אילת השחר/בבא מציעא/מז/א
מכור לי באלו קנה. יש לעיין במכור לי באלו לקנות מטבעות, אם יועיל, היינו אם כסף קונה כסף מן התורה לר' יוחנן, דלכאורה כסף אינו דבר הנקנה בכסף אלא חפצים. וכן משמע בפשיטות מהגרעק"א לעיל ריש פ' המפקיד, ויותר להדיא בכו"ח ח"ב סי' י'. אמנם ברש"י לעיל דף מ"ו ע"ב בד"ה ואפי' דביאר דס"ד דמה דקונה כיס מעות לכיס מעות ע"כ זה מתורת חליפין, דאילו מתורת דמים, מעות לא קנו, משמע דאם מעות הי' קונה מטלטלין הי' אפשר לקנות מעות במעות.
והנה רש"י לשיטתו לעיל דף מ"ו ע"ב דמה דמהני לקנות במעות מטלטלין מה"ת ילפינן מהקדש, ובהקדש הא ודאי מהני לחלל כסף על כסף, הרי דכסף מהני לקנות אפילו כסף, ומה דאפשר לחלל כסף הקדש על חפץ חולין [אם לא נלמד כשיטת הגר"ח בספרו פ"ח ממע"ש דחידש דתמיד החולין הוי כסף לגבי הקדש], צריך לומר דגזה"כ דבהקדש קונה כסף בין אם החולין הוא הכסף בין אם ההקדש הוא הכסף תמיד הכסף קונה, [אמנם העירוני לעי' שערי יושר שער ו' פט"ז], אבל מהא דקונה כסף הקדש הכסף חולין הרי דכסף קונה כסף וה"נ בהדיוט. אבל לשאר הראשונים דביארו משום דאם קונה עבד בכסף כ"ש חפציו, וכן לאלה דס"ל כיון דכל הדברים קונים בכסף, צ"ע אם יוכל מה"ת לקנות כסף ע"י כסף. (מהדו"ק)
ואין לו עליו אונאה. בשטמ"ק בשם הרי"ף והר"י מיגש דבחליפין אין דין אונאה רק במכר, ובריטב"א כתב שיש מביאין ראי' מכאן דאין אונאה בחליפין כי אולי הוא רוצה באותו חפץ ואע"פ שאינו שוה כשלו ואין זה טעם נכון דאטו בשופטני עסקינן דמחליפין ולא קפדי הא כל חליפין מיקפד קפדי כדאיתא לקמן, וכי תימא דבמכר אמר רחמנא ולא בחליפין, א"כ כל דבר דנקנה בסודר לא יהי' בו אונאה וזה לא אמרו אדם מעולם וכו'. ויש להבין מחלוקתם, דהנה אם קנין סודר הוא רק ענין עשיית מעשה קנין אבל לא מיחשב כאילו מקנה עבור הסודר, או דמקנה עבור הסודר. ומצינו בזה דברים דבחזו"א אהע"ז סי' מ"ד סק"ט הוכיח מהא דלעיל דף י"א ב' דאמרינן חליפין דרך מקח וממכר הוא לכן א"א להקנות מעשרות ע"י קנין סודר, משא"כ ע"י קנין אגב, הרי דגם קנין סודר כן דגם אז הא הקנין תמורת הסודר, אבל אם נפרש דבקנין סודר מקנה לו החפץ עבור מה שקצב עמו דמים אלא דעושה עם הסודר מעשה קנין, וא"כ אפשר דרק במכירה נוהג חליפין ובמקנה בסודר הוי מכירה גמורה עבור מה שמתחייב ליתן לו והסודר הוא רק למעשה קנין, אבל בחליפין שמחליף עבור החפץ ממש אז באמת אין דין אונאה.
ומהא דצריך למעט דלא מהני לקנות ע"י כלי שאסור בהנאה, משמע דאינו אלא מעשה קנין וכמו שטר אבל לא שהמקנה מקנה תמורת הסודר.
ומ"מ צ"ע לאלה דסברי דאיסוה"נ אינו שלו, ובפרט לזכות דבר שעד עכשיו לא הי' שלו משמע דהרבה ס"ל דלא שייך לזכות באיסוה"נ, א"כ מה צריך למעט דאינו עושה קנין כיון דזה דבר שאינו זוכה בו, איך יועיל להקנות עבור זה חפץ אחר. ובשלמא גט דכשר על איסורי הנאה, התם ל"צ שיזכה בזה, אבל בחליפין איך ס"ד דיועיל, משמע דאי סודר אינו אלא לעשות מעשה קנין אינו צריך שיזכה, אלא כיון דזה בידו באופן דאם הי' שייך לקנות הי' קונה מהני וצע"ק. ואמרו לי שבאחיעזר כתב דאם סודר קני ע"מ להקנות לא צריך שיהי' שלו.
הב"ע דא"ל חמור בפרה וטלה ומשך הפרה ולא הספיק למשוך הטלה וכו'. עי' בנימוק"י ועוד ראשונים דהקשו למה אינו קונה בהחמור כנגד הפרה, ותירצו דודאי אינו רוצה להיות עמו שותף בהחמור, אבל אם הי' מוכר פרה וטלה בעד כור חטים איה"נ דיקנה כנגד הפרה אפי' אם לא משך הטלה. והנה יש להסתפק באופן דלא מת החמור עד שמשך גם את הטלה דאז קונה, אם הקנין נעשה רק אם הפרה נמצאת עדיין ברשותו, דאז בזמן משיכת הטלה יש גם עדיין תוקף משיכת הפרה, אבל אם הפרה עומדת ברה"ר בזמן משיכת הטלה והטלה לבד אינו קונה דהא כעת צריך להיות המעשה קנין ע"י שניהם ביחד, ולא מסתבר לומר דהוי כתנאי דאם רק תהי' אצלו הפרה אז יקנה אח"כ במשיכת הטלה את כל החמור, וע"כ דהפרה והטלה הם ביחד קונים וכ"א מועיל כדי לקנות חלק, ובחטים כה"ג הי' מועיל תיכף במשיכת הפרה לקנות חלק בהחטים כנגד שיווי הפרה.
[אמנם הראוני ברעק"א ליקוטים ב"ב דף פ"ד דהביא מהטור סי' ר' דזה מחלוקת רבינו יונה והרא"ש אם קונה רק כשהסאה הראשון עדיין בכליו או דקונה למפרע].
ואם נאמר כן יש לעיין במש"כ הגרעק"א לעיל דף מ"ו ע"ב בהא דכיס מלא מעות בכיס מלא מעות לפרש לשיטת הרי"ף דמהא דקונה בהכיס מלא מעות לא הי' קשה להגמ' אע"פ דאין מטבע נעשה חליפין מ"מ הכיס עושה את החליפין, אלא דהוי קשיא דאיך נקנה המעות שבכיס השני דאין מטבע נקנה בחליפין, דע"כ כשנותן ב' דברים כל א' קונה כפי חלקו, נמצא דהכיס אינו מועיל לקנות בו את המטבעות, דהוא יקנה לכל היותר רק כנגד חלקו כגון אם החליף כיס עם זוז נגד כיס עם זוז וכל כיס שוה פרוטה יקנה רק שוה פרוטה, [ומרש"י משמע דהקושיא היתה גם מהא דאין מטבע נעשה חליפין].
רש"י ד"ה מהו. הרי הן כדמים והוי להו מעות. העירוני למה הוי דמים נימא דהוי כמוכר ומושך דבר ע"מ להתחייב ליתן דבר אחר, ובנימוק"י הא כתב לעיל דף מ"ה ע"ב דבמושך חפץ ע"מ להתחייב כור חטים חייב ליתן. ונראה מכאן דכיון דענין חליפין הוא לקנות דבר אחר, א"כ זה נשאר דאפי' שאינו קונה בתור קנין חליפין מ"מ ענין הקנין הוא לקנות בזה דבר אחר ולא שזה יהי' דבר הנקנה כדי להתחייב דבר אחר.
והגרעק"א בשו"ע כתב דיש לפרש מש"כ רש"י במתניתין דמטלטלין קונין בתורת דמים היינו כשמשך חפץ אחד נתחייב לתת את השני, ולפי"ז צ"ל דכונתו באומר בפירוש כן, דאילו סתם בנותן בתורת דמים מתפרש כונתו דזה יעשה הקנין לקנות הדבר השני ואז זה מעות. והעירוני דלפי"ז יש לעיין מש"כ בחזו"א אהע"ז סי' מ"ד סק"ו וס"ק ז'.
אמנם דבר זה תלוי בשאלה אם תמיד קנין סודר הוא ג"כ ענין שבעבור שמקנה הסודר השני מקנה לו חפצו וכקיבל תמורתו במה שקיבל הסודר, והבאנו [לעיל ד"ה ואין לו עליו אונאה] דבחזו"א הוכיח מהא דלעיל דף י"א ע"ב דאמרינן חליפין דרך מקח וממכר הוא, הרי דענין הקנין הוא שחבירו מקנה עבור מה שקנה הסודר, או דרק ענין עשיית מעשה קנין כמו קנין שטר הוא, ואם זה כמו מקח וממכר, א"כ ענין קנין חליפין דסודר אינו רק כדי לקנות החפץ אלא שזה קנין שעבור זה מקנה או מתחייב, וא"כ למה לן לומר כשאינו קונה מדין חליפין דאז הוי מעות, נימא דהוי כמושך דבר ע"מ להתחייב דבר אחר.
בכליו של קונה. ובחי' ריטב"א החדשים כתב דמ"מ גם כליו של עדים או של אחר סגי, ולא בעינן ממש של קונה. והנה הא דמהני באמת של אחר כ' בקצוה"ח סי' קצ"ה סק"ט ובסי' קס"ג סק"ה דזה מדין עבד כנעני, והנה בין אם הוא מדין זכי' או מדין עבד כנעני, הא לגבי דיני התורה הו"ל כאילו הוא נתן, ואיזה סברא יש שלא יועיל סודר של איש אחר, אלא דכונתו דכל דינו הוא חידוש דזה הוי מעשה קנין מגזה"כ, וכמש"כ בריטב"א הנ"ל דמה דאמרינן בההיא הנאה וכו' אינו אלא דכל חד יהיב קצת טעמא לקרא אבל עיקרו מגזה"כ, וס"ד דרק סודר של הקונה עצמו ולא של אחר אע"ג דלשאר דיני התורה הוי כאילו נתן, ולזה אשמעינן דגם בזה הוי שפיר ככליו של קונה. (מהדו"ק)
דניחא לי' לקונה דלהוי מקנה קונה וכו'. יש לעיין למה צריך להסביר דהקונה רוצה להקנות את סודרו דהא אומר דנותן לו ואיך ס"ד דלא רוצה להקנות. ובשטמ"ק כ' בשם הר"י מיגש דכיון דחוץ מנתינת הסודר מתחייב הקונה לשלם תמורתו של החפץ שרוצה לקנות אין אנו רואים דרך שירצה להקנות. וכ"ז אינו מובן דהא אומר שרוצה להקנות ומה צריך לומר אומדנות דכדאי לו להסכים כיון שרוצה לקנות החפץ, וכי בלאו הכי לא הי' הקנאת הסודר הקנאה כיון שאומר שנותן לו ומקנה לו הסודר, וכי בכל נתינה שנותן יש לנו להסתפק שמא אינו רוצה להקנות, ובגיטין דף כ' ע"ב איבעי לן אם אשה ידעה לאקנויי גט משום דאח"כ בהכרח יחזור אליה, ומבואר דרק ע"ז איבעי לן ובמסקנא פשטינן דגם זה מהני, אבל כאן מה צריך להסביר דניחא לי' דליהוי קונה מקנה וכו'.
ואפשר לומר דאיה"נ בודאי לא ס"ד דלא יועיל הקנאת הסודר, אלא כדי שע"י הסודר יהי' קנין לא סגי במה שמקנה הסודר אלא שההקנאה היא מחמת רצונו בהחפץ, דאילו היינו אומרים דבשביל קניית החפץ אין כדאי לו לתת סודרו כיון דחוץ מזה משלם דמי החפץ, אז מה שמקנה הסודר אין לו שייכות עם החפץ ולא הי' מועיל לקנות ע"י הסודר את החפץ, ורק משום דאמרינן דניחא לי' בשביל קניית החפץ לתת הסודר דאז מתייחס נתינת הסודר לקניית החפץ לכן מהני.
והנה בגמ' מבאר סברת רב משום דניחא לקונה לתת את הסודר, ולטעם דלוי מבואר דניחא לי' להמקנה, והיינו דצריך טעם להעושה מעשה הקנין שיהא נראה ממנו רצון, ולרב צריך לבאר את הטעם דהקונה דעושה המעשה קנין דיש בזה גילוי על רצון מחמת הסברא דניחא לי' לקונה דליתן סודרו, וללוי צריך לבאר מה הטעם דמסכים להקנות, אבל על מי שאינו עושה מעשה כדי שיועיל הקנין כגון לרב המקנה או ללוי הקונה לזה לא אמרינן טעם, דפשוט דלרב אי"צ סברות למה מועילה ההקנאה. ויש להסתפק לפי"ז דאפשר דעל המקנה אי"צ לומר דמקנה מחמת קבלת הסודר, ולפי"ז אפשר דיועיל אפי' שמכוין בפירוש דאינו רוצה לזכות בהסודר אלא דמקנה סתם, ורק מצד הקונה דהוא העושה המעשה קנין צריך שינתן לשם קבלת החפץ שכנגדו דבל"ז לא הי' מתייחס ההקנאה אל המעשה שהוא עושה. [אמנם האבנ"מ סי' קל"ט ס"ק י"ג ס"ל דצריך לזכות בהסודר ולהלן בדברינו יבואר מזה].
והנה לעיל דף י"א ע"ב אמרינן דאע"ג דמהני אגב להקנות מתנות כהונה מ"מ בחליפין לא שפיר למיעבד משום דנתינה כתיב במתנות כהונה ובחליפין דרך מקח וממכר הוא משא"כ אג"ק נתינה אלימתא היא, והוכיח מזה בחזו"א אהע"ז סי' מ"ד סק"ט דאפי' בקנין סודר אינו נותן הסודר אלא תמורת המקח ואין זה כקנין משיכה או חזקה אלא מכר, דמוכר החפץ תמורת הסודר, ואע"ג דלפי"ז למה מהני להתחייב תשלומין עבור המקח, דהא המוכר כבר קיבל תמורתו דהיינו הסודר שבשביל זה הקנה לו חפצו, מ"מ בחליפין איכא תרתי דהוא גם תמורה וגם קנין, ומ"מ צריך ביאור איך באמת מהני כיון דכבר קיבל תמורתו דהיינו הסודר.
ולהנ"ל יתכן דאילו הי' מקנה בעד תמורה של הסודר לא הי' שייך כבר להתחייב עבור החפץ, אלא דמקנה בעד התחייבותו של הקונה, ולגבי המקנה את החפץ א"צ שיהי' חשוב הסודר שבשביל זה נותן לו חפצו, וכל מה דאמרינן דניחא לי' דליהוי מקנה קונה היינו דזה שעושה המעשה קנין צריך לכוין כדי לקנות בו ע"י שהוא נותן, ולגבי מתנות כהונה לא מהני היכא שהכהן נותן כדי לקנות, דצריך שהכהן יקבל בחנם ולא שע"י שנתן סודרו זוכה בזה, דאם הכהן צריך לתת כדי לזכות, לא מקרי נתינה, אע"פ שמצד הישראל אינו נקרא שנותן להכהן מחמת קבלת הסודר שנתן לו הכהן.
והנה אף שנתבאר דלרב אי"צ שהמקנה יקנה כדי להקנות דצריך רק מהעושה המעשה קנין, דהיינו דהקונה לבד לרב דהלכתא כוותי', מ"מ צ"ל דגם זה דבר שבשביל זה כדאי להמקנה להקנות, וזה יועיל אפי' באופן שכעת אינו רוצה אפי' לזכות את הסודר כלל כיון שזה דבר שכדאי להקנות חפצו בעד זה. וראי' לזה דהנה בקידושין דף ג' אמרינן כיון דחליפין איתנייהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא, ולפי גירסת רש"י האשה לא מקניא נפשה בעד פחות משו"פ דגנאי הוא, חזינן דקנין חליפין הוא שמסכימים בעד זה להקנות, דאילו אופן הקנין אינו בעד הסכמתה להתקדש עבור הסודר א"כ למה זה גנאי, הא כמו דאינו גנאי להאשה להתקדש בשטר אע"פ שאינו שו"פ ה"נ אינו גנאי להתקדש בסודר, וע"כ דענין הקנין הוא משום דבעד דבר כזה כדאי להאדם להקנות, ונמצא דלאשה דזה גנאי לקדש עצמה בעד סודר שאין בו שו"פ לכן לא מהני, דאע"ג דאינו צריך שממש תתקדש בעד שקונה את הסודר, מ"מ צריך שיהי' כדאי להקנות בעד הסודר, וכיון שזה אינו כדאי לאשה להתקדש בעד סודר דגנאי הוא לה אינה מקודשת בזה.
ולפי"ז גם מה דצריך כלי דוקא דזה דבר חשוב, וכן לא מהני איסוה"נ משום דבעי גם שיהי' דבר כזה דלהקונה יהי' כדאי לקנות חפצו, ובאבנ"מ סי' קל"ט ס"ק י"ג כתב דלכן לא מהני חליפין באיסוה"נ משום דבעי שיזכה בזה המקנה, ולהמבואר אפשר דא"צ שיזכה אלא דזה יהי' דבר שכדאי בעד דבר חשוב כזה להקנות חפצו.
לאפוקי חצי רמון. ובריטב"א העיר למה לא ממעטינן חצי כלי, ותירץ דחצי כלי אפשר לעשות יותר גדול או להיפך מגדול אפשר להקטין. וצ"ב מה שייך חצי כלי, דאם זה כלי קטן הא אין זה חצי, ואם זה חצי הרי זה לא כלי כלל. ומדברי התוד"ה לאפוקי שכתבו וסודר דג' על ג' דאמר לעיל דף ז' דכמאן דפסיק דמי חשיב דבר מסויים, לא משמע כדבריו, דלדבריו מאי הוי קשיא לי', דהא בכלי כיון דשייך לעשותו גדול מהני אפי' אינו מסויים, משמע דאילו זה הי' נקרא חצי לא הי' מהני באמת.
ודברי התוס' שכתבו דכמאן דפסיק דמי הוי מסוים, יש לבאר או דשיעור בגד הוי מסוים אפי' אם לא הי' כמאן דפסיק, וטעמא דכמאן דפסיק כתבו רק שיקרא נתינה, או דרק ע"י דכמאן דפסיק דמי אז כמו דמהני לקנות ולא מפריע מה שהמקנה אוחז בחלק השני ה"נ זה מהני למקרי שלם. אבל יותר נראה דדין דכמאן דפסיק נוגע רק לענין שלכן מקרי בידו, אבל לגבי שם דבר מסוים לא יהני מה דכמאן דפסיק דמי אלא דגם בלי זה כלי שלם מקרי.
רש"י ד"ה אבל בפירי. כל דבר שאינו כלי. הנה התוס' לעיל דף מ"ה ע"ב ד"ה אין מטבע הוכיחו דמטבע אינו פרי, והקשו שם כיון דלרש"י מטבע אינו כלי א"כ זה לא כלי ולא פרי, אבל מרש"י משמע דכל דאינו כלי הוי פרי. וצ"ע דא"כ מה שייך למעט חצי אגוז, דבשלמא אם פרי הכונה ממש פירות אז חצי אגוז הוי חצי, אבל אם פרי פירושו כל שאינו כלי, א"כ כל דבר יש לה שם פרי ולא שייך חצי, וצריך לומר דמ"מ חשבינן כדרך הוייתו, וכיון שגדל דבר שלם אז כשחתך הוי חצי, ומ"מ עשת של ברזל אם יחלקו לא נראה דיקרא חצי, ועי' מש"כ בדף מ"ה ע"ב.
תוד"ה בכליו. דוקא בכליו של מקנה. ובתוס' בגיטין דף מ' הביאו בשם רש"י דס"ל דכ"ש דמהני בכליו של קונה, וצ"ב מש"כ התוס' דכיון דילפינן מקרא לכן צריך דוקא כליו של מקנה, דלכאורה למה לא נוכל ללמוד מק"ו דהא לא משמע שיש מיעוט על כליו של קונה. אלא דהנה בריטב"א ביאר דהא דיהיב טעם דמהני ללוי וכן לרב אינו משום דמסברא הוי ידעינן זה אלא שזה גזה"כ רק יהיב קצת טעם להבין מה דמהני, וא"כ אפשר לומר דלא שייך ק"ו של סברא כיון דאין הסברא הגורמת הדין. אבל בשיטת רש"י העירוני דכתב בד"ה במה קונין, דשואל על קנין חליפין דקרא מי שלף ונתן, וא"כ אם ע"ז משיב דיש סברא דניחא לי' לקונה דליהוי מקנה קונה כי היכי דלגמר וליקני לי', הרי דבשביל זאת הסברא מפרש דהפסוק מיירי בכליו של קונה, וא"כ לוי ס"ל סברתו דלכן מפרש דהמקנה נתן, וכיון דהסברא לבד גורמת ס"ל לרש"י דכ"ש דיועיל כליו של קונה.
תוד"ה גאולה. תמורה זו חליפין של שוה בשוה דמהני לכו"ע אפי' בפירי. הנה הא מצינו ב' מיני חליפין, א' כשמחליף דבר בעד דבר אחר, ועוד חליפין שמוכר חפץ והושוו בדמים וכדי לקיים המקח נותן סודר שבזה הוא קונה החפץ ומתחייב בדמים. והנה הי' אפשר לומר דדעת ר"ת דרק בעושה קנין סודר דהיינו דהמקח הוא נותן בעד שהשני מתחייב לשלם עבורו המחיר שהסכימו ביניהם ואינו נותן אלא כדי לקיים שיגמר המקח דבזה הוא דבעינן דוקא כלי לר"ת, אבל כשמחליף ממש חפץ בעד חפץ אחר מהני אפי' בפירי, ואז אינו חשוב כמה ששוה הדבר דאדם יכול להחליף דבר ששוה אלף זוז בעד פרוטה, כיון שאין מקבל שום דבר אחר, אלא זה הוי חליפין של שוה בשוה דמהני אף בפירי אפי' לר' נחמן, אבל מהתוס' לעיל דף מ"ו ע"ב בד"ה ולר' נחמן לא משמע כן, דכתבו להוכיח דמטבע לא מהני לעשות חליפין למ"ד אין מטבע נעשה חליפין אפי' בשוה מהא דהוצרך לתרץ בפרוטטות דמשום טריסית היתר לא מקרי אינו שוה בשוה ורק אם דבר א' שוה כפלים דלכן במחליף המטבעות דשולחני הוי שוה בשוה. ולמה הוצרכו לזה הא לפי הנ"ל אפי' אם זה שוה הרבה יותר, מ"מ כיון דזה מה שמחליף אפי' דינר נגד רביע דינר ג"כ יועיל אם מהני לקנות בשוה בשוה ע"י מטבע, וע"כ דנקטו התוס' דלר"ת אפי' כשמחליף דבר בעד אחר נמי לא מהני פירי אלא כשזה ממש שוה בשוה והיינו עד כפלים. [וצע"ק מהיכא פסיקא להו דרק עד כפלים מקרי שוה בשוה, ואולי משום דבקרקעות דאין אונאה כתבו לקמן דף נ"ז בשם ר"ת דעד פלגא, וה"נ כאן זה מקרי רחוק מאד מן המקח ולא הוי כבר שוה בשוה].
ולכאורה איך יש להוציא מן הפסוק דתמורה קאי רק על שוה בשוה, דהא כמו אם ימכור שדה בת אלף זוז בעד פרוטה יהא נקרא מכירה ה"נ זה נקרא תמורה, ולמה לן לומר דתמורה דוקא כשנותן שוויו דהיינו לכל הפחות שלא יהי' שוה פחות מכפלים, וצ"ל דמיתורא דרשינן לי' כיון דעל אינו שוה בשוה כתוב עוד פסוק, וע"כ דנתחדש עוד דין, ומ"מ צע"ק.
עוד יש לעיין לפי"ז איך ס"ד בגמ' דחליפין כשמקפיד עליהם לא יועיל, דהא חליפי סודר שעושים לקיים המקח שפסקו הא בודאי קודם הושוו על המקח עם מחירו האמיתי, וע"כ דכל השאלה בחליפין שמחליף חפץ בעד חפץ, וכיון דבאופן דזה שוה בשוה הדין דמהני אפילו בפירי, הרי דאז יודע ורוצה בעד שזה שוה בשוה מ"מ ע"כ דיש חליפין כשמקפיד דאז מהני פירי, דבשלמא אם חליפין דשוה בשוה פירושו כל שמחליף דבר בעד דבר אחר אע"פ ששוה רק פרוטה נגד דבר ששוה הרבה, א"כ לא הי' לנו ראי' דיש ענין של חליפין שמקפיד כשמחליף ממש חפץ בעד חפץ, אבל להנ"ל אדרבה כל מה שיותר קרוב להיות שוה בשוה ממש [והיינו כשיודעים שזה שוה בשוה ולא כשהחליפו ואח"כ נודע להם שזה שוה בשוה] יותר מהני.
[ולהנ"ל מש"כ התוס' לעיל בד"ה ולר' נחמן דשוה בשוה אי"צ להיות ממש, דבשביל טריסית היתר לא מקרי אינו שוה בשוה, הוא מוכרח מהגמ', דאם צריך ממש שוה בשוה בודאי קשה דאיך ס"ד בגמ' לומר דחליפין דמקפיד עלייהו לא יועיל, דאדרבה הא חליפין דשוה בשוה הא הם ע"כ כשהקפידו].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |