אילת השחר/בבא מציעא/נא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png נא TriangleArrow-Left.png א

דף נ"א ע"א

אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה כי היכי דעבדי לי' רבנן תקנתא ללוקח ה"נ עבדי לי' רבנן תקנתא למוכר. דהיינו למה חזרו, ולכאורה הא אם יטעו ונתאנו יצטרכו לתבוע להלוקחים לדין, והלוקחים הא בין כך בידם לטעון דרוצים לדון אצל רבנן כיון דהם הנתבעים וכמו שביארנו לעיל דף מ"ט ב' ד"ה הורה ר' טרפון, ולגבי זה לא הרויחו כלום במה שירצו לילך לשיטת ר' טרפון, וכל הנפק"מ הוא רק אם הלוקחים יתבעו אותם, ולגבי זה לא כדאי להם כשיטת ר' טרפון כיון דנותן להלוקחים אפשרות לדון ולתבוע אותם כל היום.


הא שהאי לי יותר מכדי שאראה לתגר וכו'. יש לעיין להני דס"ל דיאוש מהני בחוב [עי' בסי' קס"ג] וכאן הא הוא התייאש מהשתות שיכול לתבוע להלוקח ולמה אמר לי' ר"נ דיכול כעת לדרוש השתות מהלוקח, ואע"ג דהוי יאוש בטעות יש בזה נידון באחרונים אם מהני, ואולי לא התייאש עדיין דהסתפק שמא הלוקח יחזיר לו לפנים משורת הדין אפי' אחרי דעבר זמן כדי שיראה, וצע"ק.


א"ל לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר וכו'. הנה לכאורה איך ס"ד דגם מוכר לא יוכל לחזור אלא בכדי שיראה, הא אין המקח בידו שיוכל להראות ולברר אם מכר במחיר האמיתי או לא, וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' לעיל דף מ"ט ע"ב ד"ה בכדי שיראה, דחכמים עשו השיעור אפילו אם במקרה הזה לא הי' לו זמן להראות כי הי' דר במקום רחוק מהתגר, מ"מ אחרי שעבר זה השיעור אינו יכול כבר לתבוע אונאתו, לכן גם במוכר ס"ד דלא פלוג דנתנו תמיד שיעור זה, אלא דדחינו דבמוכר דאף פעם לא שייך שיעור זה לא תיקנו לו שיעור הזה.

וצ"ע לפי"ז למה שהבאנו בדף נ' ע"ב דבשו"ע לא הביא דינא דהתוס' דגם אם הי' במקום רחוק נשאר תמיד השיעור בכדי שיראה, ובשו"ע כתב דאם הלוקח יברר שהי' אונס ולא הי' יכול לשאול תגר יוכל עדיין לבקש אונאתו, וציין ע"ז בהגהות אמרי ברוך דצ"ע מהתוס' דף מ"ט ע"ב ד"ה בכדי שיראה, דהיינו דמשמע שהשו"ע אינו פוסק כהתוס' הנ"ל, ולפי"ז באמת צ"ע מה ס"ד דמוכר יהי' דינו בכדי שיראה, ולומר דאחרי דאמרינן מוכר לעולם חוזר ס"ל דחזינן דלא אמרינן דזה תקנ"ח שיהי' תמיד אותו השיעור, לכן בלוקח ג"כ רק כדי שיראה ממש, ובנאנס לא מהני דלא הי' כדי שיראה. זה דוחק, דהא לפי"ז לא הי' לר"נ לחדש רק במוכר, אלא כ"ז שלא הי' אפשרות במציאות להראות בכדי שיראה יוכל לחזור עדיין שממילא יהי' ג"כ אותו דין במוכר.

אלא דאולי זה תלוי, דלהרי"ף דס"ל דבמוכר אפילו אתרמי ליה זבינתא כזבינתי' ולא בא לחזור מ"מ יוכל עדיין לעולם לחזור א"ש, דהחידוש במוכר דלא יועיל אפילו אם נזדמן לו, דבכלל לא תיקנו שיהי' מוגבל בתביעת אונאתו, אבל הרשב"א דס"ל דבאמת אז לא יוכל לחזור, ועי' במשנ"ת בדף מ"ט ב' בתוד"ה בכדי שיראה במחלוקת הרי"ף והרשב"א.


אתן לי' שיתא ואתבעי' לדינא וכו'. ברבינו חננאל הוכיח מכאן דאע"ג דידע שיש בזה אונאה מ"מ יכולים לתבוע אונאה אי לא משום דהקונה מבעה"ב אין בו דין אונאה, ולא יכולים לטעון להם שמחלו כיון שידעו שיש בזה אונאה אא"כ יפרש לו שחפץ זה אינו שוה את הדמים הללו ורצה וקיבל דאז אין לו לחזור ולתבוע אונאתו. ויש לעיין דלפי"ז דידע אלא דאין כונתו ליתן דדעתו לחזור ולתובעו, א"כ מה שיוכל לתובעו אינו מדין החזרת אונאה אלא דכיון דנתן לו לא ע"מ שישאר אצלו עבור המקח אלא שהמוכר יחשוב שנותן לו, אבל באמת אין כונתו ליתן לו שש זוזים, נמצא דתובע שיש לו כסף שלו אצלו לא מדין אונאה.

ועי' בחידושי רבינו חיים הלוי בפט"ו מהל' מכירה דהקשה שם על אופן דנתאנה הלוקח שתות דיכול לתבוע אונאה, ודין אונאה הא הוא גם באם לא ידע המאנה שמאנהו, א"כ כשחוזר הלוקח ותובע אונאתו הא לגבי המוכר הו"ל טעות במנין דהא חשב לקבל יותר עבור המקח, וטעות בדבר שבמדה ושבמנין הא חוזר אפי' בפחות מכדי אונאה, ותירץ דכיון דרק מדין אונאה הוא דצריך להחזיר השתות שאונה את השני אבל מעיקר דין המקח יש כאן מכירה, לכן לא נתבטל המקח מחמת טעות דבר שבמדה ושבמשקל ובמנין, כיון דמצד עצם המקח הי' צריך להיות קיים המקח ורק מחמת גזה"כ דאונאה צריך להחזיר לכן לא דיינינן בי' דין טעות לגבי המאנה. ולפי האמור באופן דאיירינן דמה דיוכל לתבוע את הזוז הששי באם המוכר אינו בעה"ב אינו מדין תביעת אונאה מגזה"כ אלא מחמת דלא נתכוין ליתן לו את הזוז הששי, נמצא דאם המוכר לא ידע שמאנהו יהי' ביטול מקח, דלגבי המוכר הו"ל טעות בדבר שבמדה ובמנין, דהא חשב למכור חפצו מחמת שמקבל שש זוזים ובאמת קיבל רק חמש. ולכאורה אף בלי החידוש דהגר"ח זצ"ל כן הוא כיון דלא רצה ליתן לו כמו שפסק עמו ונתן לו רק להחזיק לרגע שש ולתבוע בחזרה הזוז הששי הרי לא הושוו ואין כאן מקח כלל, ונמצא דאם באמת לא ידע המוכר וחשב שזה שוה שש יהי' ביטול מקח, רק נוקי דמיירי דהמוכר יודע שאינו שוה רק חמש.

ויש עדיין מקום עיון קצת, דנהי דהיכא דהמוכר המאנה ידע שאינו שוה כמו שלוקח מהקונה לא הוי טעות דהא ידע שהלוקח יוכל לתבוע אונאתו, מ"מ זהו רק בנתאנה הלוקח דאז מצד עצם הקנין יש קנין על שש אלא דיתבע מדין אונאה, ע"ז הסכים ואין כאן מקח טעות, אבל באם הלוקח אינו מכוין להקנות לו כלל הזוז הששי, הא לגבי זה הוא לא הסכים כלל, וא"כ גם באם המוכר ידע שזה שוה פחות ג"כ נימא דיהי' ביטול מקח. אלא דמ"מ אין זו ראי' להקשות דאולי גם כה"ג כיון דלמעשה הא גם באונאה רגילה הא יכול הלוקח לתבוע אונאתו ולא ישאר אצלו הכסף היותר מהמחיר, ובכל זאת מסכים המוכר אע"פ שיצטרך להחזיר האונאה, אין להמוכר נפק"מ אם בכלל לא הקנה לו הזוז הששי, דמ"מ מסכים למכור אע"פ שיצטרך להחזיר זוז א'.

והנה יש מקום לומר דכאן יוכל הלוקח לתובעו אפי' אחרי שעבר שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו אם יוכל לברר שנתן רק אדעתא דלחזור ולתבוע את הזוז הששי, דהנה האי שיעורא נאמר בהיכא דקנה ונתאנה ובשעת הקני' הא הי' דעתו ליתן בעד מחיר הזה אלא דאמרה תורה דיכול לתבוע בחזרה אונאתו, וע"ז אמרינן דאם עבר שיעור כדי שיראה דעתו למחול, [ולעיל נתבאר דהאי שיעורא הוא מתקנ"ח, ומה"ת אפשר דזה רק כשיראה באמת לתגר או לקרובו וידע שנתאנה ואינו תובע דאז מחיל], אבל כ"ז הוא רק אם בשעת המקח נתן הכסף עבור המקח להמוכר לגמרי, אבל בנידון דידן דלא נתן לו כלל שיהי' להמוכר הכסף אין לנו מקור דבכה"ג מוחל כלל, דאולי לעולם אינו מוחל. ומש"כ רש"י בד"ה ואתבעי' לדינא, בתוך כדי שיראה, אפשר משום דאם יבוא לאחר כדי שיראה לאו כל כמיני' לומר שנתן ע"מ לחזור ולתבוע, אבל אם יברר שבאמת לא נתן לו לחלוטין אולי יוכל גם לאחר כדי שיראה לתבוע אונאתו.

אמנם בב"י סי' רכ"ז הביא דברי המרדכי דכתב דאם ידע הלוקח דשוה פחות ושתק יכול לחזור ולתבוע האונאה. והק' הב"י דהא זה נגד המשנה דיכול לחזור רק עד כדי שיראה, ומדבריו משמע דגם אחרי שידע שנתאנה יכול לחזור, וכתב בד"מ דכונת המרדכי דידע בשעת לקיחה ושתק, אבל באמת חזר בתוך שיעור כדי שיראה, וכן פסק בשו"ע, ולהאמור לכאורה הי' אפשר לפרש כמש"נ דלא נאמר האי שיעורא אלא באונאה, אבל כשיודע וחושב לחזור ולתבוע לא נתקן האי שיעורא דכדי שיראה.

והנה עדיין צ"ע מה דאמרינן לי' דכיון דקנה מבעה"ב לכן אין לו אונאה, דהתינח אם צריך לבוא מדין תביעת אונאה דזה הקנה הכסף אלא דרוצה לתבוע מחמת שנתאנה דאז שייך לחלק בין בעה"ב דידע והו"ל כהסכים לשלם המחיר שביקש ממנו, אבל כאן שטוען דלא התכוין כלל ליתן לו ואין טענתו מדין תביעת אונאה, למה לא יוכל לחזור ולתבוע הזוז הששי אפי' אם המוכר בעה"ב, דהא לא הסכים ליתן לו הזוז הששי כלל. וע"כ מזה דמ"מ נתנו לזה רבנן דין כמו באונאה, ולכן נמי פסק הרמ"א דרק כדי שיראה יוכל לחזור, וכדמשמע נמי מפשטות לשון רש"י דיתבע אותו רק כדי שיראה.


א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ופירש"י דהוי כמפרש יודע אני שאינו שוה וכו'. יש לעיין לשיטת הרמב"ם בפי"ג מהל' מכירה הל' ג' דמבואר דכשאינו יודע כמה היא האונאה מקרי סתם וצריך להחזיר האונאה, א"כ לוקח מבעה"ב אפי' אם הוי כידוע שיש אונאה אבל הא אינו ידוע כמה יש בו האונאה ולמה זה מהני וא"צ להחזיר אונאה. וכן יש לעיין דבהא דנושא ונותן באמנה מהני אפי' אם זה הרבה מאד ביוקר מהמחיר האמיתי, ואם נימא דאין הסכמת האדם למחול על יותר מהמחיר אלא כשהוא יודע, למה מהני נושא ונותן באמנה [עי' מחנ"א דיני אונאה סי' י"ד ובנתיה"מ סי' רכ"ז ס"ק י"ט].

ואפשר לומר דיסבור הרמב"ם דכל מה דצריכים לידע ומחיל זה רק היכא דמצד הדין יש כאן אונאה והי' צריך להחזיר האונאה, דהיינו שאינו יודע ממש דהמחיר אינו נכון אלא דמכח דין תנאי הוא דרוצה שימחול וע"ז אמרינן דהיכא דלא ידע לא מהני, ולהרמב"ם צריך לא רק לדעת שיש אונאה אלא צריך גם שיאמר לו כל ההפרש, אבל בבעה"ב המוכר מאני תשמישתי' דידוע דהדרך שמוכר יותר משוויו אין זה כלל מדין אונאה, אלא דכיון דמסכים לקנות הו"ל כיודע שמחירו הוא יותר, וכן בנושא ונותן באמנה דמשמע דאין זה בדין אונאה כלל ואינו מדין מחילת אונאה לכן מהני אפי' שאינו יודע בכמה ההפרש בין המחיר של החפץ לבין כמה שהוא נותן כעת להבעה"ב.

ובמה דאמרינן דאי כתב רחמנא לוקח דאסור לאנות הו"א דמוכר דאבודי קא מוביד אין לו איסור אונאה, והקשה הראב"ד דהא ע"כ מיירי בתגר דאילו בבעה"ב הא אין עליו אונאה ובתגר איך הוא מוביד. ובשטמ"ק מובא דהרשב"א הביא בשם הראב"ד דנשאר בקושיא, אבל בריטב"א מביא דתירץ דעולם מיירי בלוקח מבעל הבית ואע"ג דאין עליו אונאה מ"מ אזהרי' רחמנא דלא יונה. ודבריו צ"ע דבין אם נפרש כמו שפירש"י דהו"ל כמפרש יודע אני שאינו שוה כל כך דלכן אינו מחזיר האונאה, ובין לפי"מ דרצינו לפרש, הא מיהת דאם אינו מחזיר ע"כ דיש עליו לדעת שבעה"ב מוכר ביוקר ומסכים, וא"כ ע"כ דלא נכלל בפרשה דלא תונו, ולא דמי לקרקע דס"ל להרמב"ן דעובר בלא תונו אע"ג דאימעוט מהחזרת אונאה, דהתם הוא מגזה"כ אבל כאן הא אין גזה"כ אלא דאמרינן דאין בזה אונאה מחמת דמסכים לקנות ביותר מהמחיר למה אסור בלא תונו.


שאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. פרש"י דחייו תלויין בכך ותקנו לו שיחזור. והנה אם התגר הי' מוחל בפירוש בלב שלם ודאי לא היו מתקנים, אלא באונאה תיקנו דאפילו במשהו אונאה חוזר. ויש לעיין להרא"ש דמסופק לקמן בסי' כ' דאפשר דמותר לאנות לכתחילה פחות משתות כיון דפעמים ערב עליו החפץ וכן שהוא דחוק למעות לכן זה בכלל דמי המקח, והיינו דמה דקאמרינן מחילה היינו מחילה גמורה בלב שלם, וא"כ למה יתקנו להתגר להחזיר לו פחות משתות כיון דגמר ומחיל ממש בלב גמור.


ע"מ שאין לך עלי אונאה. יש לעיין באיסור אונאה אם האיסור לקחת יותר כסף או פחות כסף מהמחיר אלא דזה נעשה ע"י המכירה אבל אין כל מעשה המכירה איסור, או דילמא דכל מעשה המכירה הזאת היא האיסור, והנה בע"מ שלא יהא לך עלי אונאה אם האיסור הוא המכירה באונאה הו"ל שפיר מתנה עמש"כ בתורה, אבל אם האיסור על לקיחת הכסף הרי זה כמתנה ע"מ שאוכל לגזול אותך, ומ"ש מאם הי' אומר ע"מ שתאכלי בשר חזיר דמבואר בגיטין דף פ"ד דלא הוי כמתנה עמש"כ בתורה [ובודאי ה"ה נמי ע"מ שאוכל בשר חזיר].

והנה דנו בחו"מ סי' ר"ח על מקח שנעשה באיסור, וצ"ע למה לא הביאו דמכירה באופן שנתאנה, דהוי מכירה באיסור. והי' אפשר לומר להסברא דהאיסור הוא רק מה שקיבל יותר מדאי או פחות מדאי אז הו"ל כמו שיחד עם המכירה עשה עבירה אבל המכירה עצמה לא נעשה באיסור, אך בזה לא יתורץ עדיין דהא בקנה והוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות דמוזכר בסי' ר"ח, הא התם ג"כ אין האיסור אלא מה דהוסיף, ומ"מ דנו בזה משום מקח שנעשה באיסור.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א