצת בחברתה, דלולא שהי' גברא רבה היינו מפרשים השטר כפשוטו ונטעון ליתומים שנתן אביהם כפועל בטל, משא"כ ר' עיליש לא יעשה שטר שלפי משמעותו הוא אבק רבית, כיון שלא כתוב בו שישלם שכרו כפועל. וצ"ע למה צריך לומר שנטעון ליתומים שפרע לאביהם כפועל בטל, הא גם אם לא פרע זה ג"כ אותו הדבר דכיון דבשטר כתוב פלגא באגר ופלגא בהפסד ובהכרח חייב דמים כפועל בטל ובין אם שילם כבר לאביהם בין אם לא שילם הרי משמעותו של השטר לא ישתנה עי"ז, ואדרבה יותר טוב להם שנטעון שלא שילם עדיין לאביהם, אלא דלא נטעון זה משום דלא טענינן ליתמי להוציא אבל מה צריך שנטעון דשילם. ואם צריך לטענינן כגון אם נאמר דבלא התנה לתת כפועל בטל לא יקבלו חצי אגרא, איך נטעון להוציא חצי אגרא דהא לא טענינן להוציא. ובודאי אין לומר דרק נטעון לענין שלא יפסידו פלגא בהפסד אבל אגרא לא יקבלו, דהא משמע דעי"ז נטעון לכל האופנים שיהי' כמו שכתוב בשטר, אלא דיש לומר דלטעון טענה שעי"ז יפורש משמעותו של השטר לא מקרי להוציא, וכעין מש"כ התוס' בב"ב דף ל"ב ב' דמיגו לקיים השטר לא מקרי להוציא, ועדיין צ"ע אם בלי שהתנה לתת כפועל בטל לא יקבלו החצי אגרא.

שם. ואיסורא לאינשי לא הוי ספי. הרא"ש והריטב"א והנימוק"י הוכיחו דברבית דרבנן אין איסור על הלוה אלא מצד דמכשיל את המלוה, והחוו"ד סי' ק"ס סק"א דחה ראייתם דהמלוה עובר משעת שימה משא"כ הלוה ולכך הוצרך לומר לא הוי ספי, ולדבריו ברבית דרבנן דעיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון ג"כ הוי עבירה משעת שימה, אמנם מדאמרי' לר' יהודה דמהני טבל עמו בציר אע"ג דלא פסק עמו, א"כ עבר איסור בשעה שקיבל העיסקא, ורבנן לא פליגי עליה בזה אלא דס"ל דלא סגי ובעי גם פסיקה, דבל"ז לא מהני דלא מקרי שכר עמלו אבל לא משום דעצם הפסיקה הוי איסור, משמע דברבית דרבנן גם המלוה אינו עובר על עצם הפסיקה. ואין לומר דאיה"נ דדינא דר' יהודה מיירי באם עבר עבירה נותן העיסקא, דא"כ מאי פריך ודילמא רב עיליש טובל בציר הוי, דא"כ הא הכשיל את הנותן באיסור הפסיקה. ובריטב"א לעיל דף מ"ד ע"ב בהא דאוזיף רב מברתא דר"ח הקשה דאיך לוה ותירץ דהי' בדעתו להחזיר דמיו של עכשיו אם יתייקר, ולכאורה הא מ"מ המלוה לא יודע נמצא דמכשיל לברתא לר' חייא דהיא פוסקת באיסור, וע"כ דבאמת אין איסור אלא דהי' קשה לי' איך רב לוה דהא בודאי לא הי' רב חושב לעשות עבירה, ואם נימא דגם המלוה אינו עובר משעת שימה בפסיקה ברבית דרבנן, ע"כ הכונה לא הוי ספי היינו ע"י הנתינה כשיתן לו הריוח, ושפיר הוכיחו דגם אז אינו עובר אלא משום לפני עור. (מהדו"ק)

תוד"ה אי פלגא. וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה פלגא באגר ועליך תרי תילתי בהפסד וכו'. יש לעיין הא כיון דכשיראה הפסד יוכל לומר דרוצה רק פלגא באגר ותילתי בהפסד, הרי נמצא דלמעשה מתחייב הנותן תרי תילתי בהפסד, א"כ בכל גווני אינו צריך הנותן ליתן לו רק פלגא באגר כיון דתמיד הנותן יפסיד תרי תילתי, ואם משום דהבטיח לו דאם ירצה המקבל לומר דרוצה פלגא בהפסד אז מגיע לו תרי תילתי באגר, הא זה יאמר רק כשיהי' ריוח וכשיהי' ריוח איך יועיל לחייב עצמו בהפסד, דלא רק שאין במציאות אז הפסד אלא דגם לא שייך כלל לומר דלמפרע הי' חיוב על הפסד, דהא פסקינן אין ברירה נמצא דלא חל שום התחייבות למפרע כלל והי' שייך רק להתנות דאם יאמר דרוצה תרי תילתי ריוח יתן לו, אבל מה דאומר דיקבל פלגא בהפסד, הא זה רק דיבורים בעלמא ואין בזה שום דין, דהא לא יחול כלל החיוב למפרע על הפסד מלבד דלא יהי' לו הפסד במציאות דבכלל לא חל כלל שום התחייבות, והי' צ"ל דמתנה דאם יאמר דרוצה תרי תילתי ריוח יתן לו ואם יאמר דרוצה רק חצי ריוח יתן לו, אבל מה שתולה במה שיקבל הפסד חצי הא לא יחול כלל קבלה כזאת על למפרע. וכן תירוצם דתירצו דקבעו זמן שיברור רב עיליש ומשמע דאז יועיל גם על העבר דאם הרויח עד הזמן שקבעו שהמקבל יברר ויאמר דרוצה פלגא בהפסד יקבל שתי שליש מהריוח, ואיך זה יועיל כיון דלא חל התחייבות על פלגא הפסד למפרע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א