אילת השחר/בבא מציעא/מה/ב
משום דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. פירש"י דהוי כדבר שאינו שלם. וברשב"א כתב דהוי כדבר שאין גופו ממון, וצ"ל דאע"ג דדבר שאין גופו ממון נתמעט מכפל בב"ק דף ס"ב ע"ב, ומאונאה ומשבועה לקמן דף נ"ח ע"ב, ומטבע לא נתמעט לכל אלו הדברים, היינו משום דהמטבע יש בו גם גופו ממון, אבל לענין קנין חליפין אזלינן בעיקר למה שדעת המקבל אותם, וכיון דדעתו לקבלם מחמת צורה שבהם, והצורה עבידא דבטלא ואין זה דבר ממשי אלא דבר שתלוי בהסכמה ויכול להתבטל כשיתבטל ההסכמה, אין זה מהני לענין חליפין.
והעירוני דכיון דכתבו התוס' דמטבע בעצם הוי כלי לכן ס"ל לחד מ"ד דמהני משום דראוי למשקולת או לתלותו בצואר בתו, וכיון דרצונו של המקבל את המטבע אינו משום זה אלא מחמת הצורה, א"כ למה לי לטעם דעבידא דבטלא, הא אפילו לא עבידא דבטלא הא מ"מ אין רצונו משום שזה כלי לתלותו בצואר בתו למשקולת אלא לצורה וזה הא אינו כלי.
ואפשר לומר דהנה התוס' הא הביאו שיטה דרק ע"י דיוצא בהוצאה יש לו דין כלי לענין חליפין, אמנם התוס' הוכיחו דבלי זה הוי כלי, דהא גם בפרוטטות דאינו יוצא ואין בו צורה מ"מ מהני, וע"כ מה דראוי למשקולת או לתלותו בצואר בתו עושה אותו לכלי, אבל יתכן שזה רק משום דצורה עבידא דבטלא, דלולא זאת גם המעלה הזאת שיוצא בהוצאה מחמת הצורה הי' מצטרף לשם כלי, או זה לבד הי' עושהו לכלי לענין חליפין, אבל כיון דעבידא דבטלא והוי כדבר שאין בו ממש ומחמת זה אינו לא כלי ולא שום דבר ממשי, נמצא דכל מה דלא מהני משום דעבידא דבטלא ואין זה שייך להצטרף לכלי, ומאן דס"ל דמהני ע"כ ס"ל דלא איכפת לן מה שמי שמקבלו מקבלו מחמת צורתו, דמ"מ כיון שזה כלי שראוי לתלותו בצואר בתו שפיר זה מהני.
והנה בתוס' לקמן דף מ"ז א' בד"ה בכליו משמע דחסרון מטבע דהוי כדבר שאינו חשוב ואינו דומה לנעל, וצ"ל דאע"ג דכתבו כאן להוכיח דמטבע הוי כלי לענין חליפין מחמת דראוי לשקול בו משקולות ולתלותו בצואר בתו, הרי דמחמת זה זה דבר חשוב להיות כלי, מ"מ מחמת דעבידא דבטלה אין לה חשיבות ככל כלי, והיינו דלולא דדעתי' אצורתא דעבידא דבטלה הוי שפיר כלי חשוב, ורק מחמת דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה אין לה חשיבות ככל כלי.
כמות שהוא כדא"ל אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב לי' מארנקי ישנה אע"ג דעדיפי מינייהו מ"ט דא"ל לישנן קא בעינא להו. הנה ע"כ דמצד השיווי אין שוה הארנקי החדשה יותר, דאל"כ פשיטא דצריך ליתן כפי השיווי שקצבו, ועדיפא מיני' כתב הנימוק"י בשם הר"ח דאפילו הישנים שוים יותר חייב ליתן לו חדשים. ומבואר דכל מה שבאמת חייב ליתן לו מארנקי חדשה משום שיש לו טענה צודקת דנפק"מ לו דצריך ליישנן, ולולא זאת לא הי' מחויב ליתן לו מארנקי חדשה ולא הי' יכול לומר אני חובב כסף חדש דוקא, ומשמע דאם לא הי' לו נפק"מ בעניני ממון לא שייך שיעשה זה התחייבות, דהתחייבות מהני רק כשיש לו נפק"מ בממון, ואע"ג דזה לא מעדיף שיווי כעת. [ובודאי א' שהזיק לחבירו ארנקי חדשה לא יוכל לתבוע שרוצה דוקא ארנקי חדשה, דהא בכלל אין לו תביעה שיתן לו דוקא כסף דיכול לשלם לו אפילו סובין, אבל כשהתנה והתחייב לתת ארנקי חדשה מהני כזה התחייבות כיון שיש לו איזה נפק"מ בענין ממוני].
והנה מבואר כאן דגם בהתנה שרוצה ישנות אינו מחויב ליתן לו ישנות אלא אם יש איזה נפק"מ, וכשאין נפק"מ לענין ממון לא הי' מחויב ליתן לו ישנות, וצריך טעם הא התנה דרוצה דוקא ישנות, וי"ל דכיון דאין נ"מ בין ישנות לחדשות בענין ממוני הרי זה תנאי לא על זכות ממון ולא מהני ע"ז התחייבות, אלא דיש להסתפק דאולי יהי' בזה משום מחוסרי אמנה, ועי' יו"ד סי' רס"ד סעיף א' בהג"ה לענין הבטיחו למול בנו או להיות סנדק.
ויש לומר דטעם זה דצריך שיהי' לו נפק"מ בענין ממון, צריך רק במטבעות דאינם אלא להוצאה, ולולא דיש נפק"מ לגבי ליישנן לא הי' שייך התחייבות לתת מטבע חדשה, אבל כשהתנה לתת לו צמר שחור או חיטין לבנים, לא יוכל ליתן לו צמר אדום או חיטין שחמתית, אפילו שאין שום נפק"מ ממוני, כיון דאז רצונו השתמשות הדבר ורוצה להשתמש רק בצמר שחור או בחיטין לבנים.
בריטב"א בשטמ"ק הוכיח מכאן דכ"ש באומר שיתן לו מטבע שאינו יוצא כאן אלא במדינה אחרת לא יוכל ליתן לו מטבע שיוצא כאן, דמצי אמר לי' מטבע צריך לי לילך למדינה ההיא. ובזה ג"כ צ"ל דאין הבדל במחיר, אלא דכיון דיש לו נפק"מ ורוצה כסף של מדינה אחרת הרי הוא מחויב ליתן לו דוקא כסף מדינה אחרת.
ועי' בנימוק"י בשם ר"ח דלמד מכאן דבמשך חפץ ע"מ ליתן לו כור חיטין חדשים צריך ליתן לו חדשים. ויש לעיין אם גם בזה צריך לטעם דליישנן בעינא, דיש מקום לומר דאוהב להשתמש ולאכול חיטין חדשים ואי"צ לטעם דליישנן בעינא להו.
ובדברי הריטב"א הנ"ל דכתב דממה דצריך ליתן לו מארנקי חדשה כ"ש כשהתנה ליתן מטבע שאינו יוצא כאן רק במדינה אחרת צריך ליתן לו המטבע שיוצאה במדינה האחרת, דמצי אמר אידך דצריך להוליך המטבע לעיר אחרת. ולכאורה הא כאן זה כמו פרי, וא"כ יש לעיין אם ההיתר להתנות כן הוא רק כשיש לו מטבעות להמוכר סחורה דאז גם בהלואת סאה בסאה מותר כשיש לו או כשיצא השער, או דבכל גווני מותר להתחייב פירות כה"ג ואין איסור משום שמא יתייקר, וכן יש להסתפק במש"כ בנימוק"י דבהתנה ליתן חיטים חדשים שצריך ליתן לו חדשים, הא אולי יתייקרו וא"כ אינו מותר אא"כ יש להמוכר חיטין חדשים או כשיצא השער, או דבכל גווני מותר כיון דאינו ע"י הלואה ממש אלא בתור פרעון. ושו"ר דבחזו"א חו"מ סי ט"ז סק"ה כתב דבאמת אינו מותר אא"כ יש לו או יצא השער או כשיגבה תיכף.
שם. בריטב"א בשטמ"ק כתב דמכאן ראי' דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא נותן מעות כמו שהתנה ומאותה מטבע שהתנה וכדין פועל, וכן בדין דאנן סהדי שאין זה מוכר מטלטליו וסחורתו ע"ד שיקבל קרקע או סובין, וכן אומר מורי הרב ומכאן ראי' לדבריו. וצ"ע מה הי' הספק בזה דלכאורה אין הספק אם מה שהתנה הוא רוצה ממש, דודאי מסתבר דזה הוא רוצה דוקא, אלא דהספק הוא אם מהני להתנות ע"ז או דיכול לשלם בכל דבר אפילו בסובין אע"פ שהתנה בדמים, וא"כ מה מהני מה דאנן סהדי דאינו מוכר מטלטליו וסחורתו לקבל קרקע או סובין, דמ"מ יתכן דלא מהני לחייבו דבר מיוחד.
וע"כ דזה ברור דכשרוצה דוקא מחויב ליתן לו מה שהקפיד ורצה, וא"כ וכי כשהתנה הי' ס"ד דלאו דוקא מה שהתנה, ואולי ס"ד דצריך להתנות כדיני תנאים דהיינו תנאי כפול והן קודם ללאו כמשפטי התנאים, וע"ז קאמר דאנן סהדי דזה עיקר רצונו ואי"צ להתנות בדיני התנאים. וגם אם נפרש כן עדיין צ"ע דמ"מ ע"ז אין לנו אנן סהדי דרוצה דוקא ארנקי חדשה וא"כ יצטרך להתנות כדין תנאי.
רש"י ד"ה אקנויי מיקנו בחליפין. קנין סודר או מטלטלין שכנגדו וכו'. דהיינו כשלוקח מטלטלי להקנות שכנגדו מטלטלי בערך באותו שיווי, ולמסקנא לא מהני לקנות והיינו כמש"כ תוס' לקמן דף מ"ו ע"ב ד"ה ולרב נחמן דמטבע לא מהני אפילו שוה בשוה.
והנה בתוס' לקמן דף מ"ו ע"ב הביאו בשם ר"ת דחליפין דפירי שוה בשוה קונה אפילו לר"נ, משום דדריש חליפי סודר כשאינו שוה בשוה מלקיים כל דבר, וחליפי שוה בשוה מעל התמורה כמבואר בתוס' לקמן דף מ"ז א' ד"ה גאולה, אמנם לא לפי ר"ת הא חליפי שוה בשוה ואינו שוה בשוה דין אחד להם ושניהם אינם קונים לר"נ, ולפי"ז לא הוצרך לומר חליפי סודר או מטלטלין שכנגדו דהא שניהם דין אחד של חליפין להם, משמע קצת דס"ל כר"ת, וגם משמע דלמ"ד מטבע לא נקנה בחליפין לא יהא נקנה גם בחליפי שוה בשוה וכמש"כ התוס' לקמן דף מ"ו ע"ב ד"ה ולר"נ.
תוד"ה אין מטבע נעשה. וי"א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה וקונין בו כל דבר ואין נראה דלקמן דף מ"ו משני בפרוטטות דליכא עלייהו טבעא וכו' אלמא אפילו היכא שאין יוצאים בהוצאה נעשה ונקנה בחליפין. וברעק"א הקשה דמנ"ל להתוס' להקשות דאולי מאן דמתרץ בפרוטטות ס"ל כמ"ד פירי עבדי חליפין וזה מה דקאמר ואידי ואידי פירא נינהו ולכן כשאין בו צורה דאינו יוצא בהוצאה דלא הוי כלי מהני מדין פרי.
והנה יש להסתפק בחתיכת מתכת או כלי שבור אם הוי פירא, דנהי דלא הוי כלי מ"מ הוי פרי, או דגם לפרי יש גדרים במה הוי פרי והיינו דנהנים ממנו ע"י אכילה, אבל דבר דכמו שהוא לא משתמשין בו כלל אין לו שם כלי ולא שם פרי. ולכאורה הכי מסתבר דהא לפירש"י דפי' דמה דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה משוי לי' לדבר שאינו מסויים, א"כ חתיכת מתכת בודאי לא הוי כדבר שלם, וכן הקשה באמת בתוס' שנץ המובא בשטמ"ק לקמן בדף מ"ו דלשיטת רש"י דמה דצורתא עבידא דבטלה משוי לה כדבר שאינו מסויים למה מהני פרוטטות הא כ"ש דהוי דבר שאינו מסויים. ולשיטת רש"י צריך לדחוק דמה שצריך להיות דבר מסויים אינו רק דהדבר צריך להיות מסויים אלא צריך גם דדעת הקונה יהי' על הדבר המסוים, וכיון דדעתי' אצורתא והצורה אינו עומד הו"ל אינו מסויים אע"ג דהמתכת בפנ"ע הו"ל כדבר מסויים, ולכן בפרוטטות שפיר מהני.
ולפי"ז הא בודאי אפשר לומר בדעת התוס' דמתכת שאינו כלי גם פרי אינה, ולפי"ז שפיר הקשו דמטבע ע"כ דין כלי על המטבע מחמת דראוי לשקול משקולת או לתלותו בצואר בתו דאז גם כשהוא פרוטטות הוא כלי שלם, דאם לא מהני מה שראוי לשקול בו משקולת או מה שראוי לתלותו בצואר בתו אלא דדין כלי שיש במטבע לגבי חליפין הוא מצד דיוצא בהוצאה, נמצא דכשאינו יוצא בהוצאה דהיינו בפרוטטות אין לו דין כלי ולא דין פרי, וכן נראה דבגד פחות מג' על ג' דאין בו דין כלי גם לר' ששת לא יועיל דגם דין פרי אין לו, דלולא זאת נהי דאין לו דין כלי דבעי לזה ג' על ג' מ"מ יועיל מדין פרי דהא לא מצינו שיעור לשם פרי.
והנה בתוס' לקמן דף מ"ו ע"ב ד"ה ולר' נחמן כתבו דלמ"ד פירי עבדי חליפין וגם מטבע נעשה חליפין אתי יתורא דמרבה שוה בשוה לדבר שאינו מסויים, ואם התוס' יפרשו כרש"י דלמ"ד אין מטבע נעשה חליפין טעמו משום דהוי כדבר שאינו מסויים, א"כ כיון דלמ"ד פירי עבדי חליפין ומטבע נעשה חליפין מרבינן דבר שאינו מסויים דמהני שוה בשוה, מסתמא גם מי שסובר אין מטבע נעשה חליפין ג"כ יסבור דשוה בשוה מהני אפי' בדבר דאינו מסויים, דלגבי זה אם בדבר שאינו מסויים מהני שוה בשוה לא מצינו פלוגתא, ואם נימא כן ע"כ התוס' לא מפרשי דחסרון דמטבע דדעתי' אצורתא הוא משום דהוי כדבר שאינו מסויים, דא"כ במטבע שוה בשוה יקנה כיון דאף דבר שאינו מסויים קונה אם זה שוה בשוה, והתוס' הא הוכיחו שם דלמ"ד אין מטבע נעשה חליפין גם שוה בשוה לא מהני, נמצא דרק אם נימא דבזה ג"כ פליגי דלמ"ד אין מטבע נעשה חליפין לא מהני לקנות בדבר שאינו מסויים אפי' שוה בשוה ולכן לא מהני מטבע אפי' שוה בשוה, ולמ"ד מטבע נעשה חליפין דלא ס"ל דמטבע הוי כדבר שאינו מסויים יחלוק גם בזה, דיסבור דאפי' שאינו מסוים מ"מ אם זה שוה בשוה מהני לקנות בזה, אפשר דהתוס' ג"כ יפרשו דחסרון דמטבע דהוי כאינו מסויים, אבל היות שיותר מסתבר לומר דבזה לא פליגי ולכו"ע מהני לקנות בדבר שאינו מסויים שוה בשוה, א"כ מוכרח דהתוס' לא ס"ל כרש"י דטעם הפסול דמטבע למ"ד אין נעשה חליפין מחמת דהוי דבר שאינו מסויים, דהא מטבע אינו מועיל לקנות אפי' היכא דהוי שוה בשוה, ודבר שאינו מסויים מהני היכא דהוי שוה בשוה, ולפימש"כ נצטרך לומר דס"ל להתוס' כאן דדבר שאינו ראוי להשתמש גרע מדבר שאינו מסויים דלכל הפחות יש לו תשמישו כגון חצי פרי דנהנין ממנו כמו בפרי שלם דאז קונה שוה בשוה, אבל חתיכת מתכת דכמו שהוא לא משתמשין בו גרע ולא מהני כלל לקנות בו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |