אילת השחר/בבא מציעא/מד/א
אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע. והיינו דבשליחות יד יש שליח לדבר עבירה כמבואר להדיא בקידושין דף מ"ב ע"ב. והסמ"ע בסי' רצ"ב סק"י כתב דאינו חייב אלא היכא שלא ידע השליח שהוא של אחרים או דהשליח אינו בר חיובא או שאין לו מה לשלם דאל"כ הא קיי"ל דאשלד"ע. ובש"ך סק"ד הביא מה שתמהו עליו דאדרבה בשליחות יד איכא גזה"כ דיש שליח לד"ע, גם הביא קושית התוי"ט מהא דלעיל דף י' דאשה ועבד אע"ג דאין להם לשלם מ"מ מקרו בר חיובא, וא"כ למה כשאין להשליח מה לשלם יתחייב המשלח כיון דלדברי הסמ"ע גם בשליחות יד אשלד"ע ומה מהני מה שאין להשליח מה לשלם. ובשם אביו הביא לתרץ דהי' קשה להסמ"ע נהי דגלי קרא דיש שלד"ע, זהו לחייב המשלח, אבל מ"מ במה יפטר השליח כיון דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, לכן פירש דלמ"ד דאפילו אם השליח לאו בר חיובא מ"מ אשלד"ע ופטור המשלח גלי כאן קרא דחייב המשלח, וכן אם אין להשליח לשלם דאז גלי קרא דחייב המשלח, וכן למ"ד דאשלד"ע אפי' אם השליח שוגג ופטור משלח גלי קרא דהמשלח חייב, ובקצוה"ח הקשה על מש"כ דלמה יפטר השליח אע"ג דיש שליח לד"ע, דהא במעילה פטור השליח כיון דיש שליח לדבר עבירה, הרי דבגזה"כ דיש שליח לד"ע נכלל פטור על השליח, ולכאורה קושיתו צ"ע דבמעילה לא יצוייר שיהי' חייב השליח, דהא אם השליח מזיד הא אין חייב השליח דהא אין מעילה במזיד, ואם השליח שוגג הא גם השליחות יד אם השליח שוגג חייב רק המשלח.
ואפשר דכונתו בקושייתו כיון דעיקר חיוב מעילה בשוגג, לכן גם כשהשליח שוגג נחייבו אע"ג דלא שייך הטענה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אלא דמ"מ וכי פשיטא כ"כ לומר כן באופן דיקשה עליו, אבל גם אם נאמר כן אפשר לחלק בין מעילה לשליחות יד, דהנה חזינן דהמוציא מעות לקנות חפץ והמעות היו של הקדש אמרינן דמעל המוציא, ואם מאיזה סיבה שיהי' לא ימעול המוציא ימעול החנוני, ולכאורה הא תמיד יש טעם לחייב גם להנותן המעות וגם להמקבל, דהא בלי שהמקבל יזכה בהמעות לא הי' הוצאה וההוצאה הוא ע"י שהחנוני קונה המעות, וזה הא נעשה ביחד דהנותן מוציא ע"י שהחנוני קונה המעות ולמה יתחייב רק הנותן המעות. ויש לומר בתרי אנפי, או דלענין מעילה משגחינן במי שהקדים בהפעולה שעי"ז יהי' הוצאה, וזה הא הקדים הנותן לכן הוא מעל וכבר אין להמקבל מקום להתחייב אע"ג דחלות הקנין הוא ע"י שניהם יחד, או משום דחלות הקנין הא הוי בהכרח ע"י שיצא ממנו קודם ואח"ז נכנס לרשותו של השני, ונמצא דתמיד הקדים הנותן בההוצאה לכן הוא חייב ולא המקבל.
אבל זה תלוי במה דיש להסתפק אי חיובא דמעילה הוא על הוצאה מרשותו לבד ואילו יצוייר הוצאה מרשותו בלי שיכנס לרשות אחר נמי יתחייב, או דכל החיוב הוא רק על הוצאה כזו שעי"ז נכנס לרשות האחר, וקצת ראי' לזה דהנה אם א' יקדיש דבר בחשבו שהוא שלו ובאמת הי' של הקדש מסתבר דלא ימעול, ואי החיוב בעד הוצאה מהקדש שברשותו שזה כבר מעשה שחייב עליה מה איכפת לן מה שהקדיש ורוצה להעביר לרשות הקדש מ"מ הא הי' בזה הוצאה מרשותו, וע"כ דהחיוב הוא בעד שיצא מרשותו לרשות חולין וכשמקדיש לא הי' הוצאה לחולין, [וכן יש לעיין באם יפקיר דבר בחשבו שזה שלו וזה הי' של הקדש אם ימעול, דאפשר דכל החיוב הוא כשמוציאו לרשות חולין, והפקר אינו רשות, אע"ג דיצא מרשותו, ולא מעל המפקיר].
ולפי"ז ע"כ אין הטעם דמעל הנותן ולא המקבל משום דתמיד ההוצאה מקדימה לפני זכיית המקבל. דהא על עצם ההוצאה בלי שיזכה המקבל אין ע"ז מעילה, וע"כ הטעם הוא מחמת דפעולת ההוצאה נעשה קודם ע"י הנותן. וכן יש בכלל לעיין אם שייך לומר בכל מעילה דהוצאה מחמת שיוצא קודם מהנותן, דהא אליבא דאמת לא הי' שלו אלא של הקדש ולא הי' בכלל חלות הוצאה מרשותו אלא דהפעולה כאילו יצא מרשותו וע"ז חידשה תורה דמעל ויוצא לחולין, וכן חזינן דאי לא הי' נתרבה שליח לדבר עבירה הי' חייב השליח, והא השליח לא עשה כלל הוצאה אליבא דאמת מלבד מחמת דזה של הקדש אלא דהא הוא לא שליח של בעל החפץ דהא אינו חפץ של המשלח ולמה יתחייב, וע"כ דחיובו משום פעולה להוציא, ונמצא דיש תמיד לחייב למי שעשה פעולה להוציא.
ויש לדקדק קצת דאינו תלוי מחמת דההוצאה הוא קודם לכניסה לרשות המקבל, דלקמן דף צ"ו ע"ב בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל וקאמר שם רבא מאן לימעול לימעול בעל וכו' תמעול איהי נימעלו בית דין, ולכאורה הי' להקדים ולדון קודם שתמעול האשה לפני הבעל דהא קודם זה יוצא מרשותה ונכנס לרשות הבעל, וכל זמן שיש סברא שתמעול האשה אין יכולים לדון לחייב אותו, ומשמע קצת דכיון דרצינו שימעלו בלי שהקדים איזה פעולה ממנו או ממנה לכן אין נפק"מ דשייך לדון שימעול הבעל לפני שדנין מהאשה, ואף שאין זה ראי' מוכרחת מ"מ אפשר לומר כן דהחיוב לענין מעילה תלוי במי שעשה הפעולה שתגרום לההוצאה, ועימש"כ שם בדף צ"ו ע"ב בס"ד.
ולפי"ז בשולח שליח להוציא או ליהנות בשל הקדש דודאי דהפעולה מצד המשלח מתחיל משעה שעשהו שליח, דהא בודאי לשמאי הזקן דס"ל בקידושין דף מ"ג דיש שלד"ע וכששולח שליח להרוג חייב המשלח, בודאי ההתראה תהי' להמשלח כששולחו ולא אח"כ, משום דמצד המשלח כבר נגמרת אז הפעולה הגורמת להחיוב, א"כ לא יצוייר שהשליח יהי' חייב, דכיון דגלי קרא דהמשלח חייב והוא המוציא אין כבר מעשה הוצאה להשליח, אע"פ שכל ההוצאה נעשה בשעה שמוציא ונותן המעות להקונה או בשעה שנהנה, מ"מ תמיד מקדים החיוב להמשלח וממילא אין כבר מקום שהשליח ימעול, משא"כ בשליחות יד דגם להשליח שייך לחייב, דהא לשלוח יד הוי מעשה גזילה. לכן ס"ל להסמ"ע דשייך לחייב השליח על השליחות יד ומוקי הגזה"כ דחייב המשלח רק באלו האופנים הנ"ל.
אמנם גם אם נבאר הטעם שהנותן מעל ולא המקבל, אם אך יש לחייב להנותן משום דהעיקר חלות ההוצאה מתחיל ע"י שיוצא מהנותן להלוקח ותמיד הנותן קודם בההוצאה, א"כ המשלח הוא המוציא מרשותו והשליח אינו אלא מסייע למעשה הוצאה של השליח, נמצא דיש יותר לחייבו להמשלח כיון דהמשלח הוא העיקר בחלות ההוצאה, ואע"ג דגם על מה שהשליח מסייע לחלות ההוצאה אפשר להתחייב משום מעילה דהא אי לאו דרבי קרא דיש שלד"ע הי' חייב השליח, וכן אם נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח מעל השליח, מ"מ היכא דיש לחייב להמשלח יש לדון קודם על המשלח וממילא לא ימעול כבר השליח, משא"כ בשליחות יד דעל שניהם יש לדון לחייב, ושייך לחייב שליח אע"פ דיש גזה"כ לחייב להמשלח, ולכן ס"ל להסמ"ע דחידוש התורה הוא באופן דאין השליח משלם כגון היכא דשגג השליח או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם.
שם. אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע. והיינו דכאן נתחדש דיש שליח לדבר עבירה. והנה פשוט דאע"ג דהשומר פשע במה דאמר לשלוחו ליקח הפקדון לעצמו דהיינו השליחו"י לגזול חפץ של המפקיד, דהא אפילו אם לא אמר לו לקחת רק ראה שאדם אחר בא לקחת ולגזול ולא מנע ממנו הוי פושע, מ"מ לא הי' מתחייב על אונסין שנהי' בהדבר בלי שנתחדש דיש שליח לדבר עבירה כיון דע"י הפשיעה לא נעשה האונס, אבל להסוברים דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אפי' באונס שלא בא מחמת הפשיעה, א"כ למה לי לחידוש דיש שלד"ע, תיפוק לי' דכיון דבמה שאמר הרי הוא פושע ממילא יתחייב כבר על כל אונס שיהי' בהחפץ. וצריך לומר דהפשיעה היא רק על הקצת שהשליח לקח או על מה שהתכוין לחסר למ"ד שליחו"י א"צ חסרון, אבל מה שנתחדש דבשליחו"י חייב על הכל זה לא הוי ידעינן כשחיסר קצת ע"י שליח, ולגבי זה צריך החידוש דיש שליח לדבר עבירה, וכן יהי' נפק"מ דבשומר בבעלים דפסקינן דפטור גם על הפשיעה הי' צריך להיות הנפקד ששלח יד פטור, אם לא הי' חייב מדין מיוחד דשליחו"י, גם הי' משלם כשיווי הדבר בשעת האונס, משא"כ אם חייב מדין שליחו"י דיש שלד"ע דאז חייב כשעת שליחות יד.
ובשליחו"י ע"י שליח הא יש תרי גווני, א' דהנפקד עשהו שליח ליקח עבור הנפקד, והב' דאמר לו ליקח השליח לעצמו, ובאופן דעשהו שליח ליקח לעצמו בודאי צ"ל כמשנ"ת, ואפי' אם אמר לו ליקח עבור הנפקד, מ"מ הא הוא גזל בזה את הדבר מבעליו, ולא מיבעיא לפי"מ שהוכיח באמרי משה סי' ל"ב דהגוזל עבור אחרים הרי הוא גזלן נמצא דהשומר נתן לא' לגזול והוי פשיעה, ואפי' אם אינו גזלן עפ"י דין מ"מ במציאות הא הפסיד בזה דבר של הבעלים להוציא ממנו ויש כאן פשיעה בזה שזה נמצא אצל השליח ע"מ ליקחנה מבעליה האמיתיים, וע"כ צ"ל כמשנ"ת.
אבל החמיצה משלם את כולה מ"ט גירי דידי' הוא דאהנו לה. הנה קשה לומר שזה ודאי דע"י נטילת הרביעית זה נתחמץ, וא"כ יש ספק דאולי לפני זה התחיל להתחמץ או שזה הי' כבר חומץ קודם שחיסר ממנה, וא"כ יש לעיין אם זה רק אם טעמו וראו שהי' עדיין יין טוב לפני שנטל את הרביעית, או אפי' בספק הו"ל מחוי"ש ואיל"מ. ובשו"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף ט"ז הביא הגרעק"א להסתפק באם מסר לו מעות בע"ש דאינו מחויב לקברן רק במוצאי שבת ואח"כ נמצא שנגנב וספק אם נגנב לפני מוצ"ש דאז אינו פושע ופטור או דגנב במוצ"ש, וציין לדין של התרומת הדשן, דהיינו דס"ל דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם, ולכאורה כאן הכי נמי הוי מחויב שבועה ואיל"מ. אמנם יש לומר דכאן הוי ספק אם קיבל דבר ששייך לשמור שלא יחמיץ, דהא אפשר דהי' כבר חומץ, ועי' מש"כ לעיל דף מ"ב ב' בתוד"ה כל המפקיד.
שם. מ"ט גירי דידי' הוא דאהנו לה. ולרש"י היינו משום דכשהכלי איננה מלאה מתחמץ יותר. ויש לעיין אם פתח הברזא והוריד רביעית אם חייב רק מדינא דגרמי כיון דבגוף הדבר הניזק לא נגע, או דזה מקרי מזיק בידים ממש, ועי' חו"מ סי' ר' סעיף ז' בשם הרא"ש כלל ק"ב סעיף א', ויש לעי' בט"ז שם.
הזהב קונה את הכסף. בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ח מהל' מעשר שני חידש דדוקא בהדיוט שייך לחלק בין טבעא לפירי ולא בהקדש, דבהקדש כל ענין החילול והקנין הוא עי"ז דחל דין קדושה בהחולין, נמצא דתמיד החולין הוא הקונה, והוי תמיד כסף לגבי ההקדש דהוי דבר הנקנה. ואם כל דין דכסף קונה בהדיוט ילפינן מהא דונתן הכסף וקם לו כמש"כ רש"י בדף מ"ו ע"ב, צריך לכאורה טעם למה חלוק בחולין הקונה ההקדש דתמיד החולין הוי כסף ובהדיוט תלוי במי הוא הטבעא. וצריך לומר דבקרא דונתן הכסף כתוב דכל דבר הקונה הוא הכסף, ובהקדש הוי תמיד חולין הקונה ומחלל והוא הכסף, וה"ה בהדיוט דהטבעא דהוא הדבר הרוצה לקנות בו קונה את הדבר הנקנה.
ויש לעיין דהנה בהא דכסף קונה דהיינו הטבעא י"ל שהוא מפני שבזה קונה האדם החפצים ולכן הדין אומר שהוא קונה, או מפני דכיון דהדין אומר שהוא הקונה לכן הוא כסף וקונים בו החפצים. ובודאי דאינו משום דהדין אומר שקונה לכן קונה בו החפצים, אלא משום דבזה דעת האדם לקנות חפציו לכן הדין קובע שכל החפצים הם הדבר הנקנה, וא"כ גם בהקדש נהי דמצד ההלכה חל החילול בחפץ שפודה בו את ההקדש, מ"מ הא אין הוא במציאות דבר שקונים בו את החפצים, אלא דאופן הקנין עפ"י דין ע"י דהחולין מקבל הקדושה, ולמה מהני זה לקבוע שכל החפצים של חולין יקראו כסף לגבי מטבע של הקדש.
כן יש לעיין בירושלים דכתיב ונתת הכסף בבקר ובצאן ביין ובשכר, דודאי אופן הורדת הקדושה מהמעשר הוא בדרך חילול, ולפי"ז יצטרך דוקא לקבל הבקר ולא תועיל נתינת הכסף בעד הבקר, ונצטרך לומר דקרא דונתת הכסף בבקר יתפרש שהבקר הוא הכסף שקונה בו המטבע, וצ"ע. (מהדו"ק)
שם. הזהב קונה את הכסף. הק' בפנ"י דהא טעם דמעות אינן קונות במטלטלין לר' יוחנן דקי"ל כוותי' הוא משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי', ולעיל דף מ"ג הקשו בתוס' דא"כ יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלי' ותירצו משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא יוכל לומר נשרפו מעותיך בעלי', ולמה אין הכסף קונה את הזהב דהא לא נוכל לומר נשרפו מטבעות זהב שלך בעלי', דלגבי אין שמירה אלא בקרקע הא בודאי אין חילוק אם דהבא טבעא או פירי [ועי' בתרומת הכרי סי' ר"ג סעיף ד'], והביא בשם הסמ"ע סי' ר"ג ס"ק ט"ו דלא פלוג רבנן. והקשה דהא בפירקין מבואר בכמה דוכתין דלא אמרינן לא פלוג, ובתשו' רעק"א סי' קל"ד ביאר דבמילתא דלא שכיחא לא אמרינן לא פלוג, וכן בעלי' שהיתה מושכרת אצל מוכר דהוי קצת כאילו החיטים ברשותו של לוקח ואז לא אמרינן לא פלוג, אבל בשאר דוכתי אמרינן לא פלוג.
ואפשר להוסיף כעין מש"כ הגרעק"א דהנה מסתבר דאם א' יקנה חטים והלוקח יתן שכר שהמוכר ישמרם באופן דכבר יתחייב בתור שומר שכר אם ישרפו מ"מ לא יקנה החטים, דהא במכירה מצד עצמה יש גזירה ומה שעשה אותו שומר אין זה שייכות לעצם המכירה, ומצד המכירה שייך לומר נשרפו חטיך בעלי' והוי בכלל התקנה דמעות לא קונות. והנה הא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע הא לא משנה את עצם המכירה, ובכסף יש חיוב שמירה לא יותר מכל הדברים אלא דהשמירה שלהם היא אחרת ויש אופנים שיפטר, כמו הא דאמרינן לעיל דף מ"ב דבע"ש לא אטרחוהו ובמוצ"ש אי המפקיד ת"ח דאולי צריך הכסף להבדלה, וכן באם לא שכיחי גנבי כמש"כ הפוסקים דבזה"ז אין הדין דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אלא דבזמן דאיכא גנבי אז משתנה אופן השמירה, אבל אין לזה שייכות לעצם המכירה, דמצד המכירה הא אינו אלא שומר ששייך להפטר, אלא דבזמן דשכיחי גנבי דאז לא סגי בשמירה רגילה אז מצד דין שומר רמי עליה חיוב לטומנם בקרקע. ואם מתנה המוכר שאינו מקבל לשמור בקרקע הא לא יהי' חייב אם ישרף, ובודאי דכה"ג המכירה היתה ככל המכירות ונכללת בתקנת חכמים דהכסף אינו קונה דלא פלוג בתקנתם, ומש"כ התוס' לעיל דף מ"ג דלכן לא חיישינן שיאמרו נשרפו מעותיך דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, התם הא רוצים לתרץ דמה הרויחו במה דאין מעות קונות, דבמקום שאם הי' מעות קונות הי' אומר נשרפו חטיך יאמר כעת שנשרפו מעותיך, וע"ז שפיר חילקו דבחטים יש יותר לגזור מבמעות כיון דבמעות רוב פעמים לא יוכל לטעון, אבל בזה לא סגי לומר דהיכא דחייב בשמירה לא יכלל בהתקנה דמעות אינן קונות דבדבר הנקנה הא יש גזירה דיאמר נשרפו חטיך בעלי'.
ורק באם היתה עלי' מושכרת ביד מוכר, דהתם כיון דטרח לוקח ומציל דבמכירה כזאת לא שייך לגזור לא מפני שיש איזה דין צדדי נוסף שבשביל זה חייב בשמירה, אלא דבאופן זה אין כלל לגזור, התם לא תיקנו רבנן, וכן באופן דהוי מילתא דלא שכיחא דאז נשאר מדינא דמעות קונות.
דהבא דחשיב הוי טבעא. יש לעיין מה מהני חשיבות הא ודאי חשיבות בלי שיוצא בהוצאה כגון חתיכת זהב לא הוי טבעא, וא"כ מאי מהני הצירוף דחשיבות. והריטב"א בד"ה דהבא דחשיב כתב דמחמת הצורה חשיב יותר לפי חשבון ממה דחשיב כסף מפני צורת טבעו דאינן אלא מעט, ועדיין לא מבואר בזה למה הוי טבעא מחמת זה.
והנה מבואר בסוגיא דלענין מקח וממכר תלוי למי מחשבינן דהוקר, כדאמרינן לקמן דף מ"ה דלענין מקח וממכר שוי' רבנן כפירי דאמרינן דאיהו ניהו דאוקיר וזיל, הרי דהוא מצד דאוקיר וזיל, א"כ להסברא דחשיבות דהבא נותן לו דין טבעא, צ"ל שאז נאמר דהדהבא עומד והכספא אוקיר וזיל, א"כ מדתנן דמטבעות כגון זהב או נחושת שהם פירא לגבי כסף מ"מ לגבי מטלטלין הוו טבעא, צ"ל דהפירות מקרי שבהם היוקרא נגד המטבעות האלו, דהיינו דבהפירות יש יוקרא נגד המטבע כזאת שהיא בעצמה מתייקרת ומוזלת לגבי הכספא. [ויש לעיין בסאה בסאה אם יהי' אופן דהוקר נגד הנחושת הוזל לגבי הכספא, אז אולי כיון דלא הוקר הסאה כלל לגבי מטבע דכסף אין לאסור לשלם הסאה, אע"ג דלגבי הנחושת הוקר, ואולי דיהי' תלוי אם בני אדם קונים חיטים בנחושת או בכסף, דאם הדרך לקנות בנחושת יש כאן יוקרא, וצ"ע].
וע"כ צ"ל דאע"פ שהפירות יתייקרו לגבי הזהב אין זה מכריח שהזהב יוזל לגבי הכסף, דאם מוכרח שיוזל א"כ לא מצינו בשום פעם שהפירות ישתנו רק לגבי הזהב מבלי שישתנה גם לגבי כסף, וע"כ משום דאפשר שהפירות ישתנו ביחס להזהב אע"ג דהזהב עומד במקומו.
וצ"ע דכיון דזה נשאר במחירו לגבי הכסף, בהכרח דהזהב הוא דאייקר ואוזיל לגבי הפירות, דאם הפירות הוקרו למה הוקרו רק לגבי הזהב ולא לגבי הכסף.
וביאור מה דהוי טבעא היינו דהיוקרא וזולא שייך בדבר הנקנה ולא בהקונה, וכיון דעיקר צורך האדם הוא הדברים שמשתמש בו והכסף הוא לקנות צרכיו להשתמש, נמצא דהיוקר הוא תמיד בהחפצים הנצרכים לו ולא הדבר המשמש בשבילו לקנות חפצים דהיינו הטבעא, ולכן אמרינן דהמטבע הוא הדבר העומד ולא חל בו שינוי. וצ"ע כיון דגם החתיכות כסף הוקרו הרי חזינן מזה דלא הטבעא הוא שקובע, דהא חתיכות כסף נגד חתיכות זהב הוקרו חתיכות כסף, ואיך נימא דהסיבה היא מחמת דהטבעא תמיד אינו משתנה, ועי' בחזו"א חו"מ סי' ט"ז מה שכתב בכל עניני המטבעות.
ויש לעי' מה שייך בפדיון הבן לראות לפי מה דנקרא טבעא, דהא מבואר בראשונים דאזלינן לפי חשבון דחצי שעורה כסף א"כ אין תלוי כלל בטבעא ולמה למ"ד דהבא טבעא משערינן בזהב. ואפילו אם נדחה דזה רק להלכה דכספא טבעא, מ"מ למה זה יגרום דנתחשב עם מתכת חצי שעורה, והי' צריך להיות תלוי במטבע כסף, ולא בחצי שעורה כסף דהיינו נסכא דחצי שעורה.
ובכלל יש לעי' כיון דהצורה מייקרת את ערך המטבע, וכ"כ להדיא ברמב"ן שהובא בשטמ"ק דף מ"ה ע"ב, ובודאי שיש טורח לעשות מטבע, א"כ הא כיון שתלוי גם בשכר עשיית המטבע וזה הא ודאי מוכרח להיות תלוי ביוקרא וזול, דכי תמיד יש אותו מחיר שכר הפעולה, א"כ איך יצוייר דבר שיהא טבעא, דהא כל דבר יש בו לעלות ולרדת המחיר כפי מה שיצטרכו לשלם דמי עשיית המטבע.
ועי' בשטמ"ק בשם הרא"ש וכן גם בריטב"א דהקשו על מה דאמרינן דלמ"ד דהבא טבעא יצטרך ליתן ה' סלעים לפי חשבון ד' חמישיות של דינר זהב, והא כתוב בתורה ה' שקלים דהיינו כסף ולמה לתלותו בדינר זהב, ותירצו דאי דהבא טיבעא מסתמא כונת התורה לפי ערך הדהבא. ויש להוסיף דאם כונת התורה שלא יהי' תלוי במחיר האמיתי הי' כתוב ליתן נסכא ולא מטבע, וכיון דקבעה במטבע אז אם כסף אינו טבעא ע"כ הכונה לפי ערך הטבעא האמיתי דהיינו זהב.
ויש לעיין דאיך שייך כלל לקצוב בדבר מיוחד, דהנה אם ישתנו הדברים וכסף לא יוצא בהוצאה כל כך אז לכאורה ישתנה הדין ומה שיוצא יותר יהי' טבעא, וא"כ במה שהתורה תקצוב עלול להיות שינויים, דאם התורה תקצוב בזהב יכול להיות שיהי' אח"כ כספא טבעא, ואם תקצוב בכסף ג"כ יוכל להשתנות שזהב יוצא יותר.
ויש לעיין בזמנינו דבין כסף ובין זהב לא יוצא בהוצאה ומשערינן לפי ערך הכסף של היום דבה' סלעים יש כך וכך שעורות כסף, וע"כ דאמרינן דהתורה קצבה במחיר הכסף שאינו טבוע אע"פ שהוא עולה ויורד, וא"כ מאי פריך דאי דהבא פירא איך התנא משער במידי דאוקיר וזיל, דהא ע"כ דתלתה התורה במתכת כסף אע"פ דהוא אוקיר וזיל, ואם התורה קצבה חמשת שקלים דהיינו מטבע א"א להתחשב רק עם המשקל דה' סלעים אלא גם עם שיווי מחמת הטבעא, ולמה סגי בחתיכת כסף לפי חשבון מתכת כסף הנמצא בהמטבע של ה' סלעים. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |