אילת השחר/בבא מציעא/מו/א

אילת השחר בבא מציעא מו א

דף מ"ו ע"א

ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקנו לי' מעות להיאך אגב סודר וכו' אלא לאו ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין. הנה בשו"ע סי' ר"ג סעיף י' הביא בשם המרדכי דהקנה בסודר מעות ומטלטלין וקרקעות די"א דלא קנה כלום, וי"א דקנה הכל, וי"א דקנה מה דאפשר לקנות ולא את המעות, וכן בהקנה דבר שאין בו ממש דהוי דברים בעלמא עם דבר שיש בו ממש. ובנתיה"מ שם הקשה על הני דס"ל דמהני גם לקנות המעות למה לא יוכל לזכות בהסודר את המעות ויוכל לחלל הפירות עליהם, וכן הקשה בדו"ח רעק"א להלן עמוד ב' ביתר שאת, דהיינו אף אם אין לו שום חפץ אחר מ"מ הא יוכל ליתן לחבירו ג' על ג' בהסודר ואח"כ חבירו יתן לו ג' על ג' כדי שיזכה לחבירו את שאר הסודר, היינו מה שיתר ג' על ג' ביחד עם המעות שיש לו, ודוחק לומר דיתר הסודר אין בו שו"פ דאז אפשר דלא נגרר המעות להיות נקנה ביחד עם יתר הסודר שאין בו שו"פ.

ואפשר לומר דהנה להני דסברי דלא קנה כלום הא סברתם כמו למ"ד דקני את וחמור לא קנה כלום, בב"ב דף קמ"ג, משום דאם לא יקנה החמור אינו רוצה להקנות כלום, וה"נ רוצה דוקא שיחול כל הקנין וכיון דלא חל על המעות לכן לא חל כלל הקנין, ומאן דס"ל דקנה הכל נראה דסברתו דבמעות וכן בדבר שאינו אלא דברים כיון דאין החסרון שאינם יכולים להיות נקנה, אלא דאין בכח הקנין לתפוס אותם כדי לקנות, דהא באגב הם נקנים, הרי דשייך שיהיו נקנים ורק אין בכח הקנין בזה לתפוס אותם, ולכן כיון דמקנה גם דבר אחר ועל הדבר האחר הא הקנין בין כך יחול אז יש בכח הקנין כבר לפעול גם על המעות, וא"כ אפשר לומר דהנה כאן כשנותן סודר והוא מקנה החפץ והמעות, הא ודאי אומדנא דמוכח דכל מה שמקנה החפץ אינו אלא כדי שיזכה חבירו בהמעות כדי שיוכל לחלל עליהם המעשר שני, ואם לא יועיל לקנות המעות הא ודאי אין כלל בדעתו להקנות החפץ, ובאופן זה הוי כהתנה דאם לא יקנה המעות לא יקנה גם החפץ אז גם הם מודים דבאמת לא קנה כלום, דכל סברתם הוא רק משום דאת החפץ בין כך יקנה נמצא דהסודר בכחו לפעול דאז הוא גורר גם את המעות, אבל באופן דכל תכלית הקנין הוא המעות ובל"ז אינו רוצה להקנות החפצים אין כאן מה שהקנין יתחיל לפעול ולא יקנה כלום.

וכן יש לעיין על מש"כ הגרעק"א לפי"מ שהסביר לפרש דלהרי"ף מהני כיס עם אניקא אע"ג דאניקא הוי פירי וקי"ל דפירי לא עבדי חליפין, מ"מ הכיס שנותן לו בזה קונה את האניקא יחד עם הכיס של השני, ולכן כתב הרי"ף טעם דמה שנקנה האניקא הוא משום דפירי נקנה בחליפין, ומזה יש לדייק דאם הי' טבעא טובה לא הי' נקנה להרי"ף משום דמטבע לא נקנה בחליפין, הרי דלהרי"ף לא ס"ל כהשיטה שבמרדכי המובא בהגהת שו"ע סי' ר"ג בהקנה מטלטלין ומטבע דקונה גם את המטבע, דלפי שיטה הזאת יקנה גם אם בתוך הכיס של חבירו יהי' מטבע טובה, דכיון דמהני הקנין של הכיס לקנות הכיס של השני ה"נ מהני לקנות הטבעא של השני, ולהנ"ל הא בודאי אין בדעתו של ראובן הכיס עם המעות כדי לקנות הכיס של השני, דאין לו צורך להחליף את הכיס אלא עיקר דעתו לקנות המטבעות שבתוכו, ואם משום איזה טעם לא יקנה את המעות שבתוכו אין לו שום ענין להחליף כדי לקבל הכיס של שמעון, ובודאי כה"ג לא יקנה המטבע דהם העיקר שעליהם עושה כל החליפין.

תוד"ה אלא ש"מ דאין מטבע נקנה בחליפין. כ"ש שלא נעשה. אבל בתוס' הרא"ש כתב דאין ראי' דאפשר דאינו נקנה משום דדעתי' אצורתא וזה הוי כדברים בעלמא דקנין לא מהני כדאמרינן בב"ב דף ג', אבל מ"מ אפשר דנעשה חליפין. וצ"ל דשאני ממה דאפשר לקנות ספרים בחליפין אע"ג דדעתי' אאותיות שבהם דהוי כאין בו ממש כיון דהאותיות הם על הנייר מקרי דבר שיש בו ממש, דרוצה את הספר והאותיות שבהם, ורק במטבע משום דהמלך גוזר ופוסל הצורה ולכן הוי דבר שאין בו ממש, אלא דמ"מ צ"ע דאכתי למה הוי אין בו ממש וכי דבר שאינו מתקיים הוי אין בו ממש.

ויש לומר דנייר גם כשנעשה ספר לא נשתנה ענין תשמישו דהוא דבר הנקנה בתור חפץ, משא"כ טבעא דבלי הצורה הוא מתכת דבר הנקנה לתשמיש, משא"כ עם הצורה הוא עשוי להוציא לקנות בו דברים אחרים, ולזה דעתו, ולכן הוי דברים, משא"כ ספרים דגם כשהוא עם האותיות הוא דבר שיש בו מעלה אך הכל הוא כמקודם, ולזה דעתו על הדבר וזה דבר שיש בו ממש.

בא"ד. בדברי התוס' הרא"ש דאפשר שנעשה חליפין ורק אינו נקנה בחליפין משום דהוי כקנין על דברים דצורתא עבידא דבטלה, והנה הא בחו"מ סי' ר"ג סעיף י' מובא בשם המרדכי ג' שיטות במקנה דבר שאפשר לקנות עם דבר שא"א לקנות, דיש דסברי דקנה הכל, ויש דסברי דקנה רק מה שאפשר לקנות, ויש דסברי דלא קנה כלום, וא"כ נהי דמקנה לו המטבע שיש בזה גם מה שא"א לקנות דהיינו מה שזה עלול להפסל דזה דברים, מ"מ הא גם מקנה לו עצם המתכת וזה הא אפשר להיות נקנה, וא"כ אם הרא"ש סובר דאין קונה כלל א"ש בפשיטות כיון דמקנה גם הצורה שזה דברים לכן לא קנה גם המתכת, אבל אם יסבור דקנה הכל קשה, וגם אם יסבור דקנה מה שאפשר לקנות, נהי דיש להבין דאז לא יוכל לחלל בהמעות כיון דלא קנו פירות המעשר שני את התועלת של צורתא דזה הוי קנין על דברים, לכן א"א לחלל ע"ז, אבל מ"מ מה דגם בהדיוט אינו קונה כלל אפי' את המתכת, צריך טעם למה.

ועוד צ"ע דלכאורה אם מקנה את המתכת ממילא נקנה לו גם הצורה, דא"א למכור את המתכת ולהשאיר הצורה לעצמו. וע"כ צ"ל דבמטבע עיקר כונתו לקנות הצורה לכן לכו"ע לא מהני לקנות המטבע, ולא דמי להיכא דהקנה לו מטבעות ומטלטלין.

ויש לעיין דהא קנין דברים דלא מהני אינו רק דין בקנין סודר אלא דבכלל לא שייך להיות נקנה דבר שהוא בגדר דברים, א"כ איך כשמושך מטבע הוא קונה אותה ואיך קונה באגב, וע"כ דזה נגרר אחרי המתכת ולמה בקנין חליפין שאני. ואולי יש לומר דהנה ידוע מש"כ הרשב"א דבדעת אחרת מקנה א"צ הקונה לכוון לקנות, וא"כ כשמושך מטבע אפילו אם כונתו לקנות רק מחמת הצורה מ"מ הוא קונה את המתכת מחמת הקנאת המקנה וממילא גם מעלת הצורה כבר נקנה לו, משא"כ בקנין חליפין דבלי שהקונה ירצה לקנות את המטבע אין בזה קנין כלל, וכה"ג לא מהני לקנות המטבע כיון דדעתי' אצורתא וזה דברים, ועדיין צ"ע איך קונה מטבע של הפקר.

והנה להרא"ש צ"ל דאע"ג דהוי כדברים שלא חל קנין לקנותם מ"מ אפשר לעשות מעשה קנין בדבר שאינו אלא דברים, והטעם בזה אפשר דמהני לעשות קנין ע"י הקנאתו את המתכת בלתי תלוי בהצורה, דע"ז מהני מה שהמקנה מסכים להקנותו וכדין דעת אחרת מקנה דמהני בלי כונת הקונה וזה הא הוי כלי כמש"כ התוס' לכן זה עושה קנין, אבל להיות נקנה תלוי בכונתו לקנות, וכונתו לקנות מעלת מטבע שיש בזה, וזה הוי דברים.

ובסברת התוס' דס"ל דכ"ש דאינו נעשה, אפשר דבזה חולקים על הרא"ש וס"ל דאם זה אינו נקנה דהוי דברים כ"ש שלא יעשה קנין כיון דהוי כדברים, אמנם להמבואר בתוס' לקמן דף מ"ז א' בד"ה בכליו דמה דלא מהני לעשות חליפין במטבע הוא משום דלא הוי חשוב צ"ע למה אינו נקנה, ואולי מה דלא הוי חשוב הוא משום דהוי כדברים לכן ס"ל להתוס' דכ"ש דאינו נעשה קנין ע"י דבר שהוי כדברים, וצ"ע.

והנה התוס' ע"כ לא יפרשו דהחסרון שאינו נעשה הוא משום דהוי כדבר שאינו מסוים, דהא כתבו לקמן בעמוד ב' בד"ה ולר' נחמן דדבר שאינו מסוים נעשה חליפין באם זה שוה בשוה ומטבע לא נעשה, ואם כל החסרון דמטבע הוא מחמת דהוי כדבר שאינו מסוים, א"כ בשוה בשוה דמהני דבר שאינו מסוים למה לא מהני מטבע, הרי דמטבע אינו מחמת דבר שאינו מסוים.

והנה לפי"מ דמשמע מהתוס' לקמן דף מ"ז דאין מטבע חשוב לעשות חליפין, ע"כ צ"ל דזה גרע ממרוקא דג"כ חסרונו דאינו חשוב ומ"מ כתבו התוס' דאם זה שוה בשוה יועיל לעשות חליפין, ובמטבע לא יועיל אפילו שוה בשוה דעי"ז דאין גופו ממון גרע חשיבותו טפי, ולפי מש"כ דהוי עי"ז כדברים א"ש טפי.

לעולם בדמים ובפרוטטות כיון דאית לי' נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני. ולרש"י מיירי בהלואה גמורה ומ"מ מותר כיון שיש לו ולוה עד שיבוא בני אלא שמשלם לו שכר הנאה שאין לו לטרוח לחזר אחר בנו, כן פירש הריטב"א דבריו, ותמהו עליו, ושיטת התוס' דמיירי דנותן לו מטבעות ע"מ לשלם מטבעות אחרות וזה הוי כמקח וממכר, וכיון שיש לו מותר אפילו להוסיף טריסית, וכן הוא שיטת הראב"ד המובא בנימוק"י. אבל שיטת הרא"ש והנימוק"י דדוקא אם השולחני נותן מטבעות ושל בעה"ב הם פרוטטות, דאז הוי מכירה ממש, והואיל ויש לו מותר אפילו שנותן יותר מטריסית. [והעירוני דהט"ז סי' קע"ג סק"ט פירש דשיטת התוס' כהראב"ד, אבל הש"ך ס"ק י"ד חולק ומפרש דשיטת התוס' כהרא"ש, ובביאור הגר"א ס"ק י"ז משמע כהש"ך].

תוד"ה נעשה. וה"ק כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני משום דסאה בסאה רבית דרבנן ה"נ דרך מקח וממכר אפי' סאה בסאתיים מותר. צ"ב מה הדמיון, וגם מה צריך להוכיח דמותר קניית פירות אם יש לו, הא זה משנה מפורשת לקמן דף ע"ב ב' דהי' הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש וכו'. וכבר העיר זה בתוס' הרא"ש אלא דתירץ דעל יותר ממה שנתן לא ידעינן משם, אבל לפי"ז צ"ע דאם בא להשמיענו דמותר אפי' אם בפירוש מתנה ליתן יותר משוויו גם מהא דסאה בסאה לא נדע זה. ולהלכה מצינו נפקותא דבסאה בסאה פסקינן דאפי' אם יש לו קצת מותר ללוות הרבה, משא"כ בדרך מקח וממכר לפסוק ביש לו, לתת לו אח"כ, ס"ל להרבה פוסקים דאינו מותר אא"כ יש לו כל מה שפוסק עמו לתת לו, וכן נפסק ביו"ד סי' קס"ג ובש"ך ס"ק ב', ועי' בהגר"א שם ס"ק ב' דהביא ג"כ דיש בזה פלוגתא וכן הביא בר"ן דף נ"ז. ולדידהו במקח וממכר חמור לענין זה מבהלואה, עכ"פ אין שייכות טעם ההיתר לשלם יותר ממה שנתן לו במקח וממכר עם מה דסאה בסאה מותר בהלואה היכא דיש לו. ועי' ביו"ד סי' קע"ג סעיף ו' ובהגר"א ס"ק ט"ז.

תוד"ה שמע מינה. ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. מבאן הביא במחנ"א הל' קנין מעות סי' א' להוכיח כהש"ך דבמעות אפי' אם יאמר בפירוש דרוצה לקנות בזה לא יועיל, דאם כהב"י סי' קצ"ח דמועיל מאי הוי קשה להו בקנין סודר דאז הא עושה בפירוש כדי לקנות וכה"ג הא תמיד מהני, וע"כ דגם באמר בפירוש דרוצה לקנות לא מהני.

וכן נראה להוכיח מהתוס' לעיל דף מ"ה ע"ב בד"ה מאי לאו בחליפין, דביארו דמה דהביא להקשות מהברייתא משום דהמשנה אפשר לפרש דהכסף אינו קונה את הזהב בתורת דמים אבל בחליפין יקנה באמת, אבל בברייתא דקתני לא קנה עד שימשוך את הזהב, משמע דאין לו שום אופן לקנות את הזהב בלי שימשכם, ולדברי הב"י הא בין כך ע"כ לאו דוקא עד שימשוך את הזהב דהא יוכל להתנות שרוצה לקנות את הזהב ע"י נתינת הכסף דאז הא יועיל, א"כ איך אפשר להוכיח דגם בחליפין לא מהני דהא ע"כ עד שימשוך לאו דוקא, וע"כ מהתוס' דבאמת אין לקנות את הזהב בלי שימשכנו בשום אופן ושפיר דייק דגם בתורת חליפין לא יוכל לקנותו.

וכן יש להוכיח מדברי התוס' לקמן דף ס"ד ע"א ד"ה אי תקפה דהקשו על מה דאמרינן התם דיכול ליתן זוזי על יין ולהתנות אי תקפה ברשותך ואי יקרא או זילי ברשותי, היינו דהמוכר מקבל אחריות תקיפה אבל אי גם אחריות זול על המוכר אסור, והקשו דאי מיירי כשמשך הרי אפי' אם יתנה דבין תקיפה ובין זולא יפסיד המוכר ורק יוקר יהי' ברשות הלוקח ג"כ יהי' מותר ואין בו משום רבית, כיון דכשיהי' זולא או תקיפה הוי הלואה ואי יהי' יוקר אז קנה ולא הי' הלואה מעולם, נמצא דאין כלל משום רבית, ואי בשלא משך למה צריך להתנות אי תקפה ברשותך דבין כך יוכל הלוקח לחזור ואי"צ לקבל מי שפרע, והיינו כמש"כ התוס' דף מ"ז ע"ב דהיכא דמפסיד הכל יוכל הלוקח לחזור ואין לו עונש מי שפרע, מבואר דבלא משך לא הי' קשה להם למה צריך הלוקח לקבל זולא דכיון דאינו קונה קנין אלא למי שפרע אז אי לא יקבל הלוקח זולא הי' קרוב לשכר ורחוק להפסד והי' אסור, וכ"כ להדיא בתוס' הרא"ש, ואי נימא דס"ל כהב"י דהיכא דהתנה בהדיא שיקנה מהני לקנות אף במעות גרידא, הא כשאומר הלוקח אי יקרא ברשותי הא מתנה דאז יקנה ואז להב"י קונה קנין גמור, א"כ יקשה את אותה הקושיא כמו דקשה להם במשך דכיון דאם יתייקר קונה קנין גמור איזה רבית יש כאן, וע"כ דגם כשמתנה שיקנה אינו קונה אלא למי שפרע.

והנה בהגהות דרישה ופרישה סי' קצ"ח הנ"ל וכן בב"ח כתבו כהב"י, ולאו מטעמי' דדימה זה למקום שאין קונים קרקע בכסף דמ"מ אי אמר אי בעינא בכספא איקני קנה, דשאני התם דאין תקנה אלא כך נהגו לכן מהני להתנות אי בעינא בכספא אקנה, אבל היכא דתיקנו חכמים לא מהני, אלא דיועיל מטעם אחר מחמת אי אפשי בתקנ"ח דשומעין לו.

ויש לבאר סברת הסוברין דלא מהני דלא שייך כאן אי אפשי בתקנ"ח, דבשלמא היכא דהתקנה לא היתה נגד רצונו שייך לומר אי אפשי בתקנ"ח, כגון מזונות לאשה דודאי בדרך כלל היא רוצה בזה התקנה היתה לעשות כרצונה, אבל בכסף כיון דמהני מדאורייתא לקנות הא ע"כ משום דהלוקח והמוכר מסכימים שיהי' קנין, דאל"ה למה באמת מהני מה"ת לקנות, דהא בודאי התורה לא אמרה שהלוקח יקנה חטים כשאינו רוצה לקנות, ואם יתנה בפירוש דנותן כסף אך שלא יהי' קנוי בזה עדיין עד שימשוך, אז בודאי מה"ת לא קונה, גם לכו"ע לא יתחייב במי שפרע ואפי' משום מחוסרי אמנה לא יהי', וע"כ דודאי המוכר מסכים למכור והקונה מסכים לקנות ובכ"ז תיקנו שאינו קונה, א"כ מה יוסיף מה שיאמר דרוצה לקנות, דהא בין כך ידעינן שזה לא נגד רצונו אלא דבכ"ז תיקנו חכמים דאינו קונה משו"ה לא יועיל נמי אם יאמרו בפירוש דרוצים שיועיל לקנין בלי משיכה.

והנה בקצוה"ח שם הביא ראי' לשיטת הבית יוסף מרפ"ב דבכורות דמבואר שם דאף אי ישראל הקונה מעכו"ם אינו קונה במשיכה מ"מ אם הגוי קיבל לדון בדיני ישראל מהני משיכה דישראל מגוי, הרי דכיון דזה מהני לקנין מישראל אז גם מעכו"ם מהני אם התנה, וה"נ כאן כיון דכסף קונה בגוי וכסף קונה בקרקע לכן גם במטלטלין יועיל אם התנה. ויש לעיין במה דאמרינן שם דהתנה לדון כדיני ישראל, אם גם באומר לי' תקנה במשיכה סגי או דדוקא בהתנה לדון בדיני ישראל, דהנה בכמה דוכתי מצינו דהתנה לדון בדיני ישראל כגון לקמן דף ע"א ע"ב ובעוד דוכתי אם זה רק ככל הסכמות בממון, או שזה דין דנאמר דאע"ג דגוי כשנושא ונותן עם ישראל יש לגבי דידי' דינים אחרים, מ"מ כשמקבל לדון בדיני ישראל יש לו לגבי זה דינים כמו לישראל, ואם נאמר כן א"ש, דכשמתנה לדון בדיני ישראל אז דינו כדין ישראל, דסגי בזה שמקבל לבטל דינו שיהא דינו כדין ישראל, ולא משום דהוי הסכמה שיקנה אלא דאז דינו כדין ישראל דממילא קונה כדין ישראל.

וקצת ראי' לדבר דהנה הקשו התוס' בבכורות שם דף י"ג ע"ב ד"ה הכי קאמר, דהא נהי דצריך משיכה מ"מ גם במעות איכא מי שפרע, וכיון שכן אפי' שקיבל עליו לדון בדיני ישראל איך מותר לחזור, ותירצו דמי שפרע אינו דין והוא קיבל עליו רק דין. ולכאורה מאי הוי קשה להו דלכאורה שייך רק לקבל דיני ישראל והיינו דיועיל למשיכה אבל מה שייך לקבל עליו שיחול איסור לחזור, דהקבלה יכולה להועיל לענין לקנות או שלא יקנה אבל איסור הא לא שייך שיתחדש ע"י מה שקיבל, ולהנ"ל כיון דמקבל דיני ישראל לגבי המקח הזה הי' שייך איסור משום דאז יש לו דיני ישראל בהענין הזה, אלא דתירצו דאין זה אפילו דין והוא קיבל עליו רק דיני ישראל, ובזה א"ש ג"כ מה דקאמר דקיבל לדון בדיני ישראל ולא קאמר דקיבל שיקנה במשיכה.

והנה בחזו"א ב"ק סי' י' ס"ק ב' דן בהא דאמרינן דלישראל בכסף ולנכרי במשיכה, דניחזי מה הוא בדיניהם ואם בדיניהם קונים בכסף יקנה בכסף, וביאר או שזה רק אחרי דהתיר ממונם ויש לישראל זכות בדיננו דאז אמרינן לי' דבדיננו עכו"ם אינו קונה בכסף מישראל, דלולא זאת הי' הנכרי קונה, ומסתמא כונתו דבדיניהם גוי מגוי קונה בכסף ולכן גם מישראל הי' קונה, אבל אחרי שהתורה אמרה לנכרי במשיכה יכול ישראל המוכר לחזור כשהוקר, [ולפי"ז אם קנה מישראל במשיכה אם בדיניהם אינו קונה במשיכה יכול הישראל לחזור], ואח"כ הכריע דזה דין שאינו תלוי כלל בזה, ואפי' גר תושב נמי לא יקנה בכסף שכך הוא הדין שצריכים לקבוע גם הבני נח דיקנו מישראל במשיכה.

והנה משנ"ת בדברינו דמה דהגוי יכול לקבל לדון בדיני ישראל אינו מחמת דיש בידו לחדש דין קנין מחמת דמסכים ע"ז, אלא דאז דינו לגבי זה כישראל, אפשר לפרש בין אם מה דדינו דאינו קונה מישראל בכסף אלא במשיכה מחמת דלא קיימו שבע מצוות וקנסום דיש לישראל זכות לדון בדיננו, ובין אם נפרש דמעיקר הדין דדינם כשקונים מישראל לקנות רק במשיכה לא מצד קנס, דמ"מ נאמרה הלכה דכשמקבל לדון עם ישראל כפי דיני ישראל חל עליו דיני ישראל וקונה בכסף כישראל.

ועי' בחזו"א שם ס"ק ז' דהקשה בדברי הגמ' לקמן ע"א ע"ב דמוקי כשקיבל לדון בדיני ישראל ופריך א"כ רבית נמי לא נשקול, דמאי פריך הא התנה לקבל רבית, עי"ש שביאר דאמר בהדיא שלא יתבע לערב תחילה משום שמתנהג כדיני ישראל, והקשה שם דלישני דקיבל לדון בדיני ישראל דאז יהי' דינו דלא יתבע לערב תחילה ורבית יקח עי"ש. ולהמבואר אפשר לומר דס"ד כיון דכשקיבל לדון בדיני ישראל חלים עליו דיני ישראל, ממילא דבהלואה הזאת לא יתחלק לענין חלק כדיני ישראל ולגבי רבית לא, וע"ז תירץ דמ"מ דגם בהלואה הזאת מתחלק דיש לו דיני ישראל לגבי לגבות מהערב ולא לגבי רבית.

ולפי"ז אין ראי' לשיטת הבית יוסף דאם זה קונה באיזה מקום מהני להסכים שיועיל קנין במקום דלולא זאת אינו מועיל, ולכן מעות לא יועיל שיקנו אף אם יתנו שיקנה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א