אילת השחר/בבא מציעא/מד/ב

אילת השחר בבא מציעא מד ב

דף מ"ד ע"ב

תוד"ה למקח וממכר. לכן נראה לפרש שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זול והי' ל"ב בדינר וכו' אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרין. צ"ע דהא לפי"ז אין כלל דתמיד איסר הוא א' מכ"ד בדינר, אלא דאם בשעת קניית החפץ הי' א' מכ"ד בדינר צריך לתת דינר או ל"ב איסרין, וכן אם בשעת קניית החפץ הי' א' מל"ב אז אם יוקרו איסרין צריך ליתן או דינר או כ"ד איסרין, וא"כ איזה שיעור לימדנו התנא. וע"כ צ"ל דלא בא להשמיענו שיעור אלא דצריך לשלם כפי ערכו בדינר כסף, ואיה"נ אם יהי' ל"ב ג"כ צריך לשלם כפי ערכו בדינר כסף.

שם. עיין במחנ"א הל' מלוה ולוה (סי' כ"ה) דביאר סברת התוס' דכשקונה בכ"ד איסרין כונתו דינר. והנה מה דלא דמי למלוה חיטין ע"מ לשלם חיטין, יש לומר דהתם כונתו חיטין משא"כ בקונה בעד איסרין לא אמרינן דכונתו איסרין, אע"ג דלכאורה כמו דכשהתנה לתת חיטין אין כונתו על המחיר שלהם אלא על חיטין, גם כאן נימא דכונתו על איסרין, לא דמי דכשרוצה מטבע דזה מצד עצמו אין בו הצורך אלא להוצאה דאז כונתו על שיווי המטבע, משא"כ כשרוצה חיטין אין דעתו על שווים אלא רוצה חיטין.

וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. ברעק"א נתקשה דמנ"ל להך מ"ד להרחיק כ"כ פלוגתייהו ולומר דב"ש ס"ל דלא הוי כלל טבעא אפי' לגבי פירות ממש. ורצה לומר משום דס"ל להאי מ"ד דאם אך יש עליו תורת מטבע אפשר לחלל עליו אפי' ממטבע יותר טובה דמ"מ מקרי וצרת הכסף, ורק במקח וממכר שייך לומר דלגבי זה הוי פירא אע"ג דלגבי דבר אחר הוי טבעא. [וצע"ק דא"כ מאי קאמר דאי אפלוג בפירות על דינרין הו"א דבסלעין על דינרין מודו בית הלל דדהבא לגבי כספא פירא הוי, דהא לפי המ"ד הזה אין כזה סברא לגבי חילול, דאם רק יש לו דין טבעא יועיל אפי' מטבעא יותר טובה, דאם יש לחלק מנ"ל דלב"ש אפי' פירות על דינרין אין לחלל].

ועי' ברעק"א שם דהוכיח מהתוס' דלא כסברא הנ"ל, ורצה לחלק בין כסף לב"ה דהטעם דהוי פירא הוא מחמת דאינו חשוב דאז יש לומר דלגבי פירא הוי חשוב, משא"כ לב"ש דהחסרון מחמת דאינו יוצא אין נפק"מ בין לגבי פירי או כסף, ונתקשה דהא במשנתינו מבואר דיש חילוק עי"ש.

והנה בעיקר קושיתו ביאר המלחמות דהוי ס"ל דכיון דאין עומד לקנות רוב הדברים בזהב ויצטרך לפרוט אותם על כסף ואז הא זהב יהי' הפרי לב"ש דכספא טבעא הוי לכן גם כעת אנו דנים הזהב כפירי לענין חילול. ולא דמי למקח וממכר דאין אנו צריכים לדון על מה שיהי' בסוף עם הזהב, ולמ"ד דהבא טבעא אע"פ שיצטרך לחלל מ"מ הא גם אז הוא יהי' הטבעא, וגם דברי הגמ' מה דפריך מפרוטות נחושת השתא על פריטי מחללינן, היינו דהוי סבר דנחושת ג"כ עומד לחלל על כסף ובכ"ז אפשר לחלל עליהם ולא אמרינן דהוי פירא מחמת דיצטרך לחללן על כסף, ודחי דפרוטות שאני עי"ש, וצ"ל דקושית הגרעק"א היא דלא משמע לי' דכל הראשונים מפרשים כהמלחמות.

ואפשר לומר כעין סברת הגרעק"א בשינוי קצת, דהנה מצינו בסוגיין ב' סברות מה מקרי טבעא, או מה דיוצא בהוצאה או מה דהוי היותר חשוב, ולזה ס"ל להך מ"ד דבזהב דיוצא רק קצת לכן אי ס"ל דכספא טבעא ולא מתחשבים בסברת חשיבות אין לזהב כלל דין טיבעא, דמצד מה שהוא יוצא בלי סברת חשיבות אין לו כלל דין טבעא, וכיון דלא מהני לי' החשיבות אין לו כלל דין טבעא, משא"כ כסף לב"ה, דבאמת הסברא דזהב יהי' טבעא משום חשיבות צ"ב דלמה יהני ליתן לו דין טבעא, ובריטב"א מבואר דרוב חשיבותו מעלה את הזהב שיוצא בהוצאה קצת, ועדיין אינו מבואר, עכ"פ בדהבא אם הסברא דחשיבות לא מהני ליתן לו דין טבעא אז אין לזהב כלל דין טבעא כיון דמחמת מדת היוצא בהוצאה לא נותנת לו דין טבעא, משא"כ למ"ד דדהבא טבעא אע"ג דחשיבותו מעלה אותו להיות דין טבעא העיקרי, מ"מ גם כסף כיון שיוצא בהוצאה לא נוכל לומר עליו דאינו כלל דין טבעא, דהא ודאי עיקר ענין שיש בו צורה היינו שיוצא בהוצאה, ממילא זה ברור דמטבעות כסף יהי' לו דין כסף שיש בו צורה, [וזה קצת אחרת ממש"כ הגרעק"א לחלק בין אם תלוי בחשיבות ובין אם תלוי במה דיוצא בהוצאה].

אמנם מה דהקשה דהא חזינן במקח וממכר דזהב הוי לכו"ע מטבע לגבי פירי, אע"ג דהוי פירא לגבי כסף, יש לחלק דבמקח וממכר אמרינן בגמ' דתלוי במאי דאוקיר וזיל, וכיון דזהב ג"כ יוצא קצת אז לגבי פירות ממש הפירות הם המתייקרים לגבי הזהב והזהב לגבייהו טבעא, אבל לענין כסף צורה לא סגי בזה כיון דמחמת דין יוצא בהוצאה אינו יוצא כ"כ בהוצאה, וכדי לקבל דין כסף צורה הוא זקוק לחשיבות שזה יתן לו דין כסף צורה, וכיון דמאן דס"ל דכספא טבעא אינו מתחשב עם החשיבות דאילו הי' מתחשב הי' צריך להיות לו דין טבעא גם לגבי כספא, וע"כ דאין מתחשבין עם חשיבותו ואז לא הוי כסף צורה כלל דאינו יוצא בהוצאה כ"כ.

שם. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. היינו דלמ"ד דהבא פירא גם מפירות לא מחללין על דינר זהב. והנה לקמן דף מ"ז ע"ב איכא פלוגתא דר' ישמעאל סבר וצרת כל דבר הנצרר ביד, ולר"ע לרבות כל שיש בו צורה, וא"כ לר' ישמעאל ודאי צ"ע למה לא יועיל לחלל פירות על מטבעות של זהב אפילו אם כספא טבעא, דמ"מ הא דינר זהב זה דבר הנצרר ביד, ואפילו לר' עקיבא הא זה דבר שיש בו צורה, ומאי איכפת לן מה שיש דבר שזה יותר טבעא, וכי בשביל זה דינר זהב אינו דבר שיש בו צורה.

ובשלמא מדינר כסף אפשר לומר דקרא דוצרת הכסף קאי מפירות על כל דבר שיש בו צורה אבל לא מכסף שזה טבעא לגבי דבר שזה פחות טבעא, אבל למה לא יועיל מפירות על מטבע זהב כיון דמתקיים בזה וצרת שזה דבר שיש בו צורה, ובתוס' לעיל ד"ה אסימון, מבואר דלר"ע צריך צורה חשובה שתצא בהוצאה אך יוצאה לגמרי לא צריך מדאיצטריך לרבויי, א"כ דינר זהב הא יוצא בהוצאה, ואפילו אינו כמו כסף מ"מ למה לא יועיל. שו"ר ברש"ש לקמן דף מ"ה ע"ב דכתב דלדברי מ"ד דאף בפירות על דינרין מחלוקת, צורה הזאת של דינרי זהב לא חשיבא כלל, וצ"ע בסברא למה אינה חשיבא כלל.

תוד"ה וטבעא אפירי. התם שאני שהפירות הם כבדים להוליך ולקנות מעות ירושלים מלכיות מקפידות ולא אפשר אלא לקנות בהמה. יש לעיין קצת דהא מיירי דיש לו מטבעות דחילל הפירות כבר על מטבע ומה צריך להוסיף דהפירות הם כבדים, ואי לבאר למה אינו קונה פירות, מה לנו לזה דהא גם אם הי' קונה פירות לא עדיף מבהמה לגבי מה דבעי וצרת הכסף בידך.

ובעיקר דבריהם יש לעיין דמה אהני מה דא"א אחרת דמ"מ אינו כסף, ובריטב"א וכן תלמיד הר"פ בשטמ"ק כתבו דהדין דלא מחללין מטבעא אפירי הוא רק על פרי שאינו ראוי לאוכלו בירושלים אבל על בהמה טהורה מחללין ושכן פי' התוס', ועוד כתב בשם מורו דמה"ת לא אסור אלא על פירות שיש בהם טורח אלא דרבנן גזרו על כל דבר דמקרי פירי אטו פירא ממש דיקירי, ודוקא היכא דלא חזו למיכל בירושלים וכן דעת התוס'. והנה תוס' שבידנו לא משמע כפי פירושו לא הראשון ולא השני, דלפי פירושו על בהמה מותר לכתחילה לחלל ובתוס' הא מבואר דרק משום דא"א אחרת, ועי' ברשב"א ב"ק דף צ"ז דכתב בשם הראב"ד וז"ל וי"ל דהכי קאמר דכי זבין בהו אפשר דמסיק לה התם כסף צורה הוא. ודבריו מחוסרין ביאור דסוף סוף הא לא הוי צורה, ואפשר דכונתו דכל כונת התורה כסף צורה כדי שיוכל לקנות הדברים בקלות בירושלים ולכן בהמה הראוי' לבוא לירושלים ליאכל בקדושת מעשר שני דינה כדין כסף צורה.

ולפי"ז אפשר דגם התוס' שבידינו יפרשו כן, אלא דחלוקים מהראב"ד קצת, דלדידהו רק כיון דא"א אלא ע"י בהמה זהו הכסף צורה ששייך להיות, דהא אין כסף צורה אחרת שיכול להגיע ליאכל שם בקדושת מעשר, ע"כ זהו הכסף צורה ששייך באופן זה להיות, וכן אם יהי' מקום שאין שם כלל ענין מטבעות יהי' לדבר הראוי ליאכל בירושלים דין כסף צורה, משא"כ לפי הראב"ד אפשר דאפי' מי שיש לו כסף הראוי לבוא לירושלים מ"מ הבהמה כיון שראויה ליאכל בירושלים דינה כדין כסף צורה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א