אילת השחר/בבא מציעא/מג/ב

אילת השחר בבא מציעא מג ב

דף מ"ג ע"ב

לימא רבה דאמר כבית שמאי. עי' תוס' רעק"א אות כ"ט דדייק דמסוגיין מוכח דדין שולח יד לענין יוקרא וזולא הוא כמו גזלן דעלמא, ובאיתבר ממילא משמע אפי' ע"י פשיעה משלם כזול דמעיקרא, והא יש לחלק דבשלמא בגזלן דאינו חייב מדיני שמירה רק חיובו בתור גזלן וע"ז משלם כשעת הגזילה, אבל בשומר ששלח יד נימא דישאר בו חיוב שומר להתחייב מחמת הפשיעה כיוקרא דהשתא, וע"כ מוכח מזה דכשנעשה גזלן פקע ממנו חיובו בתור שומר, וסיים בצ"ע. משמע דבסברא הי' נוטה שלא יפקע ממנו חיוב שומר אלא דכאן משמע דפקע דין חיוב שומר, ובאמת בחו"מ סי' רצ"ד סעיף א' לענין כופר בפקדון נוקט דלא פקע חיובו בתור שומר, ולפי"ז אפשר דחזר גם ממש"כ בחו"מ בפשיטות דבכופר בפקדון חייב גם מדין שומר, דהא משמע דהוקשה לו למה אינו חייב גם בתורת שומר אלא דדייק דאינו חייב בתורת שומר ונשאר בצ"ע מחמת זה. אלא דמ"מ יש מקום לחלק דבשליחות יד דכל דין גזלן שבו הוא דין מיוחד בשומרים דמחמת דינו הוא דיש בו דין גזלן, [ואע"ג דגם בשמירה בבעלים חייב שליחות יד כמבואר לעיל דף מ"א ב', מ"מ גם התם דין שומר עליו, ועמש"כ בזה שם מ"א ב' ובב"ק דף י"א ב' ד"ה דעלויי עלייה], אפשר דכששלח יד ומכח חיובי שומרים שבו נהי' גזלן ע"כ כבר אין בו חיובים אחרים, דהא גם חיובו באונסים הוא כתוצאה מדין שומר שבו, וזהו גופא דינו דשומר דכשישלח יד יהפך לגזלן מחמת דינו הקודם דשומר, משא"כ בדינא דכופר בפקדון דמסתבר דאינו תלוי בכלל בחיובו מחמת שומר אלא דבכפירתו ממון חבירו הוי גזלן, א"כ אע"פ דבכפירתו נהי' גזלן וחייב באונסין, מ"מ דיני חיובי שומרים שבו לא פקעו.

ועי' בחזו"א ב"ק סי' י"ג סק"ה דהקשה נהי דמחמת התברא משלם זוזא כמעיקרא ודלא כרבה, מ"מ יתחייב מחמת שומר שלא שמר וליחייב בד' משום שומר, וע"כ דכששלח יד ונהי' גזלן פקע ממנו דין שומר. ויש לעיין דהא אי לא ס"ל כרבה ומחמת שבירה אינו מתחייב מחדש, א"כ כיון דאינו חייב מטעם גזלן עוד פעם או מזיק, הרי דהוי כאילו הופסד הדבר לגמרי מהבעלים וא"א לחייב יותר אע"ג דהוי מזיק, א"כ גם מטעם שומר א"א לחייבו דהא לא עדיף מהזיק, אבל יתכן דלרבה יתחייב היכא דשלח יד גם באיתבר בפשיעה מחמת דין שומר שנשאר עליו, והתוס' דהקשו דנוקי באיתבר היינו באיתבר באונס דבתברה או שנשבר בפשיעה חייב גם לב"ה, ע"ז תירצו דב"ש לא היו חולקים דגם הם יודו דבאיתבר באונס משלם רק כדמעיקרא, ואי בפשיעה גם לב"ה יהי' חייב מטעם שומר דהוי כמזיק, דהא לפי"ד בקושייתם תברה אי שתי' מודו ב"ה דחייב כדהשתא.

ואין להקשות לפי"מ שנתבאר לעיל דף ל"ו דבשומרים מלבד דחייב מחמת דלא שמר חייב ג"כ אפי' באופן דאין עליו חיוב שמירה מחמת אחריות על אם לא ישמר הדבר, דלכן שומר שכר שמסר לשו"ח ונגנבה או אבדה אצל השומר חנם חייב השומר הראשון, מ"מ הא אם נגזל מהשומר ואח"כ יאבד אצל הגזלן כבר לא יתחייב השומר אם בשעה שתיאבד תהי' שוה ד', משום דמשנגזלה כבר נגמר חיובו של השומר, ואם באנו לחייבו חיוב חדש צריכים לחייבו מחמת פשיעה, ועל הפשיעה של אז א"א לחייבו כמו שא"א לחייב על מעשה היזק.

רש"י ד"ה ומודה ר"ע במקום שיש עדים. כמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה. הנה רש"י הוסיף דלא רק שראו אז ששלח בה יד אלא דגם ידעו כמה הי' שוה, ולא סגי בראייתם מחמת דכשיעידו אז ב"ד יבררו כמה הי' שוה, דכיון דהטעם הוא דידיעתם סגי לחייבו, הו"ל כמו באם כבר באו והעידו בב"ד, לכן צריך שידעו הכל מה שצריך כדי לחייבו בב"ד. ובשטמ"ק בשם הריטב"א הביא לשון רש"י ודילג התיבות דידעו כמה שוה.

רש"י ד"ה דאמר קרא. העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו. משמע דלפני הודאתו עדיין לא הוי יום אשמתו, ובראב"ד בשטמ"ק דייק מדקאמר שעת התביעה ולא העמדה בדין, משום דכאן דכתיב יום אשמתו סגי במה דתבעו אפילו לא נגמר דינו, ויש לעיין אם מרש"י משמע דלא כדבריו. ומש"כ דבכולי דוכתי דאמרינן העמדה בדין הכונה גמר דין, צע"ק מב"ק דף י"ג ב'.

תוד"ה ר"ע אומר. ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר. וביאר במהרש"א דהיינו בפקדון דבהיתירא אתי לידי' ליכא שעת גזילה עד שעת תביעה דמחייב לי' אשמה, ומשמע דעד התביעה אין לו דין גזלן, ותמוה דנמצא דמה ששלח יד עדיין לא גזל אלא כשעומד בב"ד על מה שעשה הוא דנעשה גזלן אע"פ שכעת אינו עושה שום פעולה לגזול את החפץ. וגם לפי"ז הא חייב באונסין רק אחרי התביעה, ומה דאמרינן לעיל דף מ' ב' דאם נשברה אחרי שהניחה חייב לרע"ק, דלא מהני השבה בלי דעת בעלים, נצטרך לדחוק דנשברה אחרי שתבעוהו בב"ד, דאילו לפני זה עדיין הא לא גזל וכשבא לב"ד אין כבר על מה לתבוע.

ובמהר"ם משמע דרק לגבי לקנות את השבח אמרינן דמתחיל רק משעת תביעה, וג"ז צ"ע דמנ"ל סברא דביום אשמתו מיירי לענין דאז קונה השבח, דאדרבה מקרא יש ללמוד דאז מתחיל דין גזלן, אבל לומר דרק לענין שבח הוא דמתחיל משעת תביעה מנ"ל זה מהפסוק. וגם הא קרא דלאשר הוא לו יתננו מנ"ל להעמיד רק בשליחו"י ולא בכל גזלן, וע"כ משום דבהיתירא אתי לידי' מסתבר יותר דלא יהי' עדיין גזלן כ"ז שלא תבעוהו, א"כ התינח אם באמת לא נעשה גזלן עד אז, אבל אם הוא כבר גזלן למה נחלק דלענין שבח רק בשליחו"י הוא דנתחדש דקנה אז ולא על כל גזלן.

וב"ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח בו ידו. יש לעיין למ"ד שליחו"י צריכה חסרון הא לב"ש סגי בדיבור בעלמא אע"ג דלא עשה לא מעשה קנין חדש וגם לא חיסר כלום, א"כ לב"ה נמי נהי דילפי מאם לא שלח ידו שצריך לקיחת הרביעית, אבל מנ"ל דצריך גם מעשה קנין חדש ולא סגי בלקיחת הרביעית בלי להגביה החבית. וגם למ"ד אינה צריכה חסרון הא השליחו"י שבתורה אין הכונה ההגבהה, דהא אמרינן דהחידוש בשליחו"י הוא דשליחות יד במקצת מחייבו על הכל, הרי דהשליחות יד אינו מעשה ההגבהה דהא זה הי' על כולה, וא"כ אין זה חידוש מה דחייב הכל, וכיון שכן מנ"ל דצריך הגבהה כדי להתחייב משום שליחו"י.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א