אילת השחר/בבא מציעא/נ/ב

אילת השחר בבא מציעא נ ב

דף נ' ע"ב

וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ובהג"א הביא בשם הר' ברוך מרגנשבורק דאם עדיין לא נתן הלוקח המעות נאמן לומר לא נתרציתי במיגו דאי בעי אמר נתתי לך כבר המעות. והנה מכאן ראי' דמחילה בלב הוי מחילה, דהנה בקצוה"ח סי' י"ב רצה לומר דלא מהני בלב רק היכא דיש אומדנא דמוכח דמחיל, וצ"ל לסברתו דאז הוי כבלב כל אדם דמוחל והוי כדיבור, דהא אם מה דמהני לאחר כדי שיראה דאי"צ להחזיר האונאה משום דאומדנא דמוכח דמחל, א"כ מה יועיל מיגו לומר דלא מחיל כיון דאנן סהדי דמחיל, וע"כ דאין אנן סהדי, הרי דאע"ג דאין אומדנא דמוכח מ"מ אינו יכול לתבוע אונאתו אחרי כדי שיראה דלגבי זה סגי מה דתלינן דמחל, ואיך הועילה מחילתו כיון דאין אומדנא דמוכח, וע"כ דמהני מחילה בלב אפילו אם אין אומדנא דמוכח, ואפשר דהוי כעין חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמספק"ל בב"ב דף ה' ע"ב אי מהני נגד זה מיגו, וה"נ כאן הוי ספק דאולי מהני מיגו נגד חזקה זו ולכן אין יכולים להוציא ממנו, אבל לא משמע כן בדבריו.

ודבריו של הר' ברוך צ"ע, דהנה כתבו בתוס' דף מ"ט ב' בד"ה בכדי שיראה, דחכמים קבעו במה שרגיל למצוא תגר אפי' אם במציאות דר במקום שקשה למצוא בזמן קצר כזה תגר, וזה ע"כ אינו ממש דמחיל דהא עדיין לא מצא תגר, וע"כ דחכמים תיקנו דכה"ג יהי' כאילו מחיל, א"כ מה יועיל מה דנאמן דלא מחל, דהא מ"מ אחרי שעבר זמן כזה תיקנו שיהי' לזה דין מחילה, וצ"ע אם הר' ברוך יחלוק בזה עם התוס'.

ובשו"ע חו"מ סי' רכ"ז לא הביא רק דיכול לתבוע תוך כדי שיראה ולא הביא חידוש התוס', ובהגהות אמרי ברוך שם בסעיף ז', על מש"כ בשו"ע שאם יברר הלוקח שהי' לו אונס ולא הי' יכול לשאול אצל תגר יוכל עדיין לבקש אונאתו, ציין לדברי התוס' ד"ה בכדי שיראה, וכתב וצ"ע, והיינו דמהתוס' משמע אחרת.

וח"א העירני על מה שמבואר בדבריו דאילו מחיל מהני וכבר אינו יכול לדרוש אונאתו, ולמה זה כן דהא כיון דעדיין המעות בידו מה מחייב אותו מה דמחל אחרי דמשך כיון דאסור לקחת ממנו יותר וזה כגזל, ומה מהני מאי דמחיל לחייב אותו ליתן יותר משוויו.

והנה ברבית מבואר בריטב"א קידושין דף ו' דאע"ג דאסור מ"מ חל חיוב, אבל בחזו"א אהע"ז סי' מ"ב ובעוד אחרונים דחו סברא זאת, ונדחק לפרש דגם הריטב"א לא נתכוין כן, [ועי' מש"כ לקמן דף ס"ה א' ד"ה גלימא]. והקושיא בעיקר לפי סברת האחרונים דלא יתכן שיחול התחייבות אם התורה אוסרת לשלם הרבית, דאילו אם נפרש כמשמעות הריטב"א, הא שפיר חל התחייבות וכבר צריך לשלם אחרי דמחל. ואפשר לחלק דכאן הא מותר לו למתאנה לתת יותר ובידו להסכים, א"כ גם לכתחילה חלה הפסיקה לפי המחיר דקבעו אלא דהמתאנה יכול לדרוש אונאתו, אבל כשמוחל אין לו זכות לזה דהא גם לכתחילה בשעת המשיכה אם הי' מסכים למחול הי' מהני, נמצא דכל ענין האונאה הוא זכות להמתאנה לדרוש אונאתו, משא"כ ברבית דאע"ג דמסכים ליתן מ"מ אסרתו תורה אז יש סברא לומר דלא חל חיוב כלל.

תוד"ה ואילו. דהתם כשאין הלוקח תובע אונאתו וכו' אבל הכא מיירי כשמתאנה תובע אונאתו. צע"ק דהא המתאנה אינו יכול לתבוע אונאתו והוא יכול רק לומר דחוזר בו ורק אם תתן לי אונאתי אני מסכים לקיים המקח, א"כ כשהשני דהיינו המאנה אינו מסכים הרי המתאנה מבטל ולמה זה נקרא דשניהם חוזרים, (עזרוני בקושיא זאת), ושו"ר דכבר הקשה זה רבינו יונה הובא ברא"ש בב"ב בפ' הספינה סי' י"ד.

תוד"ה אמר רבא. כיון שהוקר בכדי שיראה. כבר כתב מהרש"ל דסברא זו דחוקה, והיינו כיון דכבר קנה מה שייך שיועיל מה שהוקר בכדי שיראה לענין שיוכל המוכר לחזור, צ"ל דזה רק לשיטת התוס' בדיבור הקודם דהוי כיין ונמצא חומץ דכ"א יכול לחזור, דאילו לשיטת הר"י ב"ר מרדכי דרק אם זה שהפסיד מבקש האונאה יכול גם השני לחזור, וכאן כעת הא יש הפסד להמוכר ואיך יוכל הלוקח לחזור, וע"כ דכיון דכעת נתייקר בשיעור ביטול מקח שניהם היו יכולים לחזור, אלא כיון דיכול לומר לו אי לאו דאוניתי לכן חוזר רק הלוקח.

בא"ד. ולכך קאמר ועמדו על ח' ולא קאמר ועמדו על ז' שאין זה ביטול מקח. והיינו דלא שייך אז שיחזור המוכר דהא גם עכשיו שנתייקר הפסיד רק שתות, והרשב"ם בב"ב דף פ"ד כתב דלאו דוקא עמד על ח' דס"ל דרצה קנה רצה מחזיר אונאה, וכיון דעכשיו יוצא דלהמוכר יש אונאה שתות לכן ס"ד דהמוכר יוכל לחזור כדין אונאת שתות דרצה חוזר ולכן הוצרך לטעם דאי לאו דאוניתני לומר דאין המוכר יכול לחזור. ולכאורה יש מקום לומר דגם אם בשתות רצה חוזר מ"מ כאן דוקא כשנתייקר ועמד על ח', הוא דהי' ס"ד דהמוכר יחזור, דהא בהא דרצה חוזר ודאי אין זה דין תורה, דדין הוא רק דמגיע לו האונאה אבל שיהי' דין תורה דהברירה ביד המתאנה לבטל המקח לא שייך דין כזה מה"ת, וע"כ זה כעין קנס להמאנה, ואפי' אם המאנה שוגג ג"כ לא פלוג, מ"מ כאן דהמוכר הוא המאנה איזה ס"ד יש דיקנסו להלוקח שמוכר יהי' ידו על העליונה אם נתייקר ושוה כעת שבע, הא לא די שלא נקנוס המוכר אלא גם ניתן לו זכות נגד מי שנתאנה על ידו, ולגבי זה לא צריך הטעם דאי לאו דאוניתני, ורק באם נתייקר על שמונה בשיעור של ביטול מקח דאז הי' סברא דכעת מתבטל המקח ויוכל גם המוכר לחזור מ"מ אמרינן אי לאו דאוניתני.

ל"ש אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר. יש לעי' הא כמו דללוקח נותנים זמן בכדי שיראה ועליו מוטל להראות בתוך זמן זה כיון דהמקח בידו, ואם לא הראה איהו דאפסיד אנפשי', למה לא נימא נמי להמוכר דהי' מקחו בידו דהי' לו להראות לפני שמכר, דלמה לו למכור ואח"כ להמתין אם יראה דבר דכוותי' באיזה מחיר זה נמכר, דיותר נימא שיברר לפני שהולך למכור. שו"ר בס' מעיני החכמה שעמד בזה ותירץ דבשעת מכירה בודאי לא ידע דאילו ידע לא הי' מוכר בפחות. ולכאורה עדיין אינו מיושב למה לא נימא דעליו לברר קודם, דבשלמא להלוקח שלא הי' מקח בידו לפני שקנה אינו יכול לברר קודם שייך ליתן זמן אח"כ, אבל לא להמוכר דהי' מקחו בידו לפני המכירה, וצ"ל דאמרינן דאין אדם רוצה להתאנות בשתות ובודאי בשעת קנייה לא הי' רוצה למחול ע"ז, לכן אפי' אם הי' לו אפשרות לברר מ"מ אין ליתן דין ולומר דהוי מחילה, משא"כ אחר המכירה דיש אנשים דאח"ז כבר מוחלים, לכן בכדי שיראה שיש אפשרות לברר אחר המכירה, וכיון דלא תבע אמרינן או דבירר ומחל או דמה דאינו מברר אמרינן דהוי מחילה, והיינו אע"ג דממה שלא ביררו אין ראי' אמיתית שמחל דהא חזינן דהמוכר לא בירר ובכ"ז לא אמרינן דמחיל דהרי לא בירר ונתן חפצו, מ"מ כיון שיש אנשים דמוחלים אחרי המכירה תיקנו רבנן דיהי' לזה דין מחילה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א